לפני לא מעט שנים לקח זוהיר בהלול צלחת עמוסה במזנון של רשות השידור והתיישב בצד השולחן. פתאום הבחין שלידו יושבת שלישיית הגשש החיוור. "ראיתי אותם, התיישבתי, אבל אז הציק לי משהו, רציתי להגיד להם פעם אחת שלום. שיידעו על מי כתבו את 'פתיתי השלג שיורדים על עכו', 'גבעת נפוליאון', ומי זה זוהיר אלול, כפי שהם היו מכנים אותי. אמרתי שלום, הם השיבו כמעט באפתיות. רגע לפני שהלכתי עשיתי צעד אחורה ואמרתי: 'אני זוהיר בהלול'. פתאום הם הרימו את העיניים. אני חושב שלשייקה נפל המזלג. הם כמעט רדפו אחריי מרוב התלהבות". הם התנצלו על כל הירידות עליך? אולי שאלו מי הבקיע למי- "איפה. הם רצו לראות שאני בכלל אמיתי, שיש באמת איש כזה. הם היו מאוד נרגשים לראות את האיש שעליו עשו כאלה מערכונים מצחיקים". תגידו על מגישי "שירים ושערים" שהם כבר ארכאיים, תגידו שהתוכנית שלהם מיושנת ולא עומדת בקצב של הטלוויזיה והאינטרנט, תצחקו עליהם שהם המציאו את מיטב הקלישאות והשפה המליצית של שידורי הרדיו בישראל. תגידו מה שתרצו, אבל החבורה המופלאה הזאת חוגגת עכשיו 40 שנה לתוכנית המיתולוגית שכל אחד מאיתנו זוכר היטב מהטרנזיסטור הקטן, זה שכבר מזמן לא ידוע מה עלה בגורלו. התוכנית עדיין כאן, חיה ובועטת, ואפילו האות המפחיד של הגול נשמע שוב ושוב מדי שבת, וגם נעימת התוכנית עדיין נשמעת בגאון. גם בשבת שעברה הגיע דני דבורין מביתו שבבת ים כבר ב-17:45, התיישב בכיסא המגיש באולפן 3 של רשת ב' בתל אביב והתחיל להתכונן לשידור, שנפתח רק אחרי השעה 19:00. דבורין בן ה-65 אמר שלום לז'וז'ו אבוטבול שיושב ומגיש לצידו, כתב לעצמו על הניירות הלבנים כל מיני נתונים ותוצאות מכל ענפי הספורט שרק אפשר, בדק שהמיקרופון בסדר וחיכה כבר שזה יתחיל. המפיק הוותיק עתאמנה והבי לחץ בפעם הראשונה על מתג ה"גוווווווולללללל" מבאר שבע בדיוק ב-20:00, שזה אומר שעד אז אבוטבול ודבורין כמעט מתו משעמום, דיברו ללא הרף ואפילו השמיעו שיר או שניים. לכאורה דבורין יכול בקלות לדעת עוד לפני שהשדר במגרש עולה לשידור מי כבש - אבל עכשיו הפתעה. "40 שנה אני משדר, ואף פעם לא ידעתי לפני שהשדר מדווח למאזינים מי הבקיע למי. גם לא רציתי אף פעם לדעת: אני אוהב להיות במתח, כמו המאזינים. זה הכי כיף שיכול להיות. ואני תמיד דרוך וערני כאילו זה השידור הראשון שלי". תלויים בחפיסת דובק גדעון הוד (77) זוכר היטב איך נסע ב-1966 בפיאט 850 באיטליה, עצר בתחנת דלק והתחיל להזיע עו"ד עמי פזטל (74) היה אז אדם עסוק מאוד. חוץ מהניהול של קבוצת שמשון תל אביב, שהיתה כה מזוהה עם כרם התימנים, העבודה שלו בעירייה ובכלל, הוא גם בא לעבוד בתוכנית הספורט ברדיו. "נחמיה עשה אותי בסוף שנות ה-60 כתב שטח, שזה אומר שהייתי לוקח טייפ קטן, נכנס למגרש, מקליט את עצמי בכל פעם שהכדור היה ברחבת ה-16 והיה סיכוי לשער. ואז באתי לאולפן, ובתוכנית ממגרש הספורט ב-18:30 היינו משמיעים קטעים. ככה זה היה ההתחלה, עוד לפני 'שירים ושערים', כי באמת, מי נתן אז בכלל לשדר בשבת-" עונת הכדורגל של 1970/71 היתה חתיכת היסטוריה בספורט הישראלי. חניכיו המופלאים של עמנואל שפר עלו למונדיאל במקסיקו - אז גם נשמע שידורו האלמותי של בן-אברהם שצווח: "שפיגל לשפיגלר, ושפיגלר בועט, ושער! שער! שפיגלר עשה את זה! שער כזה יכול להיות גם בגמר!". "שירים ושערים" יצאה לדרך, ופזטל, או בשפת הגששים "פזגול", שהיה המגיש הראשון, נזכר בחיוך איך זה התבצע אז. "אמרתי לנחמיה שאני משתגע, שאני חייב להיות במגרשים, אז הוא הציע שאני אגיש שבועיים רצוף, ובשבת השלישית גדעון הוד יגיש. שמשון ת"א שיחקה אז בשבת ב-12 בצהריים, אז הייתי רואה את המשחקים בבלומפילד וטס לאולפן, נוסע כמו מטורף באור אדום, כדי להגיע לאולפן להגיש את התוכנית". מדי יום רביעי הם נהגו לשבת בקפה הרלי בקרליבך פינת יהודה הלוי. בן-אברהם היה מוציא את חפיסת הדובק שלו, ועליה רשמו את שיבוצי השדרים לשבת. על כוס תה וקצת בייגלה בן-אברהם, הוד, דבורין, פזטל ונתן דונביץ היו חורצים גורלות. יש שדרים שמוכנים עד היום להישבע שהם ישנו ליד אולפני הרדיו ברחוב לאונרדו דה וינצ'י 1 בתל אביב מרוב מתח מה יהיה עליהם בשבת. "אני יודע שהיו כאלה שפשוט לא עמדו במתח", מספר אחד משדרי העבר של "שירים ושערים". "הם היו מגיעים לבניין, מחכים בהיסטריה שנחמיה יגיע כדי שיגיד להם איפה הם יהיו בשבת. חלקם בכלל הלכו כבר לישון שם בצד. אלה היו החיים שלנו, חיינו משבת לשבת, וזו לא קלישאה, זו האמת". "זו היתה תקופה מדהימה", נזכר פזטל, "אנשים חיכו לתוכנית שלנו כל השבוע, ובשבת נצמדו לטרנזיסטורים לשמוע את העדכונים מהמגרשים. השדרים היו אנשים מקומיים ושידרו בקביעות מהאזור שלהם. היו לנו לא מעט עורכי דין: חנוך קינן ('אליך, חנוך!'), יעקב הוזיאס ששידר מנתניה, יואל כץ, ועוד. היו כמובן גם שלום ואנו מחיפה, יחיאל אמיתי (שהיה דובר משרד התחבורה) בירושלים, עמי הרמן מהדרום, צחי נגה, מוטי חביב ועוד רבים וטובים". בימים של הכרעות, בסיום הליגה, נמנע קול ישראל מלשדר את המשחקים הרגישים. "ראשי ההתאחדות היו באים אלינו לתוכניות הסיום", אומר פזטל. הוד מתערב ואומר שקבוצות היו שוכרות מוניות עם מכשירי קשר ושולחות את הנהגים ממגרש למגרש, שיעדכנו זה את זה. מי שהפסיק את התופעה הזאת הוא יו"ר ההתאחדות לשעבר, חיים הברפלד, שעל פי דבורין, "ביקש לשדר הכל ומכל המגרשים, גם בשבתות האחרונות של הליגה". זיכרונות מגבעת נפוליאון 1976 היתה כנראה השנה הכי משמעותית בתולדות שירים ושערים, ובוודאי הכי "ספקטקולרית". כל זה כי הפועל עכו עלתה לליגה הלאומית, לימים ליגת העל, וחשפה את מאזיני הרדיו לשדר מעולם אחר. עכו שיחקה במגרש הישן בגבעת נפוליאון בעיר, 7,000 