ענת פליישמן פנתה אלינו וביקשה שנעזור לה לספר את הסיפור של סבתא שלה, לילי, שהלכה לעולמה השנה ב-17 לחודש ינואר - יום הולדתה של ענת. ענת שיתפה בפייסבוק פוסט מרגש ומצמרר המספר בקצרה מעט מן האירועים הקשים שעברה סבתה בתקופת השואה.
"יום השואה מבחינתי מעולם לא היה סתם עוד יום שמכבדים. תמיד הוא היה יום של חשיבה, הערכה, תודה וכמובן הערצה, והשנה זה הרבה מעבר לזה. תפקידה של סבתא לילי שלי לספר את הסיפור שלה תם ומהיום תורי לספר אותו", אמרה ענת.
ענת פליישמן מבקשת להמשיך ולספר את סיפור חייה של סבתה - ניצולת שואה שנפטרה // צילום: פייסבוק
ענת מספרת את סיפורה של סבתא לילי: "כשסבתי הגיעה לאושוויץ עם אחיותיה, מיד צעקו עליהן להסתדר בשורות, נשים לחוד וגברים לחוד. באותן דקות אמה אמרה לה 'תחזיקי בידיים שלך את הילדים ותשמרי עליהם' (שתי אחיותיה, ל"פ). בצד כבר ניתן היה לראות קצין עם כפפות לבנות שמורה לבאים לגשת שמאלה או ימינה".
"נאמר להן שהן הולכות למרחצאות ועליהן לזרוק את הבגדים שלהן. לפני שהבינו מה קורה גילחו אותן ודחפו אותן למקלחת", המשיכה ענת, "הכל נסגר ופתאום מתיזים עליהן מים, המים הפסיקו, הן עומדות ערומות ורטובות ומיד שוב צעקות 'לצאת מהר החוצה!'. זרקו עליהן בגד-סמרטוט, כשהסמרטוט עליהן וראשן מגולח. מהבהלה שלא יכירו אחת את השניה הן התחילו לצעוק את שמן אחת של השניה כדי שיוכלו להתאחד. בלילה, כאשר הן שוכבות על הרצפה הקרה כמו סרדינים, הן שמעו צעקות בגרמנית לצאת מהצריף ואז נאמר להן: 'תסתכלו לשם,אתן רואות את העשן? שם שורפים את המשפחות שלכן'".
ענת ציינה כי "הן היו בהלם כי הן חשבו שהזקנים והילדים עובדים בעבודות קלות ומאוחר יותר יפגשו. לאחר מעבר למחנה אחר בשם פלשוב שם עבדו במשך שישה שבועות בעבודות פרך החזירו אותן לאושוויץ בפעם השניה, שם קיבלו את המספר על היד".
נפטרה ביום ההולדת של נכדתה. ענת וסבתא לילי ז"ל // צילום: באדיבות המשפחה
ענת ממשיכה ומספרת: "הן עברו סלקציה במשך שלושה שבועות. באחת מהפעמים, ציווה עליהן הקצין הגרמני ללכת למקלחת פעם נוספת שם הן ישבו על הספסלים, עירומות עד למחרת בצהריים, אז הוציאו אותן משם ולקחו אותן לקרונות הרכבת. ופתאום בלי הודעה מוקדמת אמרו להן לחזור למקלחת, עירומות, כל הלילה עד הצהריים".
"בצהריים הן יצאו ופגשו כמה בנות שאמרו להן שכרגע הן יצאו מתאי הגזים", סיפרה ענת "בדיעבד הן הבינו שבאותו יום הייתה תקלה ולא הגיע המשלוח של הגז למחנה ולאחר מכן העבירו אותן למחנה אחר. במחנה החדש הן עבדו בבית חרושת שם הן קיבלו אוברול עם מספר, את האוברול אסור היה להן לכבס".
"בלילה, אחותה של סבתי ניקתה אותו ומפקד המחנה עבר וראה אותה. היא ידעה שהעונש לא יאחר לבוא", אמרה ענת ותיארה את מעשה הגבורה של סבתה, "סבתא לילי אמרה לה 'תני לי אני אמשיך'. לאחר 12 שעות עבודה, חזרו למחנה ואז הקריאו את המספר של אחותה, היא התכוונה לצאת מהשורה אך סבתי עצרה בעדה ואמרה לה 'את לא רואה שזה המספר שלי?' ויצאה במקומה. את כל היום החורפי והשלגי היא העבירה בעמידה בכניסה לביתו של המפקד, יחפה, עד שיצאו שוב בערב למשמרת. למעשה מה שקרה בלילה זה שבמקום לנקות את האוברול לאחותה, היא החליפה את המספרים כדי לשמור ולהגן על אחותה מפני העונש".
היום ענת עונדת את טבעת הנישואין של סבתה - אותה ניתן לראות גם בתמונה למעלה על ידה של לילי ז"ל // צילום: סופק ע"י המשפחה
הנכדה האוהבת אמרה כי "כמה שניסיתי לתמצת את כל הסיפור שלה ושל אחיותיה זה היה ממש על קצה המזלג, וזה המעט שאני יכולה לעשות בשביל להנציח אותה, את הגבורה והאומץ שלה. היום אני עונדת את טבעת הנישואים שלה בגאון ויודעת שהיא תמיד איתי ושומרת עליי. תמשיכו לספר את סיפורם של ניצולי השואה", אמרה ענת והוסיפה בגאווה, ״נזכור ולא נשכח״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו