1975-1974 עסקים ונשים /
"אני איש של אישה אחת", אמרתי כאשר ירדתי בגרם המדרגות המעוגל של קזינו "ריביירה" בנעלי פלטפורמה, ששיפרו מעט את הגובה הבעייתי שלי. מימיני ומשמאלי גלשו במדרגות שש צעירות שסובבו ראשים בלובי. נדרש זמן להחליט מי מהן יפה יותר, חטובה יותר, זוהרת יותר. כשהן עמדו על השטיח בקומת הקרקע, אפשר היה גם לבחון מי מהן גבוהה יותר.
שש בחורות עם גבר אחד זה המון. אבל לי זה לא הספיק. תמיד רציתי יותר. בהמשך היו לי שמונה חברות, אחר כך עשר, ובסוף ביצעתי את מופע הירידה היומי במדרגות עם חמש עשרה חברות. רובן בלונדיניות, כולן גבוהות, כולן חטובות, כולן עם חזה נדיב. חברות קבועות, צריך לומר. כאלה שמוכרות כבנות הזוג שלי, שיש להן דירה משלהן על חשבוני, שנוהגות במרצדס שקניתי להן, שלומדות על חשבוני באוניברסיטה או בקולג', שמספקות את יצריי על פי תוכנית סדורה, שכותבות לי שירי אהבה ליום ההולדת, שמזילות דמעת געגוע כשהן מדברות על ריק שלהן גם שנים ארוכות אחרי.
זה היה עידן האגו. המלון והקזינו בלאס וגאס פתחו עידן חדש ושינו את חיי לתמיד. רציתי להוכיח לחבריי, תדי את תדי, שגם זוסקא מוקף בבחורות.
לכן התחלתי לרכוש עסקים שסידרו לי צעירות יפהפיות. לכן בחרתי להשתלט על עסקי קזינו, מלונאות, מועדון לילה, אופנת עילית לנשים, תכשיטים ויהלומים. התמסרתי לזוהר בקלות, וכמו עם בחורות - כך גם עם מטוסים. זה החל במטוס פרטי אחד קטן, עלה לשניים גדולים יותר, עלה לארבעה גדולים עוד יותר עם "גאלפסטרים" 4 חדש, ועלה גם לחמישה מטוסים ולצידם שני מסוקים. מתישהו פגשתי את מיקה דוביצקי, חבר הילדות מהחוג למתמטיקה בגימנסיה הרצליה, שעסק בשיווק מטוסי "ערבה" מתוצרת ישראל, ובדקתי אפשרות לרכוש צעצוע מעופף כחול-לבן. הייתי בבולמוס אגו. לא הצלחתי לעצור.
אמא שלי צדקה. תמיד רציתי להיות ראש. מספר אחת בכל תחום. בשלב ההוא אהבתי גם את אבק הכוכבים שריחפתי בתוכו. מצא חן בעיניי לפלרטט עם לייזה מינלי, ללגום וויסקי משובח עם דין מרטין, להתבדח על הבר עם סמי דייוויס ג'וניור, לטפוח על השכם של טלי סבאלס, להסתודד במסדרון עם פרנק סינטרה. התמכרתי לאדרנלין שליווה את הפקת "ספלאש". סף הריגושים שלי זכה לגירוי האולטימטיבי כשהפקנו במלון את "Crazy Girls", אחד המופעים היותר חושניים שנראו בלאס וגאס.
באחד מחודשי קיץ 1974 יזמתי טורניר טניס של ידוענים. שיחקו אצלי הזמר פול אנקה, שהפך לידיד קרוב, הזמרת דיאנה שור, המנחה הנודע ג'וני קרסון, השחקן גארי קרוסבי ובני סוגם. אולם "ורסאי" אירח את ה"קרפנטרס", את קני רוג'רס ואת לייזה מינלי. אלה היו סדרי הגודל. זאת היתה הרמה.
אבל איש העסקים משולם ריקליס נשאר איש עסקים. רכישות האגו שלי היו מדויקות כמו האחרות. גם חברה זוהרת נקנתה רק בתנאי שגיליתי אוצר חבוי בעומק מרתפיה. כשבארון הילטון, מבעלי הרשת הנושאת את שם משפחתו, ויתר ב־1972 על רכישת "ריביירה" מפני שאין למלון עתודות קרקע, רכשתי אותו ואז הכפלתי, שילשתי וריבעתי את שטחו.
בעלי מלונות ובתי קזינו מתחרים ב"רצועה", כולם אנשי עסקים מבוססים וממולחים, עקבו בהשתאות אחרי השאפתנות שלי ונחשול הפעולות שנבע ממנה. הפקדתי את הניהול בפועל של "ריביירה" בידי חברי ושותפי איזידור בייקר. אל דיוויין היה – כמעט כרגיל - יו"ר מועצת המנהלים. על הקזינו הופקד פרנק פאלבה, ועל הבידור - טוני זופי. בשלב מאוחר יותר הצטרף לצוות מרק סטרבנס. הוא עזב את רשת "הייאט", שכרתי אותו כמנהל מכירות והוא נשאר לצדי שתים עשרה שנים.
כשהסתיימו עשר השעות הרצופות במשרד עליתי אל אחת מהסוויטות שלי. היתה אחת שבה גרתי, חמש עשרה שבהן גרו החברות שלי, ואחת שבה ביליתי את שעות אחר הצהריים עם אחת מהן.
הצלחתי בחיים בשני תחומים: עסקים ונשים. אומרים שעם האוכל בא התיאבון, וזה בדיוק מה שקרה בתקופת לאס וגאס. גיליתי בתוכי יצרים בהיקף ובעוצמה שלא ידעתי שקיימים בי. התמכרתי לתאוות בשרים. הייתי זקוק להרבה מאוד סקס.
אבל גם ההשתוללות הזו גודרה בתוך מגבלות מחמירות שקבעתי: אף אחת מהחברות לא נשארה לישון איתי בסוויטה. הפעילות המינית היתה מוגבלת לשעות מוגדרות, כדי שלא תפגע בעסקים. ומעל לכל, נשארתי איש של אישה אחת. אחת בכל פעם. יש לי תצלומים עם כמה בחורות ביחד, אבל זה היה רק בשביל להשוויץ. כשנסגרו דלתות הסוויטה, הייתי תמיד רק עם אישה אחת. וכשהיו לי חמש עשרה חברות, הייתי רק איתן. אחת אחרי השנייה.
1975-1974 הנה באה פיה /
אף אחד מהמטוסים בצי המעופף שלי לא סיפק את פִּיָה זאדורה, כדור הכספית הבלונדיני שנורה לעברי, ננעץ בליבי וטילטל את חיי. פיה אמרה שבמטוס שלה חייב להיות מקום לכל הלהקה שליוותה אותה, לציוד ההגברה, לבגדים, לנעליים, לחדר שינה מפואר ולצמד הכלבים המפונפנים שהיא גידלה באמצעות משרתות פיליפיניות צמודות. אז משולם הקשיב, ומשולם שילם. אל ארבעת המטוסים ושני המסוקים בצי האווירי שלי הצטרף בואינג 727 תלת מנועי, עם מאה ותשעים מושבים. הוא נצבע בכחול יפהפה ועל גופו המוארך נכתב באותיות ענק: "Here Comes Pia".
עיניים נפערו. פיות קטלו את הכיתוב כשחצני. אבל זה היה בסך הכל שם התקליט שפיה הפיקה עם ג'רמיין ג'קסון, ואשר הפך לרב מכר.
זה קרה בשנות השמונים, כשכבר היינו נשואים כמה שנים וכשקריירת הזִמרה של פיה נסקה. התחלת הקשר היתה כבר בסוף 1974, והיא היתה הרבה יותר תמימה והרבה יותר צנועה.
"מר ריקליס", אמרה לי מזכירתי באחד הימים, "בחור בשם דייב אומר שהוא חבר שלך ומתעקש לפגוש אותך, למרות שהוא לא רשום ביומן. יש איתו בחורה צעירה". דייב היה בעבר סוכן בורסה שעבדתי איתו. אחר כך הוא שינה כיוון והפך לסוכן של שחקניות מתחילות. הוא הסתובב בדרום ארה"ב, בעיקר בטקסס ובלואיזיאנה, ואיתר נערות ששאפו להיות שחקניות או להופיע בלאס וגאס. כשהוא היה מביא בחורות למשרד שלי בניו יורק, הוא סיפר להן שאני יכול ללהק אותן גם לסרטים.
זה לא היה שקר מוחלט. הייתי במשא ומתן מתקדם לרכישת חברת סרטים, שהתאחדה לימים עם "פוקס" ושכנה קומה אחת מתחת למשרדים שלי. אבל צריך להודות על האמת: הבחורות שדייב הביא היו מאגר בלתי נדלה למסיבות חשק וללילות של הוללות. הן חלמו להשתחל לעולם הזוהר, ולהיכנס למיטות של סוכנים, אמרגנים, ובעלי אולמות מזדקנים היו חלק מהעניין.
אני לא הייתי זקוק לזה, ובכל זאת הסקרנות ניצחה. עליתי לסוויטת התענוגות בקומה השתים עשרה, והוריתי למזכירה לשלוח אלי את המועמדת החדשה. לאחר כמה דקות היא התייצבה בפתח הסוויטה. דייב עמד לצידה. היא היתה נמרצת, בטוחה בעצמה, הושיטה לעברי יד קטנטנה ואמרה: "פִּיָה, נעים להכיר אותך מר ריקליס".
ראיתי מולי צעירה קטנת גוף, חטובה ויפהפייה. פגשתי בחורות כאלה בסיטונות, מדי יום ביומו, אבל העיניים של היפהפייה הזאת הקרינו אנרגיה מסוג אחר. היה בהן משהו חצוף ומתגרה, שאמר: "יש לך כל הבחורות בעולם, מר ריקליס, יש לך כל הכסף שבעולם, אבל אותי לא תזכה לקבל".
אני לא צריך יותר מזה כדי להצית את מנועי האמביציה. הזמנתי אותם לארוחה. המלצרים הקבועים בסוויטה, כסיות לבנות על ידיהם, הגישו ארוחה מעולה. המנות עלו וירדו מהשולחן בקצב. יין אדום יקר במיוחד נמזג לכוסיות הקריסטל. לבסוף הוגשו גם קינוחים במבחר נדיב. הארוחה זרמה, השיחה קלחה, אבל המיטה הזוגית בחדר הסמוך נותרה מסודרת. פיה סיימה לאכול והודיעה שהיא ממהרת.
עם ידידות אמריקניות. גם עשר שנים לאחר הנישואים לפיה נשלחו המחאות עבור כל אחת מהבנות של עידן טרום זאדורה
חזרתי למשרד כשבמוחי מנקרת שאלה מציקה. חייגתי אל דייב ודילגתי על מילות הנימוס השגרתיות. "אתה יודע בוודאות בת כמה היא? אתה משוכנע שהיא לא קטינה?" שאלתי. "ריק", הוא השיב, "היא זמרת שמופיעה כבר כמה שנים. היא בת 20. זה בטוח". "היא נראית בת 16 או 17", התעקשתי. גם הוא התעקש.
"הקטנטונת הזאת מסקרנת אותי. אני רוצה לראות אותה שוב. מה המספר שלה?"
צילצלתי אליה למחרת בבוקר. שאלתי ישירות אם נוכל להיפגש - והיא הסכימה מייד. הנחתי את השפופרת במקומה והתחלתי לחשוב. היא צעירה מבתי הבכורה מונה בשלוש עשרה שנים. זה מוזר. ובכל זאת, האתגר והסקרנות גברו.
בסביבות הצהריים נפגשתי עם פיה לארוחה במלון בשדרה החמישית פינת רחוב 56. היא החזיקה בידה בובת בד. לאחר הארוחה הצעתי שנעלה לסוויטה הפרטית שלי "לאכול קינוחים". פיה הסכימה ללא היסוס.
עלינו לקומה העליונה. מלצר הגיש פירות והסתלק. פיה התיישבה על ספת האורחים ואני מזגתי יין. אחר כך ניגשתי בטבעיות אל הספה והתיישבתי קרוב אליה. "אם תתקרב עוד קצת, אני אצרח", היא אמרה. חשבתי שאני לא שומע טוב. הבטתי בה. הבעת פניה היתה רצינית. היא לא חייכה.