צופים נדחסו שם בכל שבת שנייה כדי לראות את הגיבורים שלהם רצים על הדשא, והעיר כולה יצאה מדעתה. זוהיר בהלול היה אז בן 26, מורה לשפות בעכו. אמו היתה עיתונאית, אביו ידע לא פחות משמונה שפות. הוא כתב בעיתון הספורט הכי נחשב אז בישראל, "חדשות הספורט". יום אחד קיבל טלפון מפתיע ומרגש מנחמיה בן-אברהם, שאמר לו להגיע למחרת למשרדו ברדיו. "חשבתי שאני מתעלף, יוצא מדעתי, הגעתי בדחילו ורחימו אחרי לילה ללא שינה, הייתי בכלל צריך ללמד. חשבתי שאני הולך לפגוש את הפיגורה הענקית הזאת, ומצאתי מולי אדם כזה קטן, שהמשקפיים כמעט הסתירו לו את הפנים. הוא דיבר 29 דקות מתוך ה-30 שנפגשנו, ואני, הדברן הבלתי נלאה, בקושי השחלתי משפט. הוא אמר לי שבשבת אני הולך לשדר את המשחק של עכו מול בית"ר תל אביב ויהיה לי חונך - שלום ואנו. אם אצלח את השידור אמשיך לקריירה מופלאה, ואם לא, אז ניפרד כידידים. זה היה ביום שני, ועד שבת באמת התקשיתי לעצום עין". בהלול הגיע בשבת למגרש, ואנו אמר למאזינים ש"היום ילווה אותנו שדר צעיר בשם זוהיר בהלול", ועד שזוהיר סיים לקרוא את ההרכבים - הובקע שער, "מאחורי גבי", כהגדרתו. "הייתי עם הגב למגרש. עוד לא הספקתי להגיד 'להלן ההרכבים', ו-7,000 איש מתפוצצים שם בגבעת נפוליאון. לא החונך ולא המתלמד ראו מי הבקיע למי, כלומר, מי בכלל שם את הגול. במשך שלוש דקות, שזה נצח במושגי רדיו, החזקתי את השידור וניסיתי לראות מבין ערימת השחקנים הצוהלים של בית"ר תל אביב מי הבקיע. אז דיברתי על הכל. על ההיסטוריה של העיר, על 1799, נפוליאון, איך הפגז נכנס והוא לא, איך עכו עמדה בפרץ, אפילו תיארתי מה מצב העננים בשמיים, עד שרק בדרך האלימינציה יריתי שעמוס חסן נתן את הגול לטובת בית"ר. בכלל לא הייתי בטוח בזה". בהלול ממשיך לספר בהתרגשות: "אחרי זה נתתי לוואנו את המיקרופון, רצתי לספסל של בית"ר ושאלתי בפחד נוראי מי הבקיע. אמרו לי: 'מה, לא ראית? עמוס חסן'. נשמתי לרווחה. ידעתי שהקריירה שלי התחילה. ידעתי שלטעות בזהות המבקיע זה ממש כפירה בדת, ואם הייתי טועה היו שולחים אותי הביתה". דבורין אומר לו שהוא מגזים, שמותר לטעות. ובהלול עונה: "אל תאמין לו, הוא תמיד ממלכתי. בתקופה ההיא היה אסור לטעות". חמש לירות לשידור כינסנו אותם השבוע לפגישה נוסטלגית. דבורין בא קצת חולה, הוד הגיע במכנסיים קצרים וחולצת כדורסל, חדור רוח קרב. בהלול (60) חזר לאולפני רשת ב' כמה שנים טובות אחרי שכבר יצא משם, והוא בכלל משדר עכשיו בתוכניות המתחרות. הוד אומר לו שבכלל לא ידע שיש לו מתחרים וזאת ממש גניבה, שהם חיקוי, ו"שירים ושערים" זה האורגינל. הוא מספר שהשדרים במגרשים קיבלו אז בסך הכל חמש לירות למשחק, שזה משהו כמו 60 שקלים של היום. בהלול צוחק: "שנתיים ימים לא מילאתי את הטפסים האלה, שמהם הייתי צריך לקבל את הלירות, שמא יחשבו בטעות שאני עוד מבקש תשלום על השידור. כל כך רציתי לשדר ולהיות במשחקים, שהחלטתי שזה מסוכן ואולי יראו את זה בעין לא יפה. בכלל, המתח הזה אם ייתנו לי לשדר היה הורג אותי. אם לא הייתי משובץ, זה היה בשבילי כמו תשעה באב. מה אני אגיד לקרובי המשפחה שלי? שעוד פעם אני חולה? שנפצעתי בפה? זו היתה פדיחה לא נורמלית אם לא היו משבצים אותך, לא היית יכול להסתובב בבית, בעיר, בשום מקום". דבורין והוד אומרים שזוהיר באמת הוסיף המון צבע בתוכנית, ומוכנים להישבע שהם לא צחקו עליו באולפן כשהוא השתמש במילים הגבוהות שלו, כמו "ספקטקולרי", "מעמקי התנ"ך" או "עצו-ר נשימה", ולא החסיר שום אות גרונית בדרך. "זה תמיד הדהים אותנו איך זוהיר יורה את השפה המליצית שלו תוך כדי שידור", אומר הוד, וזוהיר מסביר: "עשיתי הכלאה בין שתי תרבויות ויצרתי שפה אחרת. בהתחלה הייתי כמו עב"ם, לא התרגלו אלי. הייתי עוף זר. לא נעלבתי שצחקו עלי, להפך, המראתי מזה, נסקתי לשמיים. יש מוכר תקליטים בעכו שכל הזמן שם את הגשש עם הקטעים עלי, עם פתיתי השלג על גבעת נפוליאון, עם מי הבקיע למי, מה היתה הדקה, הכל. על הגב שלי הוא מכר אלפי תקליטים כאלה. כשהלכתי לסניף הדואר המקומי, הפקיד היה משמיע דרך הסלולרי שלו, מול 200 איש, כל מיני שידורים היסטוריים שלי. פעם אפילו הזמינו אותי לישיבה חרדית לשדר להם משחק פנימי שהם ערכו ביום ספורט מיוחד. כלומר אני, זוהיר בהלול, ערבי, שידרתי משחק בלב הישיבה. היו מזמינים אותי לחתונות, לבר מצוות, הפכתי לאיש מוכר". הוד לא מתאפק ופוצח בקריאות: "זוהיר הסלב! זוהיר הסלב!", עד שמפיקת החדשות נזעקת מהאולפן הסמוך ושואלת אם הכל בסדר כאן ומישהו צריך עזרה. כשהוד ודבורין מעלים זיכרונות מהימים הגדולים של התוכנית, עיניהם נוצצות. הוד: "פעם, בתור לקופת חולים, ניגש אלי בחור חרדי ואמר לי: 'אתה, אני מזהה את הקול שלך, אתה מ"שירים ושערים", לא-'. אמרתי לו: 'נכון, אבל איך אתה יודע? אתה דתי ואנחנו משדרים בשבת'. הוא צחק. הוא סיפר לי שבכל שבת הוא נכנס למיטה, מוציא בסתר את הטרנזיסטור הקטן שלו ושומע את השידור, הכי בשקט שהוא יכול". דבורין אומר שהתוכנית תמיד שמרה על הגינות, והוד זורק ש"לדבר כמו נתן זהבי, אצלנו זה לא היה עובר". פזטל מציין שגם סביב העברית הנכונה בתוכנית היו כל מיני תיקונים. "השדרים היו אומרים בהתחלה 'נפל שער', אבל הממונ-ה על העברית ברשות השידור היתה מתקנת שצריך להגיד 'הובקע שער'. אמרו 'דקותיים', אז היא תיקנה ל'דקתיים', ועוד כל מיני. היתה אצלנו שפה מליצית ולעגו לנו לא מעט, אבל זאת היתה התוכנית הכי עממית שאפשר, פופולרית ברמות בלתי נתפסות. רק לפני כמה ימים הייתי בבית המשפט בתור עורך דין, ופתאום השופט אומר לי: 'אליך, עמי'. הייתי בדיון בבית המשפט בנצרת וכל תחילת הדיון עם השופט והתובע היתה בכלל על 'שירים ושערים'". הארבעה דוחים את הטענה שחלף זמנה של התוכנית. פעם, לפני הטלוויזיה, היא היתה התוכנית של המדינה. השדרים בכלל היו מתחברים מהמגרש עם טלפון חוגה. היום הכל כבר משודר בשידורים חיים, המשחקים כבר לא מתחילים בצהריים אלא רק בערב, וחלקם בכלל עברו לימי ראשון ושני. כך יוצא שבמוצ"ש משודרים בקושי שלושה או ארבעה משחקים. "שנתיים לא שידרנו, וקיבלנו ים של טלפונים לחזור לשדר", אומר דבורין. "זה היה מאוד חסר לאנשים. יש מאות אלפים שחוזרים הביתה בשבת מהטיולים, מהמשפחות, גם במגרשים יש רבים שרוצים לדעת מה קורה במגרשים אחרים. נכון שפעם היו לנו שמונה משחקים בשבת והקצב היה אחר, כמויות הגולים והאקשן, אבל גם כיום זה מאוד פופולרי, וקול ישראל עשה נכון שהחזיר אותנו לאוויר". זוהיר אומר לדבורין ולהוד שהם טייקונים, ואז מתחיל להתפייט: "יש לתוכנית הזאת מקום בפנתיאון התרבות הישראלית. זו היתה תוכנית חסרת תקדים, אולטימטיבית, מנצחת, עוצרת נשימה, מיתולוגית. היא סיפקה לי, ובעיקר למאזינים, את הריגושים הכי גדולים בחיים. לשדר גול זה היה דבר כביר, מעורר אנרגיה, כמעט בא לי להגיד דברים אפילו מעבר לכך. אם יאגדו את 100 הסלוגנים הגדולים של המדינה הזאת, אז יגידו תש"ח, ששת הימים, יום כיפור, התקווה, נעמי שמר, מבט, אהוד מנור, שירים ושערים". הוד כבר כמעט מאבד אותו. "זוהיר, זוהיר, איזה קצב. הכנסת לחמישי, הא? יאללה, בוא אלינו, תחזור". איתות מבלומפילד דני דבורין, אבא לשלושה ילדים וסבא לשלושה נכדים, הבן של לוניה דבורין האגדי, איש ספורט שהטביע את חותמו על הכדורגל הישראלי, אימן לא מעט קבוצות בליגות הבכירות ושיחק גם בנבחרת. פזטל אומר שדבורין הבן הוא אנציקלופדיה חיה של הספורט על שלל ענפיו, שהוא זוכר מי הבקיע במשחק הכדור הכי אזוטרי בשנת תרפפ"ו. דבורין אומר שזה תמיד הלחיץ אותו, כי אם במקרה הוא לא ידע מה צבע הגרביים שחודורוב לבש במשחקים, היו מעקמים מולו את הפרצוף באכזבה. "כולם עוצרים אותי עד היום ברחוב ושואלים מה יהיו התוצאות בשבת. אני מסביר שאין לי מושג, אפילו למלא טוטו אני לא יודע". את התוכנית שלו בשבת הוא פותח כמו שרק שדר ספורט ותיק יכול לעשות. "'שירים ושערים'. השעה 19:05, הנה התוכנית שהיא כל כך פופולרית, כל כך ותיקה, חלון הראווה של קול ישראל". בקושי שלושה משחקים משוחקים בשעות השידור שבין 19:00 ל-22:00, ולא החשובים שבהם. קמי ברץ משדר מבלומפילד, עידן אבני מקריית שמונה, איתם לחובר מבאר שבע, ומירי אלייקים באולפן. דבורין מנסה להפיח רוח חיים בתוכנית המפוהקת, ללא האות של הגול, שלא מגיע משום מגרש. הוא מפזר טון מלחמתי במעברים שלו בין המגרשים, מדבר ללא הרף עם ז'וז'ו אבוטבול על כל דבר שבעולם. יושב מול שלושה מסכי מחשב ומול שלוש טלוויזיות התלויות למעלה. לבוש חגיגי בלבן, הוא לא מפסיק לתת הוראות ללזר צנדקוביץ' הטכנאי, עד שעתאמנה המפיק אומר לו מחדר הבקרה שיש גול בבלומפילד. דבורין נהיה מרוכז. פתאום כל הסקרנות שלו יוצאת החוצה. פניו מאדימות, הוא נלהב, מוריד את מבטו מהטלוויזיות כדי לא לדעת רגע אחד לפני כולם מי הבקיע למי. רווית לוי המפיקה לוחצת על המתג הלבן והאולפן נוסק עם "גוללללללללל". "קמי, השידור שלך". ברץ מדווח מהשטח כאילו אנחנו עכשיו מינימום בנפילת טילים על יפו, כשבני יהודה מוליכה 0:1 על מכבי נתניה. מייד אחרי חדשות 21:00 קורה עוד דבר שיכול לקרות רק ברשות השידור. יש כבר שער שנכבש באחד המגרשים, אבל מה לעשות שיצאה השבת, וחייבים לשים את הפיוט "שבוע טוב" של אפרים די-זהב. כל האולפן מתחיל לשיר. "שבוע טוב, שבוע טוב, שבוע טוב, שבוע טוב". יאללה, מה כל כך טוב, תנו כבר לשמוע מי שם את הגול ובאיזו דקה. אויש. בשעה 21:20 נכנס לאולפן שמוליק רוזן, איש החידונים הוותיק, לקרוא חידה למאזינים. אם אין גולים, תשמעו חידות. רוזן, כבר בן 85, מתיישב, שם עליו את האוזניות, מקרב את המיקרופון, פורש פתק קטן ומתחיל לקרוא את החידה. דבורין לא יכול להתאפק. הוא מזהה את התשובה ופולט אותה בשידור כילד נלהב. רוזן כמעט בהלם, אבל אז הם מאלתרים באמנות חידה חדשה, ואיכשהו יוצאים מזה. בכלל, דבורין אוהב לעשות כבוד לאנשים ולא מפסיק להעלות אנשי ספורט שונים במהלך התוכנית. גם להוד יש פינה, בסביבות 21:45, שבה הוא מספר על כל תחרות אפשרית שנערכה בסוף השבוע, כולל הטלת כידון במיקרונזיה. חגיגות היובל בבאר שבע ממש לקראת סוף התוכנית אני מחליט להגשים חלום של שנים. אני מבקש מעתאמנה ורווית שבגול הבא ייתנו לי ללחוץ על המתג הנכסף. זה מגיע מבאר שבע, ואני נרגש. מאז שהייתי בן 5 והפועל באר שבע זכתה באליפות פעמיים ברציפות, סחבתי את אבא שלי האומלל מצפון הארץ עד בירת הנגב כדי לראות את אביטן, ברד ונומה. ועכשיו אני, הקטן, לוחץ על כפתור ה"גווווווווולללללל". לחובר מדווח שרמת השרון הבקיעה להפועל ומובילה 1:2. בא לי למות. איזה לוזר אני. נשבעתי: בפעם הבאה שאני חוזר לתוכנית המיתולוגית הזאת, אולי לחגיגות היובל, אני מבצע שם את הנקמה המושלמת ומביא לצביקה הדר את האות של הגול בכיוון הנכון.
ולהתעצבן כשהמתדלק פשוט התעלם ממנו. "הוא רואה אותי ולא מסתכל עלי. טוב, אז אני עומד שם איזה 20 דקות לדלק, והוא לא נותן לי. פתאום אני רואה שהוא מחזיק טרנזיסטור קטן צמוד לאוזן, וזה הדבר היחיד שמעניין אותו. התקרבתי אליו, הקשבתי גם, ואז הבנתי. הוא שמע תוכנית רדיו מהמגרשים ברומא, מילאן, נאפולי, איזה קצב מסחרר היה לשדרים שם. חזרתי לארץ, פניתי מייד לנחמיה בן-אברהם ז"ל, שהיה מנהל הספורט ברדיו, ואמרתי לו: 'אני חייב אותך דחוף. יש לי הצעה לתוכנית חדשה, שמעתי אותה באיטליה, זה יהיה להיט'. נחמיה סיים סיגריה, הסתכל עלי בתימהון ואמר לי: 'נו, באמת, מי ייתן לך לשדר כאן בשבת-'".
