לפני שנים מספר נפלה בחלקי הזכות לראיין את רפאל הלפרין. בראיון פניתי אליו בתואר "רב". זה אמנם התואר שליווה אותו בעשרות השנים האחרונות, והוא זכה בו בזכות ובדין, אבל עם כל הכבוד - רבנים יש הרבה, גם אופטיקאים יש הרבה, והלפרין היה רק אחד. אמרתי לו שעד היום, כשאני שומע את שמו, כואבת לי היד. ישבנו לשוחח בחדר אורחים די אופייני לבתיהם של רבנים ותלמידי חכמים. ארונות גדושים עד להתפקע בספרי קודש ישנים וגם חדשים. המון זכוכית וכלי כסף, פמוטים ומנורות ובזיכים, ותחושה עזה שהיהדות כולה אין בה יום אחד של חול, אלא כולה רצף חגיגי מהבדלה ועד אתרוג. גם הקירות בבית הלפרין היו עמוסים יודאיקה ומשפחה וגעגועים, אבל חוץ מכל אלו עמד שם גם פוחלץ של נמר. נמר אמיתי, גדול, שקט ובוטח. ואני חייב להודות שמעולם לא ראיתי נמר ותלמוד בחדר אחד, ואני גם לא בטוח שיש לי הרבה מה לומר על הרעיון לפחלץ נמר או להכניס את כל זה לסלון, אבל משום מה אצל הלפרין השילוב הזה היה לגמרי טבעי. סוף השבוע שעבר היה סוער וקטלני, ובין מטח הכותרות שניחתו על ראשינו היה אפשר כמעט לפספס את הידיעה על מותו של הלפרין. שוב כאבה לי היד, התמלטה אנחה, והירהרתי באיש המופלא הזה שאהב נמרים בבית המדרש. בילדותי רפאל הלפרין היה אגדה. איפשהו בין ששת הימים ליום כיפור היו לישראל כמה שנים של אשליה מתוקה, ומה מתוק יותר מגבר עברי חדש? מכל חלומות היהודי החדש שהרטיטו את הדמיון הציוני, החלום החצוף ביותר, הנועז ביותר, היה חלום הגבריות העברית. חלמו פה על מין ויקינג בן דת משה, דובר עברית והמקפץ יחף בין טרסה למעיין, יהודי בן יהודי אבל שזוף ומסוקס, ופטור מכל שמץ של גיבנת יהודית. שום רמז לסמרטוט הגלותי הזה שדמות המופת שלו היתה קוני למל - פוחד עד מוות מרעייתו, מאמא שלו ומהגוי. ולאו דווקא בסדר הזה. יהודי שאולי הוא ממין זכר, אבל ודאי שאינו גבר. היהודי החדש היה אמור להיות גבר מהסוג שלא היה יכול לעלות בדמיונם של שלום עליכם או מנדלי מו"ס. קיווינו שהוא ייצא קצת שמשון הגיבור, וקצת בר כוכבא, ומשהו מיהודה המכבי, ואם אפשר אז שייקח את הטוב מכל אחד מהם. אבל החלום המתוק היה מעורב בחשש קל, שאם אכן נערבב את שמשון ובר כוכבא ויהודה המכבי, מה שייצא בסוף יהיה, בפשטות, גוי גמור. זאת, אולי, התשובה לשאלה מדוע רפאל הלפרין הצליח לרגש כל כך, ואפילו לגעת בליבם של ישראלים שאין ולא היה להם שום עניין בספורט. הלפרין היה תלמיד חכם! בוגר ישיבה! הלפרין היה אנטיתזה לטענה הפופולרית שתלתה אצבע מאשימה ב"חיידר" ובתלמוד תורה, לאמור: זה לא הגנים היהודיים הרכרוכיים! זה גם לא המטבח היהודי הרופס! זו אפילו לא האמא היהודייה המסרסת! זה התלמוד, וכותלי בית המדרש הישן, ו-ד' אמות של יהדות שהביאו עלינו את דמות הנעבעך הממארת. תוציאו את היהודי מבית המדרש, ואז תחזינה עיניכם בהרקולס שוורץ ובמאצ'יסטה כהן. היו שטענו שהלפרין לא היה ספורטאי אמיתי. אמרו שענף ההיאבקות החופשית שבו הוא עסק היה מבוים. אבל מי בכלל התעניין בפטפוט הקטנוני הזה, כאשר שנים ספורות אחרי השואה עומד הלפרין בזירה מול בריון גרמני? לא היה ישראלי אחד שהיה זקוק להסברים מה המשמעות של כל זה. זה היה הרבה לפני שצסק"א אכלה אותה, הרבה הרבה לפני המדליות של ארד וסמדג'ה, וכשנות דור לפני שליאור רפאלוב הגיע לבית הדין המשמעתי בבלגיה במכנסיים קצרים ועם גרעינים של אבטיח. הלפרין עשה את זה ראשון. הוא עמד שם עם המגן דוד על המכנסיים, ולא קרא "תמות נפשי עם פלשתים", גם לא "טוב למות בעד ארצנו", ובטח שלא "גוועלד יהודים". הלפרין פשוט פירק לגרמני את הצורה, ואני נשבע לכם שאפילו הפרופסורים עדיני הנפש בשכונת רחביה כמעט חיבקו את נשותיהם מטירוף השמחה שהשתולל כאן בארצנו הקטנטונת. לעולם לא אשכח את מודעות הענק בעיתונים שהכריזו על קרבות הראווה בסינרמה בתל אביב בין הגיבור העברי לבין הענק הירדני הנורא אבו ענתר. עם ישראל נהר בהמוניו כדי לראות במו עיניו איך הלפרין שלנו משסע את אבו ענתר כשסע הגדי. אבא היה חייב כמובן להעיר את ההערות הסרקסטיות שלו: "מעניין איך מצליחים בכל יום מחדש לחבר את הירדני המסכן". ואפילו זרק כמה מילים על כך שככל הנראה אותו אבו ענתר, לא די בכך שהוא לא כל כך ענק, מתברר שהוא גם לא כל כך ירדני, ויש אומרים שגם לא ממש ערבי. סתם חבר של הלפרין. עיראקי. מפרדס כץ מן הסתם. ואם אינו מוכשר כל כך בהיאבקות, הרי בכל הנוגע לתיאטרון הוא גאון ממש. הערות קטנות אמונה תמיד יהיו, אבל אנחנו וגם המדינה, שהיינו צעירים וצמאים לאגדות, התפוצצנו מגאווה. לעולם גם לא אשכח את הביקור המרשים של הלפרין בישיבה שלי. הנהלת הישיבה רצתה שהוא ידבר איתנו על כוח האמונה ועוז הרוח, אבל אנחנו רצינו לראות אותו שובר בלוקים ובלטות. והוא אכן שבר. עד סוף אותה השנה זה כל מה שעשינו בהפסקות. וכן. עד היום כשאני שומע את השם הלפרין, היד קצת כואבת לי. וכעת גם הלב. יהי זכרו ברוך.