קמתי ממקומי. "אני מצטער", אמרתי, "לא קרה כלום". והתיישבתי על אחד הכיסאות הצמודים לשולחן האוכל. ישבנו אחד מול השנייה עוד כמה דקות, ואז היא ביקשה לחזור הביתה. דאגתי שהנהג שלי ייקח אותה להיכן שתבקש.
מאותו רגע שכחתי ממנה. היא נמחקה לי מהמחשבות. חלף עוד שבוע עד שהיא התקשרה. "ריק, למה אני לא שומעת ממך?" היא שאלה.
"מפני שרציתי קצת fun, ואת רצית משהו אחר", אמרתי.
"צלצל", היא השיבה. "ננסה להיפגש שוב".
בפגישה השנייה הרגשתי שאני שוב בימי הגימנסיה. פיה הגיעה עם הבובה. התמזמזנו קצת על הספה בפינת האוכל, אבל הבנתי מייד שיותר מזה לא יהיה הערב. התעלומה הפכה מוזרה יותר, מסקרנת יותר ומאתגרת יותר, ונראיתי בעיני עצמי פתטי יותר ויותר. יש לי כל מה וכמעט כל מי שבא לי, יפהפיות רבות זו עם זו מי תבלה איתי, והנה אני נלחם על תשומת ליבה של מישהי בגילו של איירה, בני הצעיר, שצמודה לבובת בד.
בחודשיים הבאים נפגשנו עוד כמה פעמים. היו שם שיחות נעימות, נגיעות קלות, אפס סקס. הייתי אמור להתרגז. לא ידעתי מה זה "לא". לא הכרתי, בעסקים או עם נשים, מצב שבו לא אני קובע את הכללים. וככל שחלף הזמן גדל האתגר לפצח את אגוז פיה.
כשכבר חשבתי להרים ידיים, היא צילצלה ושאלה אם אני מעוניין לראותה. השבתי בחיוב וזכיתי להפתעה נוספת. "ריק, אני בסיבוב הופעות באוהיו. אם אתה רוצה שניפגש, תגיע לכאן". ביקשתי מברברה, מזכירתי המיומנת, לארגן לי סוויטה במלון הכי טוב בקולומבוס, ולמסור לפיה את מספר הסוויטה. צוות ה־G2 היה בכוננות מתמדת לטיסות בלתי צפויות. לאחר פחות משעה התרווחתי על אחד משישה עשר מושבי עור הצבי ב"גאלפסטרים" - המפואר ביותר בצי שלי באותה עת. מנועי הרולס רויס נהמו בנחישות, מושכים את המטוס לשמיים. מטרה נכספת המתינה לי באוהיו. ניסיתי לצלול לדוח השבועי של הקזינו, אבל האפסים התערבלו מול עיניי.
לאחר דקות אחדות הנחתי את הדוח בצד, עצמתי את עיניי ודיברתי אל עצמי. "זוסקא, אתה מתרגש כמו נער בתול מהגימנסיה, שהוזמן לבית חברתו כשהוריה לא בבית". כך הרגשתי. במקום להתבייש בעצמי, זה הסעיר אותי עוד יותר.
לימוזינה שכורה המתינה לי בקצה מסלול הנחיתה ולקחה אותי היישר למסעדה הצמודה למלון. ישבתי בודד. פיה לא נראתה באופק. לאחר כרבע שעה פנה אלי רב המלצרים וביקש ממני לגשת לטלפון. פיה היתה על הקו. "הלו ריק", היא אמרה, "אני בסוויטה, רוצה לעלות?" יצאתי מהמסעדה והסתערתי על אחת המעליות. תסריטי הכיף שציירתי לעצמי בדרך למעלה הפכו לאבק. פיה פתחה את דלת הסוויטה בחיוך רחב, אוחזת בבובת הבד שלה. "שלום ריק. אני שמחה שהצלחת להגיע מהר כל כך. בוא תכיר את נינה, אמא שלי".
שמעתי על תולדות משפחתה הפולנית־איטלקית של פיה. נינה, ממוצא פולני, היתה אחראית תלבושות באופרה של ניו יורק ובהצגות אוף ברודווי. אלפונס, האבא, היה כנר. על הרקע האמנותי הזה צמחה פיה והפכה לילדה־שחקנית. כבר בגיל אחת עשרה היא שיחקה בסרט מדע בדיוני מופרך בשם "סנטה קלאוס מנצח את אנשי המאדים". ביל מקוצ'ן, זוכה פרסי אמי וטוני, היה אחד הכוכבים, אך גם הוא לא חילץ את סנטה קלאוס מרשימת הסרטים הגרועים שנעשו אי פעם.
הצעירה הקטנה הפכה מסקרנת ומסחררת יותר ויותר. הרגשתי שאני נשאב לאזור סכנה ורציתי בכך. הפרש שלושים השנים בינינו הלך והיטשטש. הרצון שלי להיות איתה רק הלך והתחזק.
לאחר הפגישה ירדנו לדינר. פיה הודיעה עם הקינוח שהיא ממהרת, ושאלה אם אוכל להחזיר את אמה לביתה. הטרמפ חייב נחיתה של ה־G2 ביעד ביניים לא מתוכנן. מובן שהסכמתי. התברר שעלינו לנחות בהובוקן, ניו ג'רזי. דאגתי שתמתין לה בשדה התעופה מונית.
כך זה נמשך עוד שלושה חודשים. בזמן הזה פיה לוהקה לתשדיר פרסום של המשקה "דובונה", ששיווקה "שנלי". זה היה חיזוק נוסף לקשר בינינו, אבל לא קירב אותנו למיטה. צילצלתי אליה, והודעתי לה שהזמנתי לנו שבוע כיף באיטליה. היא צחקה ואמרה שתסכים לבוא. יומיים אחר כך נחתנו ברומא. שוב רומא. פיה ויתרה על מגבלות הצניעות שהכתיבה ואני איבדתי את הראש.
1977 מיסטר פיה זאדורה /
1977 הזניקה את נדנדת עסקיי לשמיים, והציבה אותי בראש טבלת המשתכרים בתאגידים בארה"ב. משבר 75' נמוג כלא היה. "פורבס" כלל אותי ברשימת 400 עשירי עולם. עיתונים אחרים שיבצו אותו ברשימת מאה עשירי ארה"ב.
ו־1977 הביאה בכנפיה גם את הנישואים לפיה - העיסקה שעלתה לי יותר מכל עיסקה אחרת בחיי. היפהפייה הקטנטנה הצליחה להוציא אותי משיווי משקל, שברה את כל כללי הזהירות שגזרתי על עצמי שלושים שנה, והכניסה לחיי מימד קיצוני של רהבתנות וראוותנות. וככל שגדל הרהב - גדל הכאב.
שנתיים פלוס של חברות הסתיימו בשאלה: "בובה, לא הגיע הזמן שנתחתן?"
פיה לא נבהלה וגם לא התפעמה. היא השיבה: "ריק, תעשה מה שצריך".
אז עשיתי. מאתיים הזמנות נקשרו לבקבוקי שמפניה קטנים, ונשלחו אישית לכל אחד מהמוזמנים. החתונה התקיימה במסעדת היוקרה של מרכז רוקפלר, צמוד ללב הפועם של הממלכה שלי.
שווייה נאמד אז במיליארדי דולרים. הוויכוח היה אם זה קצת יותר מחמישה מיליארד או קצת פחות.
פיה למדה יהדות, אבל לא הספיקה עדיין להתגייר. היא לבשה לבן. רב רפורמי ניהל את הטקס. המוזמנים עמדו סביב. מונה, מרשה ואיירה היו ביניהם, אבל פנחס ובתיה ריקליס ארזו את המזוודות וטסו לישראל יום לפני החופה. לא היה מקובל עליהם שאשא אישה לא יהודייה.
עם פיה זאדורה. עלתה לי יותר מכל עיסקה אחרת בחיי
אנשים שואלים אם כאב לי להתחתן כאשר הוריי אינן עומדים לצידי. התשובה היא לא. הייתי בן 54, על פיסגת העולם, מצליח, עסוק ומאושר עם הבובה היפהפייה שלי. לא הרשיתי לכאב לקלקל לי את המסיבה. הוא יגיע אחר כך, בצירוף ריבית והצמדה. בינתיים נפגשתי עם כל אחת מחמש עשרה החברות הקבועות והנאמנות. הגיע רגע הפרידה.
"אני חייב להיות נאמן לאשתי", אמרתי לכל אחת מהבנות, "הדירה והמכונית יירשמו על שמך. אני אמשיך לממן את לימודייך עד סופם. אמשיך גם לשלם לך אלפיים דולר בכל חודש".
מיכאל רובלביץ', קצין צה"ל שהפך לימים למייקל ולשומר ראשי ואיש סודי, לא היה שם עדיין. הכרנו רק ב־1987. הוא לא האמין למראה עיניו כאשר ראה אותי, גם עשר שנים לאחר שנישאתי לפיה, חותם מדי חודש על המחאות עבור כל אחת מהבנות של עידן טרום זאדורה:
כולם יודעים על אובססיית הנשים של משולם. אנשים מתרגשים מכך שהיו לו המון בחורות. אבל רובם חושבים רק כחול וצהוב. מעטים מתעניינים במה שחורג מהרכילות. משולם המשיך לשלם לכל אחת מחמש עשרה הבנות את לימודיהן ואת קיצבת אלפיים הדולר כמו שעון במשך עשרים שנה. לא צריך מחשב על כדי להבין באיזה סדר גודל כספי מדובר.
רבות מהבנות האלה לא התחתנו. הן העריצו את משולם. חלקן היו מאוהבות בו באופן נואש. אפשר לומר שהן בילו איתו בשביל הדירה, המרצדס והצ'קים, אבל העובדות הן אחרות.
אגב, המשכתי לשלם לאורך שנים גם משכורות לפקידות, לעוזרים ולנהגים, שלא עבדו איתי עשור ויותר. בתקופות קשות הפצירו בי חברים להפסיק עם זה. "הבטחה זאת הבטחה", אמרתי להם. "מילה זאת מילה".
1988 תשע מאות וחמישים מיליון ב־40 דקות /
שום דבר לא יכול להכין את מנהל "הבנק הראשון של בוסטון" למפגש הזה. נכנסתי בשעת ערב מוקדמת אל חדרו המוקף חלונות, סגרתי את הווילון ואמרתי: "אני זקוק לעזרתך". המנהל העלה חיוך מקצועי והינהן. "בשבילך הכל, מר ריקליס. במה מדובר?" "אני זקוק להלוואה קצרת מועד".
"אין בעיה, מר ריקליס. בכמה כסף מדובר?" "אני צריך הלוואה מיידית של תשע מאות וחמישים מיליון דולר".
חלפו עשרים ושבע שנה מאז הערב ההוא ואני עדיין זוכר את השקט שעמד בחדר. אני עדיין רואה מול עיניי את פרצופו של מנהל הבנק. את עיניו הפעורות, בוחנות אותי, מנסות לוודא אם אני מתבדח.
תשע מאות וחמישים מיליון דולר ב־1988 היו משהו כמו שבעה עשר מיליארד דולר בערכי 2015, המועד שבו אני כותב את זיכרונותיי. על פי מחשבונים מסוימים הסכום עולה על עשרים מיליארד דולר. מנהל הבנק הושיט יד אל הטלפון. ביקשתי ממנו לא לחייג עדיין לאף אחד. "לפני שאתה מתייעץ, אמסור לך עוד נתון אחד".
"בבקשה, מר ריקליס. מה יש לך להוסיף?"
"אמרתי הלוואה קצרת טווח, והתכוונתי לכך. אני זקוק לתשע מאות וחמישים מיליון דולר למשך ארבעים דקות". "מה זאת אומרת ארבעים דקות, מר ריקליס?"
"הבנק יעביר לי תשע מאות וחמישים מיליון דולר הלילה בשעה אחת עשרה וארבעים, ויקבע ריבית על הסכום. מחר בשעה שתים עשרה ועשרים אחזיר את הסכום בשלמותו, בתוספת ריבית".
שוב עמד בחדר שקט. בן שיחי הכיר אותי היטב, ובכל זאת לא ידע איך להתייחס לבקשה. הוא שאל כמה שאלות. בעיקר כדי להבין עד כמה אני רציני. השבתי תשובות קצרות ומדויקות, כולל שמות של חברות, מחירים והחלטות שכבר אושרו עקרונית אך ממתינות למזומן. הוא האזין לי בריכוז רב, רשם לעצמו כמה רישומים וידו נשלחה שוב אל הטלפון.
"רק עוד דבר אחד לפני שניפרד..."
"בבקשה".
"שני בנקים אחרים מוכנים להלוות לי את הכסף. אני מעדיף לקחת אותו ממך".
קמתי ממקומי, לחצתי את ידו ויצאתי מהחדר. שניות אחדות אחר כך נסחפה הנהלת הבנק מבוסטון למערבולת לחצים ויצרים. דבריי העמידו אותם בפני שתי אפשרויות: להיות גאונים, להרוויח בן־לילה סכום נאה ולהיות חלק ממהלך מרתק, או לצאת שוטי הכפר ולהביט בקולגות שלהם נותנים את אותה הלוואה.
התשובה הגיעה לאחר כשעתיים. היא היתה קצרה. "מר ריקליס, נעמיד לרשותך את ההלוואה המבוקשת בשעה אחת עשרה וארבעים".
באותו רגע עבר הטירוף אלינו. היו אלה ארבעים הדקות המותחות והדרמטיות שידעתי בעסקיי עד אז וגם מאז.
ביום שלישי, שנים עשר ביוני 1988, בשעה תשע בערב, כינסתי את הצוות הבכיר שלי והודעתי שבאותו לילה, באחת עשרה וארבעים, תועבר אלינו הלוואה בסך תשע מאות וחמישים מיליון דולר, למשך ארבעים דקות, במטרה להשתלט על חברת האחזקות "E2". האנשים לא נדהמו מעצם העיסקה. היא היתה באוויר זה זמן. אבל ההודעה על ביצוע המהלך בפועל ועל ההלוואה האדירה היכתה את כולם בשוק. הבהרתי מה המשמעות של כישלון בפירעון ההלוואה - לנו, לבנק ומנהליו ולמערכת הבנקאית כולה. "יש לנו ארבעים דקות בלבד להשלים את העיסקה", חזרתי ואמרתי. "בפרק זמן כזה אין מקום גם לטעות הקטנה ביותר".
ואז החל מירוץ נגד המחוגים. היינו חייבים לשמור על חשאיות. היה חשש ממשי שיעלו רעיונות דומים בראשיהם של אחרים. רבים משחקני הבורסה עקבו אחריי כל העת. חלקם ניסו לחקות מהלכים שלי או להקדים אותי במהלך שהם שיערו שאני עומד לבצע. אבל החשאיות נדרשה הפעם מסיבה נוספת, שנקראת Pac-Man Defense - התגוננות מפני השתלטות עוינת. בהתגוננות נוסח "פאק מן" מנסים המגינים לבצע מהלך השתלטות נגדי על החברה שמנסה לבלוע אותם.
את ההתנגדות הובילה קבוצת משקיעים בחברת "American Brands", שהחזיקה במניות "E2". בראשם עמד איש עסקים בשם קארל אייקן. הוא ימשיך להתנגד לי ולרכישה עוד שנים, יעלה טענות נגדי בבית המשפט ויפעל לסילוקי מהנהלת החברה. אבל ב"אמריקן ברנדס" היו גם קולות הפוכים. הם האמינו שמדובר בעיסקה טובה, בתנאי שנשלם תשע מאות וחמישים מיליון דולר במזומן ועוד מאתיים וחמישים מיליון דולר במניות (כעבור עשרים שנה פעל Carl Icahn בצורה דומה נגד ראשי חברת "Yahoo!", ניסה להדיחם - וגם אז נכשל).
הדעות לגבי העיסקה חלוקות עד היום בין מעריצים ומתפעלים לבין ציניקנים וחשדנים. המתנגדים טענו שהעיסקה מעניקה לי מתנה בשווי מאות מיליונים, והם צדקו. אני חשבתי אז, ואני עדיין חושב, שזו היתה עיסקה מצוינת. הרכישה שלנו העניקה למשקיעי "אמריקן ברנדס" רווח נקי של מאה מיליון דולר עבור חברה שנרכשה ארבעה חודשים לפני כן.
אבל השאלות בשוק ההון היו רבות, ומספר התשובות כמספר תיאוריות הקונספירציה שהתעופפו. מדוע העיסקה בוצעה דווקא בלילה שבין שנים עשר לשלושה עשר ביוני? מדוע בחצות הלילה? מדוע הנהלת "אמריקן ברנדס" העדיפה עיסקה עם החברה הפרטית בבעלות משפחת ריקליס? האם העיתוי לעיסקה נקבע כך שהעיתונים הכלכליים יוכלו לדווח עליה רק ביום ה', ארבעה עשר בחודש? "האם מר ריקליס שיחק אותה בהגינות", יתהה ה"ביזנסוויק", ויגולל ב־1993 את סיפור המעשה, בפרספקטיבה של חמש שנים.
האמת שמאחורי הסיפור יוצא הדופן פשוטה: חברת האחזקות "E2" היתה מערת האוצרות האמיתית שעליה חלמתי מאז התרגיל התיאורטי של ד"ר רידל באוניברסיטת אוהיו. אמנם שלפתי אוצרות משעוני "גרואן", מ"גלן אלדן", מ"שנלי" ומעוד עשרות חברות, אבל אף פעם לא היה מדובר במטמון אדיר כמו זה שקרץ לי במקרה הזה. המערה הסודית של "E2" היתה מערת המערות. מאות מיליוני דולרים המתינו לגאולה. והכל היה נקי וחוקי.
רבים בשוק ההון הכירו את הנתונים. רבים יכלו לשיר מתוך שינה את המספרים במאזני "E2". רובם יכלו לבצע את אותו מהלך - אבל אני הייתי זה שביצע אותו. אחרים קראו על העיסקה בעיתונים, ולא סלחו לעצמם על שלא מימשו אותה או על שאינם מסוגלים לבצע מהלכים מטורפים, יצירתיים ומשתלמים כאלה.
1988 תיק תק, תיק תק, בום /
בשנים עשר ביוני, עשרים דקות לפני חצות, עברו תשע מאות וחמישים מיליון דולר מ"הבנק הראשון של בוסטון" לחשבון החברה הפרטית של משפחת ריקליס. השעון החל לתקתק.
עשר הדקות הבאות נוצלו להשלמת עיסקת רכישה של תשע יחידות מבין מניות "E2". עורכי דין ושותפים משני הצדדים חתמו על ערימות מסמכים שהיו מוכנות מראש. בתום שלב החתימה העברנו את תשע מאות וחמישים מיליון הדולרים לחשבון של "אמריקן ברנדס".
באותן דקות עצמן עסקה קבוצה אחרת מאנשיי בהעברת מניות של הקבוצה, בהיקף של מאתיים וחמישים מיליון דולר, לידי אנשי הצד השני. גם כאן היו כל מסמכי ההעברה מוכנים מראש, מודפסים, מונחים בערימות מסודרות כמו חיילים במסדר.
באחת עשרה וחמישים הודעתי על כינוס ישיבת מועצת מנהלים משותפת ל־"E2" ולחברת "פאברז'ה" שבבעלותי.
חצות. הישיבה החלה בדיוק בזמן. במקרה ממש נמצאו כל אנשי ההנהלות, של שתי החברות, בקירבת מקום, מוכנים לישיבה. היא היתה קצרה מאוד ויעילה מאוד. כל דקה תוכננה ונבחנה על ידי עורכי דין חודשים ארוכים בטרם התכנסה.
לא היה זמן לבזבז. הסעיף הראשון היה החלטה של שני הדירקטוריונים על מיזוג בין "E2" ל"פאברז'ה". מסמכי המיזוג היו מונחים מול כל אחד מהמצביעים. ההצעה התקבלה פה אחד.
הסעיף השני עסק בשליפת תשע מאות וחמישים מיליון דולר במזומן מקופת "E2", והקצאתם לחברה המשותפת כנגד חברת "פאברז'ה", שכללה גם את "אליזבט ארדן". ההצעה התקבלה פה אחד.
הסעיף השלישי דן בהחזרת הלוואה בסך תשע מאות וחמישים מיליון דולר, בתוספת ריבית, ל"בנק הראשון של בוסטון". ההצעה התקבלה פה אחד.
השעון המשיך לתקתק. ישיבת ההנהלה המשותפת של החברה המאוחדת הסתיימה בשלושה עשר ביוני בשעה שתים עשרה ורבע. נותרה לביצוע הפעולה האחרונה בתסריט. בשתים עשרה ועשרים בדיוק הוחזרה ההלוואה לבנק.
בבוקר התעוררו תושבי ארה"ב וקראו עיתונים שלא היתה בהם אף מילה על העיסקה. היא בוצעה ונסגרה לאחר הורדת העיתונים היומיים לדפוס. הידיעה על כך התפרסמה רק ביום שלמחרת, יום ה', ארבעה עשר ביוני, 1988. ידיעה סמוכה דיווחה כי המחיר של מניות "אמריקן ברנדס" עלה אתמול בשנים-עשר וחצי סנט. הוא ימשיך לעלות גם בהמשך.
"עיסקת 'E2' יצאה לפועל", כתב רוברט קול ב"ניו יורק טיימס". "הקונה זוהה. מדובר בחברה משפחתית פרטית בראשות משולם ריקליס. ריקליס מנהל אימפריית קמעונאות ששולטת ב'רפיד אמריקן', רשת החנויות 'מקרורי' ובחברת 'פאברז'ה', עם חברת הבת שלה 'אליזבת ארדן'".
ואכן, כשהבורסה התעוררה ליום חדש היא התייצבה מול מציאות חדשה. "E2" היתה בבעלותי. יחד עם החברה קיבלתי גם חוב לטווח ארוך בסך מיליארד וחצי דולר. תשע מאות וחמישים מיליון הדולרים ששילמתי במזומן תמורת החברה נכנסו לחשבוני ויצאו ממנו. "פאברז'ה היתה בבעלותי ונשארה בבעלותי. לצידה התעשרתי באותו לילה בתשע חברות רווחיות ומוכרות, שהיו בתוך "E2", ובהן מותגים שתיכננתי להשתלט עליהם זה מכבר: "Samsonite", יצרנית מזוודות ותיקים; "Samsonite Furniture", יצרנית ריהוט קיט; "Culligan", יצרנית סנני מים; "Home Fashions", שעסקה בעיצוב הבית; "Beatreme Food Ingredients", יצרנית תמציות טעם ומזון קפוא; "Lowrey's Meat", יצרנית חטיפי בשר; "Martha White Foods", יצרנית מוצרי קמח תירס ותערובות אפייה; "Pet Specialties", יצרנית מזון לחיות מחמד.
זו היתה עיסקת זהב. שחקנים לא מתוחכמים בשוק ההון וכתבים שטחיים בתקשורת דיברו על "מעשה קסמים". אחרים התפעלו מכך שהעיסקה בוצעה תוך לילה. אלה דברי הבל. המהלך הזה היה הכל חוץ מהוקוס פוקוס של כמה דקות או שעות. הוא נמשך חודשים ארוכים, והעסיק צבא של אנשי מקצוע מכל הסוגים.
מעל לכל, כמו תמיד, הכל מתחיל ומסתיים ביחסי האמון והחברוּת שאתה בונה עם הבנקים. לקראת העיסקה הזו התקיימו עשרות פגישות בבנקים, עם מנהלים בכמה דרגים. היו להן כמה מטרות: להכין אותם פסיכולוגית לאפשרות שאבצע רכישה של חברה גדולה אבל בלי להסגיר את שם החברה, להעניק להם תחושת שותפות במהלכים, לשתף אותם בסודות "מתוך החדר", שמעניקים להם ביטחון לגבי יציבות החברה ויכולתה לעמוד בהתחייבויותיה.
קשר טוב וחכם עם בנקאי הוא המפתח לעסקים מסוג כזה. נחוצה בשביל זה החוכמה של המלמד בחיידר. אתה מספר לאיש סיפור יפה, עם ברק בעיניים, משבץ משלים חכמים, מדליק לו את הדמיון - ולא מבקש דבר. בנקאים אוהבים סיפורים שבקצה שלהם מתגשם חלום. אבל גם כשמספרים סיפור, חייבים להיות מדויקים, ולהוסיף קישוטים רק במידה הנכונה. האיש מולך מתחיל להתלהב, ועכשיו זה כבר הרצון שלו להיות הבנק שלך בסיפור הזה.
עם טלי סיני־ריקליס ודונלד טראמפ. שיבוץ ברשימת עשירי ארה"ב
לצד הסיפורים והדלקת הדמיון הקפדתי תמיד על קשר עסקי נטו, נקי ממשחקים ומניסיונות לקנות בנקאים באמצעים לא כשרים. לא כרטיסי טיסה להוואי לו ולמאהבת, ולא כרטיסים לאופרה לו ולאשתו. חזרתי ואמרתי לאנשיי כמו מנטרה: "לנסות לקנות בנקאי זה NO NO, NO NO, NO NO". וזה היה עוד אחד מהמשפטים שהם דיקלמו כשרק התחלתי לדבר.
בהכנות המדוקדקות והסיזיפיות לקראת העיסקה השתתפו מאות אנשים. ביצענו בדיקות היתכנות של עורכי דין ורואי חשבון. קיימנו תרגילי סימולציה לוודא שהמהלך ניתן לביצוע בזמן כה קצר. לאורך כל התקופה הקפדנו על מידור בין אנשי הצוות ועל סודיות מוחלטת. כמה מהמנהלים הבכירים ואני קיימנו עשרות שעות שיחה עם הנהלת "E2", והגענו להסכמות על המהלך. זה לא היה מקרי, שמול ההתנגדות של כמה מהמשקיעים הודיעה הנהלת החברה כי היא אינה רואה בעיסקה השתלטות עוינת. בד בבד ביצענו מהלכי סרק מטעים, על מנת להפנות את תשומת ליבם של המתחרים לחזיתות אחרות. מעטים בלבד ידעו שהעיסקה נרקמה במשך יותר משנה, ששורשיה נעוצים במהלכים שביצעתי כבר ב־1984, ושסופה עתיד להכניס לי רווח מדהים.
1994 בודד כמו כלב /
עשרה חודשים לאחר חנוכת "פיקפייר" הזמנתי את מייקל רובלביץ' לשיחה אישית. "אגיד לך משהו, וזה יישאר בינינו", אמרתי לו.
"כמובן", הוא השיב.
עדיין היססתי. המתנתי עוד כמה שניות, ואז אמרתי, יותר נכון לחשתי: "פיה ואני מתגרשים".
המאמץ שכמעט הכריע אותי ופיסגת האושר של חנוכת הבית הסתיימו בהתרסקות. כאב גדול הצליח לפלח את שריון הפלדה שלי.
נפרדתי מהבית המפואר ביותר והזוהר ביותר בחוף המערבי, ועברתי לגור במבנה בלוקים פשוט, בצמוד למבנה המרכזי. זה היה אמור להיות מקום המגורים של כמה מאנשי הצוות, אך לא היה מאוכלס עדיין. במהלך השיפוצים הפועלים קראו לו "The Dog House". והנה, בית הכלב הפך לביתי.
המבנה הקטן היה צנוע, אבל היה בו כל מה שהייתי צריך. חדר שינה, פינת אוכל ששימשה גם כמשרד וחדר נוסף, לארח בו את נבחרת הבחורות החדשה. שאלתי את עצמי איך זה קרה. התשובה היתה שפיה קצת משוגעת, וגם אני. זה שילוב שלא עובד.
פיה, קיידי וכריסטופר המשיכו לגור בבית הגדול. אני המשכתי להתנייד ברולס רויס בת חמש, והיא המשיכה לנסוע במרצדסים מפוארים שהוחלפו בכל שנה. צוות העובדים הגדול ביצע את תפקידיו השוטפים במטבח, בגינות, בבריכות ובמוסך. שינוי שבכל זאת חל, בהוראת ה־FBI, היה הצבת מכונת שיקוף, כדי לבדוק כל פריט שנכנס לאחוזה. צוות האבטחה גדל. גם מצבת הנשים גדלה.
הייתי עייף ומותש. חשבתי שעשר בנות הן די והותר לשלב זה בחיי. הראשונה היתה סינדי. אירגנתי לה דירה בשדרות ווילשייר, והיא באה ל"בית הכלב" בימים קבועים. אחר כך הצטרפה חברה מווגאס, שהיתה אלופת ארה"ב בהחלקה על קרח. ואז התאהבתי בבחורה מקסימה בשם ג'ולי. והתאהבתי גם ביפהפייה בשם ליסה, אבל היא היתה איתי רק בערבים של ימי רביעי.
לנבחרת הצטרפו גם אנג'לה ושלי, רקדניות מהמופע "קרייזי גירלס" שרץ אז ב"ריביירה". כולן ידעו שהן באות לבד. שלא תהיה אף אחת אחרת אצלי. הענקתי לכל אחת מהן תשומת לב כאילו היא החברה היחידה שלי. אבל אף אחת לא נשארה לישון ב"בבית הכלב". זה היה כלל ברזל. לכל אחת היתה דירה שקניתי לה ומרצדס משלה. לא היתה להן בעיה לחזור הביתה גם באמצע הלילה.
שלי, אחת מנבחרת האהובות בעידן שלאחר פיה, לא נישאה מעולם. היא מחתה דמעה כשהחזירה את עצמה, לקראת כתיבת הספר, לתקופה ההיא:
אני מבינה שלאנשים קשה להבין. שואלים: "מה זאת אומרת הוא אהב עשר נשים ועשר נשים אהבו אותו?" אז קל לזלזל בזה, אבל זו היתה המציאות - ריק העניק לי תמיד את התחושה שאני האחת והיחידה שהוא אוהב.
כולנו ידענו על כולנו. היו גם כמה נסיעות לחו"ל שבהן טסנו כמה נשים יחד. זה לא פגע בתחושות שלי. זה לא שינה את ההנאה הצרופה של להיות לצידו. הוא ידע להצחיק אותי. הוא ידע לתת לי תחושה שאני חשובה. יום אחד, למשל, הוא הבחין שאני עצובה. אמרתי שאני מתגעגעת למשפחתי בסיאטל. כמה שעות אחר כך צילצלה המזכירה שלו. ריק הורה לה להכין לי מעטפה עם כרטיסי טיסה לסיאטל, הזמנה למלון מעולה ליד בית הוריי ו"דמי כיס" נדיבים.
במקרה אחר הייתי אמורה לטוס עם ריק לחופשה בדרום צרפת. יומיים לפני הטיסה התעוררה בעיה עם אחד הילדים. הוא צילצל ואמר: "קחי איתך מי שבא לך וצאו לחופשה". יצאתי לצרפת עם אחי. שנינו נדהמנו מהארגון המופתי של הנסיעה. בכל מקום חיכתה לנו הסעה. הכל שולם מראש.
ריק לקח אותי גם לטיול בן שבועיים לישראל. רק שם הבנתי כמה הוא אוהב את המדינה הזו. הוא הביט בנוף בעיניים נוצצות כמו שמסתכלים על אהובה.
בתקופה שבה היינו יחד סרטן הערמונית חזר להציק לו. הוא היה צריך להתאשפז לבדיקות, אבל דחה את האשפוז כדי לסייע לי לארגן אירוע אישי ב"ריביירה". הוא קנה כל מה שנדרש, והתאשפז רק אחרי שווידא שקיבלתי כל מה שרציתי.
באחת השיחות הראשונות שלי איתו הוא שאל במה אני רוצה לעסוק. סיפרתי שהחלום שלי הוא לעסוק בפרסום ויחסי ציבור. ריק הציע כמה הצעות, והודיע שהוא יממן לי לימודים בכל מקום שאבחר. חשבתי שהוא מתבדח, אבל הוא היה רציני. לא רק שזה מה שקרה, המימון נמשך גם לאחר שנפרדנו דרכינו. וזה חזר על עצמו עם כל אחת מעשר הנשים שהיו איתו, וגם עם עובדים רבים שלו.
יש מחוות רבות שמלמדות על האופי ועל דרך החשיבה שלו, אבל מסורת אחת שהוא הנהיג ממחישה הכי טוב מי זה ריק: בשבועיים האחרונים של דצמבר יש ירידה ששואפת לאפס בהכנסות של אנשי הצוות, השחקנים והרקדניות ב"ריביירה". ריק נהג לכנס אותנו מדי חמישה עשר בדצמבר, ולהעניק לכל אחד המחאה שמכסה את הפסד ההכנסות עד כריסמס. הבטתי בפניו כשהוא חילק את ההמחאות. הוא היה מאושר.
הייתי מאוהב בכולן. נקודה. לא היו סודות ולא ניסיתי לטשטש דברים. הילדים שלי ידעו מה קורה ואחר כך גם הנכדים הבינו מה הולך. לא משנה לי מה אנשים יגידו. אני מעדיף לדעת שמשולם ריקליס חי כפי שהוא רצה לחיות. לא הייתי שגרתי בשום דבר שעשיתי. לא בשיטות הפיננסיות שהמצאתי, לא בדרך שבה נלחמתי באנטישמיות, לא בדרך שבה עזרתי לאנשים או לישראל, לא בדרך שבה אהבתי נשים. עם הליכה בתלם ונחמדוּת לא חודרים את קיר הפלדה של עולם העסקים האמריקני.
2015-2008 שתי סטירות לחי / גורלי נחרץ בגיל 85.
ארבעה רופאים מעולים, כל אחד מקצוען על בתחומו, סברו שנותר לי זמן קצר לחיות. אפשר להבין אותם. הסרטן תקף בפעם השלישית, והצטרף לספיחים של אירוע מוחי שחוויתי, לאולקוס מדמם ולשסתום דולף בלב. השנה היתה 2008. גם יהודית, אשתי הראשונה, נפטרה באותה שנה. ההערכות לגבי תוחלת החיים שלי נעו בין חודשיים לארבעה חודשים. רק פרופ' אשר קמחי, הקרדיולוג שלי, נתן לי חצי שנה.
פסימיות של רופאים היא סיפור חיי. גם בדצמבר 1923 חשבו רופאי בית החולים באיסטנבול שאין לי שום סיכוי לשרוד. עקרונית הם צדקו. נולדתי בחודש השביעי, כשלא ידעו מה זו הזנה תוך ורידית. את תפקיד האינקובטור שעוד לא המציאו שיחקה ערימת צמר גפן. הרופאים באיסטנבול טעו. הרופאים בלוס אנג'לס ובניו יורק טעו גם הם. אבל נדרשתי לכמה סטירות לחי צורבות כדי לקום מרביצת הכניעה ולעשות צעדים ראשונים אל העתיד.
עם טלי סיני־ריקליס. אין גיל לאהבה // צילום: מאיה באומל בירגר
את הסטירה הראשונה חטפתי בדירה הקטנה שבה גרתי לבדי בווילשייר קורידור בלוס אנג'לס, לאחר מכירת "פיקפייר" ומכירת החיסול הסיטונית של רוב נכסיי. מייקל מצא אותי שוכב על רצפת חדר המגורים בתוך שלולית קיא ודם. בדיעבד התברר שעברתי אירוע מוחי קל. שכבתי שם כשעתיים. רק כשהוא הגיע הבנתי את מצבי.
הסטירה הבאה צילצלה על לחיי בבית הקפה הקטן ליד בית החולים איכילוב, כאשר ישבתי שם פזור דעת, בחולצה מקומטת ופרומת כפתורים, עם אפס מוטיבציה לחיים, עם אפס אמונה בסיכויים שלי לגמור את החודש. אבל הגורל אירגן לי פגישה. הוא הוביל היישר אליי את חברי לגימנסיה הרצליה, שעבר שם לכאורה במקרה, פרופ' משה מאני. היתה בו החוכמה לדעת מה ואיך לומר כדי לחלץ אותי מהייאוש ולהניע אותי לפעולה.
שבוע אחר כך ישבתי באותו בית קפה. אחותי, הפסלת אביבה נעמן, שגרה באותו בניין, חלפה לידי ואמרה: "זוסקא, יש כאן מישהי בלונדינית בשם טלי סיני שאני מציעה לך להכיר. היא יושבת בקפה 'ארומה' והיא בגילך". זו היתה דרכה לעקוץ אותי על כך שהעדפתי כמעט תמיד נשים צעירות ממני בשלושים שנה ויותר.
קמתי והלכתי לעבר מקבץ השולחנות והכיסאות שמחוץ לקניון. לא הייתי צריך לחפש הרבה. בכל המתחם ישבה רק בחורה אחת בהירת שיער וחטובת גוף. הושטתי את ידי ואמרתי "נעים מאוד, שמי זוסקא. אחותי הציעה לי להכיר אותך".
--------------------------
הספר "ריקליס – 950 מיליון דולר ב־40 דקות" נכתב על ידי הביוגרף שלמה אברמוביץ' ויצא לאור בהוצאת סטימצקיטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו