ארבעה ימים לפני ההכרזה על הקמת המדינה המריא מטוס נורסמן למשימה נועזת שממנה לא שב. המטרה: הפצצת הכפר הערבי העוין בית מחסיר, אשר שימש בסיס להתקפות על הדרך לירושלים. המטוס, שנשא פצצות ניסיוניות, התרסק בסמוך לדיר עמר (הר איתנים כיום). גופותיהם של ששת אנשי צוותו נמצאו רק כעבור ארבעה חודשים, והם נקברו בקבר אחים. משרידי המטוס הוקמה על הר איתנים אנדרטת הר הטייסים, אולם גם אחרי 68 שנים נסיבות התרסקות המטוס נותרו עדיין מסתוריות. זהו סיפורו הפחות מוכר של המטוס, שיצא למשימת ההפצצה הראשונה של שירות האוויר הישראלי - ולא חזר.
התאריך: 10.05.48. השעה: 10:50. מטוס הנורסמן, שהגיע לארץ רק שבעה ימים קודם לכן והצטרף לצי המטוסים הקלים של שירות האוויר (שמו הקודם של חיל האוויר הישראלי), ממריא משדה דב שבתל אביב. הוא נשא פצצות במשקל מאות קילוגרמים ושישה אנשי צוות, בדרכו לסייע במבצע מכבי לכיבוש פרוזדור ירושלים. מדובר היה במטוס תובלה מתוצרת קנדה, שהיה יכול לשאת מטען במשקל מקסימלי של כאלף ק"ג או עשרה אנשי צוות לכל היותר, ושהגיע לארץ כחלק מעיסקת רכישה כוללת של כ־20 מטוסי נורסמן מעודפי חיל האוויר האמריקני.
זו היתה הפעם הראשונה שלמצבת המטוסים הקלים של שירות האוויר צורפו מטוסי תובלה כבדים יותר, בעלי כושר נשיאה רב יותר. ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם אם נוסף על ששת אנשי הצוות, המטוס נשא פצצה אחת במשקל של 200 ק"ג, או שלוש פצצות שמשקלן הכולל הסתכם ב־700 ק"ג. המחלוקת הזו רלוונטית לשאלה מה גרם למטוס להתרסק: משקל עודף, מזג האוויר הסוער והראות הגרועה באותו יום או אולי חוסר איזון, שנוצר בשל השינוי במרכז הכובד של המטוס לאחר הטלת הפצצה הראשונה - מה שהכניס אותו לסחרור שגרם לאובדן שליטה. הסיבה להתרסקות, שנותרה מסתורית עד היום, הותירה שש משפחות עם יותר שאלות מתשובות.
שלושה ניסיונות המראה
מבצע מכבי, על שמו של מכבי מוצרי, קצין בחטיבת הראל שנהרג שלושה שבועות קודם לכן בקרבות בדרך לירושלים, נפתח ב־8 במאי 1948. מטרתו היתה להשתלט על הדרך לירושלים ולהשאירה פתוחה למעבר שיירות. אלה היו ימי מלחמת העצמאות: היישובים בארץ סבלו ממתקפות חוזרות ונשנות של כנופיות ערביות, אשר התנגדו להחלטת האו"ם על חלוקת הארץ ופעלו למנוע יישום החלטה זו באמצעות ניתוק היישובים מרצף ההתיישבות העברי. בימים שקדמו להכרזת העצמאות נשלט חלק מהדרך לירושלים - בקטע שבין לטרון לשער הגיא, ובקטע שבין שער הגיא לשואבה כיום - בידי הערבים. אלו הקימו מחסומי אבנים ותעלות ותקפו את התחבורה לירושלים הנצורה וממנה. הכפר הערבי בית מחסיר (כיום בית מאיר) שבשער הגיא שימש בסיס מרכזי שממנו יצאו לתקוף את השיירות הכנופיות הערביות, חיילי הלגיון הירדני וצבא ההצלה (גוף בפיקודו של פאוזי קאוקג'י, אשר איגד לוחמים שהגיעו מכל מדינות ערב כדי להצטרף למאבק ערביי ארץ ישראל).
הנהגת היישוב והפיקוד הצבאי הבינו שכדי לנצח במלחמה, וכדי להשאיר את ירושלים פתוחה למעבר כלי רכב, עליהם לכבוש מחדש את הדרך המרכזית. המבצע, שהצליח באופן חלקי, נמשך 11 ימים והוביל אותו מפקד חטיבת הראל, יצחק רבין. במבצע השתתפו חטיבת הראל, שהופקדה על כיבוש הקטע המזרחי - משער הגיא לשואבה; גדוד 51 של גבעתי, אשר הופקד על כיבוש הקטע המערבי באזור לטרון; ולוחמים מחטיבת עציוני. המתקפה הראשונה על בית מחסיר ועל המשלטים הסמוכים נכשלה בשל התנגדות עזה של הערבים במקום. זה היה דוד בן־גוריון שדפק על השולחן והורה לכבוש את בית מחסיר ויהי מה.
מפקד המבצע יצחק רבין החליט לתקוף עם אור ראשון ב־10 במאי ודרש סיוע אווירי. דרישתו התקבלה, ועם שחר המריא מטוס הנורסמן משדה דב שבתל אביב, עם חבית נפץ אחת במשקל 200 ק"ג. זו היתה פצצה ניסיונית שפותחה בתע"ש - תעשיית הנשק המחתרתית של ארגון ההגנה. מזג האוויר הסוער, העננות הכבדה וכן הערפל שיצר קושי באיתור המטרה גרמו לטייסי "הטייסת הראשונה", גדעון גורדון (אלרום) ויצחק סלע (קליין), לבטל את המשימה ולשוב לשדה דב. כעבור זמן קצר נעשה ניסיון המראה נוסף, שבוטל אף הוא. בשעה 10:50, לאחר שדווח כי מזג האוויר השתפר, בוצעה ההמראה השלישית. על המטוס הועמסו ככל הנראה פצצות נוספות, והפעם הטייסים היו יריב שיינבוים - טייס מנוסה במטוסי נורסמן, אשר שירת קודם לכן כחמש שנים בצבא הבריטי כטייס קרב; ודניאל בוקשטיין, מהטייסים הראשונים בשירות האוויר ומפקד טייסת "הגליל". הוא התמנה לתפקיד כעשרה ימים קודם לכן והגיע באותו יום לשדה דב עם אחד ממטוסי הטייסת שנזקק לטיפול. כשראה את ההכנות, ביקש להתנדב ולהצטרף למשימה.
מלבדם, צורפו למשימה ארבעה אנשי צוות נוספים: שלמה רוטשטיין, מומחה לכלי נשק ששירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה; צבי שוסטרמן, נַשָּׁק ושחקן הוקי מבטיח, ששירת גם הוא בחיל האוויר הבריטי במלחמה ההיא; שלמה כהן, אלחוטן ולוחם בפלמ"ח, שהשתתף בקרבות לפתיחת הדרך לירושלים; ויצחק שקלנביץ, לוחם בהגנה, איש תע"ש ומומחה חבלה שהיה אחד ממפתחי הפצצה הניסיונית, ושהצטרף כדי לפקח על הטלתה.
הפצצות הראשונות
המשימה שהוטלה על השישה - להפציץ את בית מחסיר - יצרה תקדים. זו היתה הפעם הראשונה שנעשה שימוש בפצצות ייעודיות וגדולות למשימה מבצעית נטו. עד אז השתתפו מטוסי שירות האוויר, אשר הוקם בנובמבר 1947 כזרוע האווירית של ארגון ההגנה, בהטסת ציוד (תחמושת, אספקה רפואית, דואר ומזון ליישובים הנצורים בגוש עציון, בנגב ובגליל), בהגנה על המרחב האווירי, בליווי סיורים קרקעיים ובאבטחת עובדים ולוחמים, בביצוע גיחות צילום, בפינוי פצועים מיישובים מותקפים ובהפצצת מטרות מהאוויר באמצעות שימוש במקלעים והשלכת רימונים. למעשה, שירות האוויר לא ביצע כמעט תקיפות יזומות, למעט שני אירועים משמעותיים; אחד, שלא היה מתוכנן מראש, התרחש בדצמבר 47': טייס שירות האוויר, שנשלח לפנות פצועים מבית אשל בנגב, החליט לסייע ליישוב הסמוך נבטים אשר היה תחת מתקפה של ערבים. הטייס ביצע גיחה התקפית ופתח באש על הערבים באמצעות מקלע. התקיפה היתה מוצלחת, והערבים נסו על נפשם. אלא שהשלטונות הבריטיים לא אהבו את היוזמה המבצעית, שהיכתה גלים הן ביישוב היהודי הקטן והן בקרב הערבים: הם הודיעו כי מעתה, כל מטוס יהודי שיפעיל נשק - יופל.
האירוע המשמעותי השני התרחש בסוף חודש מארס, כאשר הוחלט כי מטוסי שירות האוויר ילוו את שיירת נבי דניאל, שיצאה עם אספקה לעבר גוש עציון הנצור, ויסייעו לה במידת הצורך. מטוס הליווי ערך סיור מוקדם כדי לראות היכן קיימים ריכוזי ערבים, ואם הוקמו מחסומים על הדרך. השיירה הגיעה לגוש עציון ופרקה את האספקה, אך באותו זמן כבר נודע לערבים על הגעת השיירה והם החלו להציב מחסומים על הכביש לקראת חזרתה מהגוש. במטוס הליווי זיהו את המתרחש ודיווחו על כך למפקד השיירה, אך למרות זאת היא יצאה לכיוון ירושלים והותקפה ליד בית לחם. הלוחמים הצליחו להתרכז בבית בודד בנבי דניאל, ובמשך כיום וחצי ניהלו מתוכו קרב נואש מול מאות הערבים שצרו על המקום. במהלך הלחימה ביצעו מטוסי שירות האוויר גיחות רבות, שבמהלכן התקיפו, הפציצו את הערבים בפצצות קטנות וברימונים וצלפו בהם במקלעים, הטיסו פצועים יהודים והטילו אספקה למגיני השיירה. הסיוע האווירי אמנם לא הכריע את הקרב, שהסתיים לבסוף בהתערבותם של הבריטים, אך הוא איפשר למגינים להחזיק מעמד נגד התוקפים ושמר על המורל שלהם.
אם כן, ההחלטה לשלוח את מטוס הנורסמן להפציץ את בית מחסיר היתה חשובה. ההערכה בקרב המפקדים היתה כי המשימה תכריע את הקרב, או לפחות תסייע משמעותית ללוחמים שכבר איבדו בו את חלק מחבריהם. כשהמטוס הגיע לאזור המטרה, יצר בוקשטיין קשר רדיו עם המטה. "העננים מתפזרים", מסר, "אנחנו רואים את המטרה ונכנסים להתקפה עליה". זו היתה ההודעה האחרונה שנשמעה מהמטוס. כמה דקות לאחר מכן נראה הנורסמן צולל ומתרסק על צלע הר, ככל הנראה לאחר שהשליך חלק מחומר הנפץ.
"הגופות נטמנו במערה"
במהלך השנים נאספו ארבע עדויות בלבד להתרסקות. אחת מהן היא של נעם רונן, לוחם בחטיבת הראל, אשר היה עם הפלוגה שלו במשלט 15 - בין ח'רבת אל־ג'בעה לבין בית מחסיר. במכתב ששלח בשנת 1995 לביטאון חיל האוויר, תיאר רונן את מה שראה 47 שנה קודם לכן: "נאמר לנו שמטוס יפציץ את בית מחסיר, ואכן משהו בין 11:00-10:00... הופיע מכיוון תל אביב פרימוס גדול, בעל אף קטום. זה היה הנורסמן. המטוס עבר מעלינו בגובה כמה מאות מטרים... הוא הגיע לנקודה מעל הר הטייסים דהיום, ושם ביצע פנייה כדי להיכנס להפצצה. תוך כדי פנייה נכנס המטוס לסחרור שטוח, ובסחרור איטי, כשהמנוע פועל בתקינות ובמלוא העוצמה, נעלם מעינינו מעבר לקו רכב ח'רבת אל־ג'בעה. אז התרוממה פטריית עשן גדולה וגבוהה, אחריה נשמע פיצוץ רב עוצמה וזהו זה... המטוס נפל בשטח שבאותה עת עדיין לא היה בידינו... המטוס לא התפוצץ ולא נבקע באוויר. המטוס התפוצץ בעת מגעו בקרקע!"
לוחם נוסף בחטיבת הראל מסר עדות דומה, וכך גם שלום קרני, קצין מודיעין בחטיבה, אשר צפה בהגעת המטוס מגג הבניין של משטרת אבו גוש. הוא סיפר כי ראה את המטוס צולל לפתע מבעד לעננים, לאחר שהיה נראה כי איבד שליטה. עדות משמעותית נוספת היא של עומר מוחמד אל־עליאן, פליט מהכפר ח'רבת אל־ג'בעה, אשר נמלט ממנו בעת שנכבש על ידי הצבא הישראלי ומצא מקלט באבו גוש. לאנשי משלחת החיפוש, שהגיעו אליו ארבעה חודשים לאחר מכן, סיפר כי ראה את המטוס משליך שתי חביות - אחת מהן התפוצצה והשנייה לא - בטרם התרסק במעלה ההר והתפוצץ. עדות משמעותית זו מחזקת את התיאוריה כי המטוס נכנס לסחרור והתרסק בעקבות שינוי במרכז הכובד שלו. אותו אל־עליאן סיפר גם כי כמה תושבים מהכפר יצאו אל המקום שבו התרסק המטוס, אספו את חלקי הגופות וטמנו אותן במערה, לא הרחק משם.
אנדרטת הר הטייסים // צילום: אורן בן חקון
מכיוון שבעת ההתרסקות האזור היה עדיין בשליטת הערבים, לא היה אפשר להגיע אל הגופות ואל שברי המטוס. הנסיבות המדויקות שגרמו להתרסקות נותרו לוטות בערפל עד היום, ובמשך השנים אף נוצר סביב הפרשה גל תיאוריות וספקולציות. גם המיקום המדויק שבו התרסק המטוס לא היה ודאי, ובמהלך השנים פורסם בנושא מידע מוטעה.
בין השאר, פורסם בעבר כי המטוס התרסק על פיסגת דיר עמר, כיום הר איתנים - עובדה שהתבררה בשנים האחרונות כלא נכונה, וזאת בעקבות מחקרו בנושא של סא"ל (מיל') יהודה זיו, לוחם פלמ"ח ותיק, גיאוגרף וחוקר טבע. זיו, אשר בחן את העדויות המעטות שנאספו, בדק את השטח והסתייע גם בחוקר התאונות הראשי של משרד התחבורה, יצחק רז, הגיע למסקנות משלו על אודות מיקומה המדויק של ההתרסקות. במאמר שפירסם, שכותרתו "ילקוט הכזבים של הר טייסים: היסטוריה מול היסטוריוגרפיה", ושבו רוכזו כל העדויות, קבע כי המטוס לא התרסק בדיר עמר, אלא לא הרחק משם - בצלע הדרומית של גבעת ח'רבת אל־ג'בעה - כיום גבעת יערים. קביעה זו אומצה על ידי חיל האוויר.
שעון הבן בין שברי המטוס
כחודשיים לאחר ההתרסקות, באמצע יולי, נכבש האזור כחלק ממבצע דני לפתיחת מסדרון יציב בדרך לירושלים. כיבוש האזור איפשר להוציא משלחת חיפוש אחר הגופות ושברי המטוס. ב־5 בספטמבר 1948 יצאה משלחת החיפוש, אשר הורכבה מקצין מחטיבת הראל, נציגי חיל האוויר, נציג הרבנות הצבאית, אביו של הטייס יריב שיינבוים, אחיו של הטייס דניאל בוקשטיין ואחמד אל־חאלדי, ערבי תושב האזור ששימש מנהל בית הספר החקלאי בדיר עמר ונשבה בעת כיבוש המקום. אל־חאלדי טען כי ראה את נפילת המטוס, ולצד פליטים נוספים מהכפר ח'רבת אל־ג'בעה, ובהם גם אותו עומר מוחמד אל־עליאן, הוביל את המשלחת אל אזור ההתרסקות. שם, בצלע הדרומית של ההר שעליו נמצא ח'רבת אל־ג'בעה, בתוך נחל כסלון, נמצאו מנוע המטוס, שרידים מעוקמים שלו, המדחף וכמות קטנה של חומר נפץ. הלב נקרע כשבנימין, אביו של הטייס שיינבוים, קרס על הקרקע לאחר שזיהה בין השברים את השעון של בנו.
חברי המשלחת הבינו כי אכן הגיעו אל המקום שבו התרסק המטוס. הם הובלו אל מערה סמוכה, שם נטמנו כאמור גופותיהם של ששת אנשי הצוות: יריב שיינבוים, בן 25, נשוי ואב לילדה שנולדה חודש לפני נפילתו; דניאל בוקשטיין, בן 27, נשוי ואב לתינוקת שנולדה חמישה חודשים לאחר נפילתו ונקראה דניאלה על שמו; שלמה רוטשטיין, בן 26, נשוי ואב לתינוקת שנולדה חודש לאחר נפילתו ונקראה שלומית על שמו; צבי שוסטרמן, בן 29, רווק; שלמה כהן, בן 20, רווק; ויצחק שקלנביץ, בן 31, רווק. שרידי הגופות הוצאו ונקברו בקבר אחים בבית העלמין הצבאי של לוחמי חטיבת הראל בקיבוץ קריית ענבים. מנוע המטוס והמדחף שלו הועברו, ביוזמתו ובעקבות פעילותו של בנימין שיינבוים האב, אל פיסגת הר איתנים והוצבו שם כאנדרטה לזכרם. אנדרטת הר הטייסים משמשת עד היום אתר ההנצחה המרכזי של חיל האוויר. בכל שנה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נערך במקום טקס הזיכרון המרכזי של החיל.
אחרי שנים: איחוד המשפחות
לא רבים הפרטים על אודות נסיבות התרסקות המטוס, וגם בספרות המחקרית הסיפור מוזכר לרוב בקצרה ומתואר בצורה לקונית, טכנית וחסרה. בבית ספר שדה כפר עציון, שם עוסקים רבות בנושא מלחמת העצמאות, החלו לפני כמה שבועות לחקור ולהעמיק בנושא, בניסיון למצוא פרטים נוספים.
הם החלו לעשות כך בעקבות פנייה של צביה זינגר, אחייניתו של האלחוטן שלמה כהן, שהיה אחד מששת אנשי הצוות על המטוס. זינגר השתתפה בקורס בנושא מלחמת העצמאות, ובאחד הסיורים, שעסק בסיפור התרסקות המטוס, פנתה למנהל ההדרכה בבית הספר ואמרה לו כי היא קרובת משפחתו של אחד מאנשי הצוות שנספו.
זינגר גילתה שהיא, וקרובי משפחה נוספים של הרוגי המטוס, מגיעים בכל שנה ביום הזיכרון לטקס הממלכתי של חיל האוויר באנדרטת הר הטייסים. לדבריה, במהלך השנים הבחינה כי קרובי משפחתו של ההרוג השישי, יצחק שקלנביץ, נוהגים להיעדר מהאירוע.
זינגר הציעה לנסות לאתר את הקרובים, ועמיחי נועם, רכז הפרויקטים בבית ספר שדה כפר עציון, הרים את הכפפה ופתח בבדיקה. הוא גילה כי המידע על שקלנביץ ברשת ובספרות דל למדי, וכי בשום מקור לא הוזכרו קרובי משפחה חיים שלו בארץ.
.jpg)
המשפחות מתכנסות בבית העלמין // צילום: אורן בן חקון
ההערכה היתה כי כל משפחתו של שקלנביץ, שב-1932 עלה כנער בן 15 מקולנה שבפולין והצטרף לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, נספתה בשואה. שקלנביץ, שבעת התרסקות המטוס היה בן 31, לא התחתן מעולם ולא היו לו ילדים. "אין זמן להתחתן ולהקים משפחה", נהג לומר לחבריו שדאגו לו, "למי תצמח טובה מאלמנה נוספת ומיתום"?
בבית ספר שדה כפר עציון פנו לעמותת "לתת פנים לנופלים" ושטחו בפניהם את הסיפור. בתוך זמן קצר איתרו בעמותה קרובי משפחה רחוקים של שקלנביץ, שלפני שנים רבות שמעו בחצי אוזן את סיפורו אך לא הכירו אותו מעולם.
לפני כשלושה שבועות וחצי הפגיש "ישראל היום" בין צביה זינגר, אחייניתו של כהן, לבין קרובות משפחתו של שקלנביץ. לפגישה, שהתקיימה בבית העלמין בקריית ענבים שבו נקברו הרוגי ההתרסקות, הגיעו האחיות חיה ליפמן ולאה כרמון. אמן היתה בת דודתו של יצחק שקלנביץ. זו היתה הפעם הראשונה זה שנים שפקדו את קברו של קרוב משפחתן, וההתרגשות מהמעמד היתה עצומה.
במפגש התברר כי אף שמקורות המידע על שקלנביץ מעטים, דווקא קרובות משפחתו מחזיקות במאמר שכתב בזמנו בן דוד נוסף שלו, שמחה שקלנביץ. במאמר פירט באריכות את קורות חייו של בן דודו, שאותו הכיר עוד בפולין. הוא פגש בו לאחר מכן בארץ ישראל וניסה לשכנעו לפתח את לימודי החקלאות, אך הוא העדיף להתמקד בפעילותו בהגנה.
ביום שני, א' באייר - יום התרסקות המטוס - ערך בית ספר שדה כפר עציון סיור ואזכרה לזכר הצוות בשיתוף עם טייסת 100 של חיל האוויר, "הטייסת הראשונה". את הסיור, שעבר בכל הנקודות הרלוונטיות לסיפור - הר הטייסים, גבעת איתנים, גבעת יערים, איתנים ובית הקברות הצבאי בקריית ענבים - הדריך סא"ל (מיל') יהודה זיו, מי שכאמור חקר וקבע היכן בדיוק התרסק המטוס.
"חיל האוויר הישראלי עטוף בהילה ואפוף בכבוד בגין פעולותיו הנועזות לאורך השנים", אומר מנהל בית ספר שדה כפר עציון, ירון רוזנטל, "אבל דווקא צוות האוויר של המטוס שהתרסק, שהיה בדרכו למשימה קריטית בהגנה על המדינה שקמה, לא קיבל את הכבוד ואת ההכרה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
