את 17 בינואר 1991 זלמן שובל לא ישכח לעולם. שובל, אז שגריר ישראל בארה"ב, מקבל טלפון בהול מג'יימס בייקר, מזכיר המדינה האמריקני, הקורא לו להגיע מייד לבית הלבן ו"להיכנס מהכניסה האחורית".
בפגישה הוא עודכן כי בתוך שעה וחצי צבא ארה"ב פולש לעיראק ומשחרר את כוויית מעולו של סדאם חוסיין. "תעביר את זה לראש הממשלה שלך", נאמר לו. שובל יצא מהבית הלבן עם המידע הדרמטי, אבל בשל פקקי תנועה איומים, הוא הבין שלא יגיע בזמן לטלפון המאובטח בבניין השגרירות. "לקחתי טלפון סלולרי ממישהו ברחוב והתקשרתי ישירות לראש הממשלה יצחק שמיר. ידעתי שהוא נוהג לענות במספר הזה בעצמו, ללא תיווך של מזכירות או עוזרים. אמרתי לו: מה שהבטיחו שיודיעו לנו, זה קורה בעוד שעה וחצי. הוא ענה במילה אחת: 'טוב', והשיחה הסתיימה".
שובל, בן 85, כיהן פעמיים בתפקיד שגריר ישראל בוושינגטון: בשנים 1993-1990 ובשנים
2000-1998. במהלך עבודתו הוא קיים קשר צמוד עם ארבעה ראשי ממשלה: יצחק שמיר, יצחק רבין, בנימין נתניהו ואהוד ברק. הוא היה ממייסדי מפלגת רפ"י ב־1965, נכנס לכנסת ב־1970 במקומו של דוד בן־גוריון ונטל חלק פעיל בהקמת מפלגת הליכוד ב־1973.
בעת כהונתו של משה דיין כשר החוץ (1979-1977) הופקד על ההסברה הישראלית בחו"ל, כולל בעניין ועידת קמפ דיוויד (1978), שבה נחתם הסכם השלום עם מצרים.
השבוע הוא מפרסם ספר חדש בשם "דיפלומט" (בהוצאת ידיעות ספרים), שבו הוא מסכם את קורותיו המרתקים כשניצב בצומתי קבלת ההחלטות. השבוע, בביתו בתל אביב, שאליה הגיע כילד בשנות השלושים, הוא מתפנה לראיון שבו הוא נזכר ברגעים הדרמטיים שחווה במהלך שנותיו בשירות המדינה.
"המלצתי לשמיר לא לפעול"
באירוע ההשקה לספרו שהתקיים השבוע, אמר משה ארנס, שר הביטחון לשעבר ומי שכיהן בעצמו כשגריר ישראל בארה"ב, כי "תפקיד השגריר בוושינגטון הוא התפקיד החמישי החשוב בדרג המדיני אחרי תפקידי רה"מ ושרי הביטחון, החוץ והאוצר".
שובל מאמץ את האמירה הזאת ומבקש להעניק לה משנה תוקף בחוויותיו האישיות על אינספור הפעמים שנדרש לייעץ בזמנים קריטיים למקבלי ההחלטות.
כך, למשל, היה כשייעץ לשמיר לא לתקוף בעיראק, ששיגרה טילים לרמת גן. החשש של כולם היה כי ישראל תותקף בנשק כימי. שובל ישב אז בוושינגטון, שמע את אזהרות האמריקנים וניסה משם לצנן את האווירה הקשה בישראל.
"היה ויכוח בממשלת ישראל אם צריך לפעול ישירות כפי ששר הביטחון המליץ וחיל האוויר רצה", הוא מספר, "אני המלצתי לשמיר לא לפעול. הרגשתי שזוהי גם הנטייה של שמיר, שבסוף אימץ את ההחלטה. כשנפל הטיל הראשון ברמת גן כולנו הזדעקנו. כינסתי מסיבת עיתונאים גדולה בוושינגטון ונכנסנו למצב לוחמה. אחרי מסיבת העיתונאים הגיע אלי הטלפון מהנשיא האמריקני ג'ורג' בוש. הוא הפציר 'למנוע יוזמות בלתי מתואמות'.
ספרו החדש של זלמן שובל
"שמיר הוזעק לוושינגטון והתקיימה פגישה מרובעת ומצומצמת: שמיר ובוש, אני והיועץ לביטחון לאומי האמריקני. בוש רצה לשמוע משמיר תשובה ברורה לשאלה - האם נפעל באופן עצמאי בעיראק? שמיר ענה: 'מתקפת מנע לא נבצע, אבל אם נתקוף או לא, אני עדיין לא יכול לומר לך. הכל תלוי בהתפתחויות'. סוכם ש'שום צד לא מפתיע את הצד השני', ושההודעה תועבר דרך הנוכחים בחדר". וכאמור, ההודעה הדרמטית אכן נמסרה דרך השגריר שובל.
אירוע רב חשיבות אחר שבו לעצה של שובל היתה השפעה מכרעת קשור לעליית יהודי בריה"מ לישראל. מיליון איש היו אמורים לעלות לישראל, והתעוררה השאלה כיצד מגייסים את התקציב הדרוש לקליטתם. בדיונים עם נגיד בנק ישראל מיכאל ברונו ושר האוצר יצחק מודעי, העריכו כי דרוש סכום של 10 מיליארד דולרים כדי לבצע את תהליך קליטת העלייה כראוי. התלבטו בין שתי הצעות: לבקש מהאמריקנים מענק ענק חד־פעמי, או לבקש מחיקת חובות.
שובל, שעסק בבנקאות והקים בשנת 1964 את בנק ירושלים, נדרש לעניין. "בגלל הרקע הבנקאי שלי אמרתי לראש הממשלה שמיר כי שתי ההצעות לא טובות. מענק הוא לא מהלך פופולרי בקונגרס ולא ייתפס טוב בדעת הקהל של הציבור האמריקני. הרי גם בארה"ב יש בעיות כלכליות. ההצעה של מחיקת חובות נשמעה לי טעות לטווח ארוך. אחרי מהלך כזה לא נקבל יותר הלוואות מאף אחד כי יבינו שאין לנו כושר החזר.
"אני הצעתי דרך שלישית: מתן ערבויות אמריקניות. ערבות מארה"ב למוסדות הפיננסיים בעולם שווה יותר מכסף. הצעתי ללוות ממוסדות פיננסיים בעולם את הסכום הדרוש, והיה ברור לי שבהסדרים נכונים אפשר להשיב את ההלוואות בעתיד. שמיר אימץ את הרעיון".
"אנחנו במיקום קריטי במזה"ת"
את מורכבות היחסים בין ישראל לארה"ב מכיר שובל מקרוב. "יחסי החוץ של ישראל וארה"ב תמיד ידעו עליות ומורדות", הוא אומר, "יש לזכור כי גורמים מסוימים ראו את היחסים בעין לא חיובית. אנו רואים את זה מהיום הראשון, שלמעשה רבים במוסד מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב התנגדו להחלטה של הנשיא הארי טרומן לקדם את עניין הקמת המדינה היהודית ואת ההכרה בה לאחר הקמתה.
"לשמחתנו", ממשיך שובל, "היו מעטים, ובראשם קלארק קליפורד, שסברו כי מעבר לכך שקיימת חובה מוסרית להקים מדינה לעם היהודי, במיוחד אחרי השואה, ישראל תהיה בעלת הברית האמיתית של אמריקה באזור המאוד בלתי דמוקרטי הזה, ועוד בזמן שארה"ב במלחמה קרה עם בריה"מ.
"ההתנגדויות במסדרונות הממשל התבטאו גם במעשים", נזכר שובל, "ארה"ב לא העניקה לנו שום סיוע ביטחוני עד מלחמת ששת הימים. רק אז, אחרי הניצחון הגדול - ואנשים נוטים לשכוח זאת היום, ישראל הפכה מבחינת האמריקנים מנטל לנכס. מאז הקו עקבי: היחסים השתנו ושיתוף הפעולה הביטחוני הלך והתחזק. צודק רה"מ בנימין נתניהו, שאמר כי הסתכלות מפוקחת על מה שקורה בעולם מלמדת על מלחמת דת. מתקפה שמוביל האיסלאם הג'יהאדיסטי נגד העולם החופשי. היום בארה"ב וגם רבים אחרים בעולם כבר מבינים שישראל היא קיר הברזל של העולם החופשי, מאחר שאנחנו במיקום קריטי במזרח התיכון".
השינוי ביחס אל ישראל מבחינת אסטרטגיית תפיסת הביטחון כבר התרחש, אומר שובל, אבל מבחינה מדינית, עדיין קיימת בעיה שישראל וארה"ב "לא נמצאות באותו העמוד בספר". שובל מתמקד בעימותים סביב פתרון לסכסוך הישראלי־פלשתיני, הגורר עימו את שאלת הבנייה בהתנחלויות.
העימותים בנושא הזה, הוא מנתח, קיימים תמיד והם בכל פעם ופעם עולים מדרגה. "בנושא הפלשתיני אנחנו והאמריקנים לעיתים קרובות הולכים ממתיחות למתיחות. אני לא רוצה לומר ממשבר למשבר. תמיד היו עימותים סביב זה עם ארה"ב, בכל התקופות. למשל לפני ועידת קמפ דיוויד. הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר הוביל להצהרה משותפת של ארה"ב עם בריה"מ, המודיעה על כינוס ועידת ז'נבה, שבה היינו אמורים להתייצב נגד ארה"ב ורוסיה ומול כל מדינות ערב ולשמוע דרישה לחזור לקווי 67' - דבר שהתעלם מהדרישה הישראלית הקבועה של גבולות בני הגנה וניהול משא ומתן בין הצדדים, שבו הצדדים יגיעו להבנות.
"הוועידה הזאת לא התקיימה רק בזכות עימות לילי במלון בניו יורק, מול בניין האו"ם. משה דיין שהיה שר החוץ, ישב מול האמריקנים והוריד אותם מהיוזמה המשותפת הזאת, כשהציג בפניהם מסלול אחר שגיבש עם מנחם בגין, את מסלול האוטונומיה הפלשתינית, והציג אותו כמסלול אפשרי להסדר.
"במשך שנים האמינו בארה"ב כי שורש כל רע במזרח התיכון הוא הסכסוך הישראלי־ערבי, שאחר כך הצטמצם לסכסוך הישראלי־פלשתיני. בכל ממשל אמריקני היו שהאמינו כי אי היציבות ביחסים בין אמריקה למדינות ערב נובעת אף היא מהסכסוך הישראלי־פלשתיני. היטיב לבטא את הדברים זביגנייב בז'ז'ינסקי, ששימש היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג'ימי קרטר. הסיסמה שלו היתה: 'הדרך לבגדד מובילה לירושלים'.
"תמיד הוא ודומיו האמינו כי הכל קשור לפלשתינים. אני טענתי באוזניהם של האמריקנים כבר לפני 20 ו־30 שנה כי זאת משוואה לא נכונה. הרי מתוך 30 מלחמות באזור, ניסיתי להסביר אז, רק ארבע היו קשורות לישראל. אבל זאת היתה המנטרה.
"היום זה כבר השתנה", מדגיש שובל, "לא כל כך בזכותנו אלא בגלל הכאוס במזרח התיכון, בגלל עליית הקיצונים האיסלאמים גם באיראן וגם מהתחזקות דאעש, ובעיקר מאחר שמדינות ערביות מתונות רואות עין בעין את האיומים כמו ישראל ולא מעלות כלל את הנושא הפלשתיני. אז נכון, עדיין ברור לכולם שיש כאן סכסוך שצריך לפתור, אבל למרות שיש בארה"ב כעת נשיא שקשה לו לבטא את צמד המילים 'טרור איסלאמי', כולם מבינים שיש שינוי".
"בגין חייך, וקם הליכוד"
שובל הוא בוגר המחזור השני של קורס הצוערים במשרד החוץ, ההכשרה שמקיימת המדינה לדיפלומטים (קורס שאז, בשנות החמישים, נקרא "קורס התמחות דיפלומטית", מספר שובל). עם השנים כיהן בתפקיד הממונה על ההסברה הישראלית במשרד החוץ. ההסברה היום צריכה להשתמש בכלים שלא היו קיימים בזמנו של שובל, ובראשם האינטרנט, אבל העיקרון, הוא מסביר, נשאר אותו עיקרון.
"משה דיין, שמינה אותי לתפקיד, הבין את החשיבות של ההסברה כחלק בלתי נפרד של האסטרטגיה המדינית הכוללת של ישראל. אפילו היום לא תמיד מבינים את זה וחושבים שהסברה היא יצור שחי על רגליו שלו, ולא כך. אם הסברה היא לא חלק מהאסטרטגיה הכללית של ההנהגה, היא לא יכולה לסייע ולפעמים אף להזיק".
שובל הגיע לתפקיד השגריר כדיפלומט, אבל אחרי שנכנס לעסקנות הפוליטית היה חבר מפלגה ושימש חבר כנסת. מסלול לא שגרתי לפקיד בכיר. אבל הוא רואה בכך יתרון שלא היה לאחרים: "וושינגטון היא עיר פוליטית מאוד, והעובדה שהבנתי פוליטיקה והכרתי אותה מקרוב סייעה לי ושימשה לי עוד כלי.
"הייתי ממקימי הליכוד", הוא מספר. "היתה קיימת מפלגת גח"ל, ואנחנו היינו אנשי הרשימה הממלכתית, רפ"י. אותו חלק של רפ"י שלא חזר למפלגת העבודה, בראשותו של בן־גוריון. אחריו ברשימה היו יגאל הורביץ, מאיר אביזוהר, איסר הראל ואני. רצנו לבד בבחירות בשנת 1969 וקיבלנו ארבעה מנדטים. אני הייתי החמישי. כעבור שנה בן־גוריון החליט לפרוש מהפוליטיקה והתפטר מהכנסת. אני נכנסתי במקומו. עצם האמירה הזאת שבאתי במקומו היא כמובן יומרנית, אבל טכנית היא נכונה: הוא היה מספר אחת ברשימה ואני מספר חמש, וברגע שהוא התפטר, אני נכנסתי במקומו.
"אחרי מלחמת יום הכיפורים החלו מגעים בין סיעות שונות במחנה המרכז־ימין של המפה הפוליטית בניסיון להגיע לאיחוד. היה ברור כי את שלטון מפא"י אפשר להחליף רק באיחוד כוחות של מפלגות המרכז־ימין. יגאל הורביץ התקשר ואמר לי: נפגשים בקפה אנגל בתל אביב. במקום היה אריק שרון, עדיין במדים. הורביץ אמר כי שרון יזם את האיחוד וכי דרושה הסכמתי. נתתי את הסכמתי.
"אחר כך אריק הלך לשמואל תמיר וקיבל את הסכמתו, ומשם המשיך לבגין, שבירך על היוזמה", ממשיך שובל. "ישבנו שם והחלו הוויכוחים. הליברלים רצו לקרוא למפלגה החדשה ליכוד ליברלי. חירות רצתה ליכוד לאומי. אנחנו רצינו ליכוד ממלכתי. עו"ד שלנו, עו"ד אהרון מלצר, היסה את הנוכחים ואמר: אולי פשוט נקרא למפלגה הליכוד? בגין חייך, וכך קמה תנועת הליכוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו