בעיני המתבונן

"הארץ שמעבר להרים" של ניר ברעם הוא ספר פסימי אך הכרחי, מכיוון שאינו מייפה את המציאות ואינו בורח ממנה. מיזם התיעוד של ברעם, מז'אנר המסעות העיתונאיים־ספרותיים של עמוס עוז ("פה ושם בארץ־ישראל", 1983) או של דויד גרוסמן ("הזמן הצהוב", 1987), ממלא שליחות שסופרים מעורבים במקומותינו נוטלים מעת לעת על עצמם: צילום מעמיק במידת מה של הלוך הרוח בקרב הצדדים לסכסוך. 29 שנים חלפו מאז תיאר גרוסמן את הזמן החולף "כשכבת אובך מצהיבה". האובך הזה הפך אצל ברעם לסטטוס קוו איתן, ל"זמן רפאים", שמתארך עוד ועוד. 

ברעם פתח בפני מרואייניו הרבים מיקרופון וירטואלי והניח להם לדבר. הפלשתינים היו גלויים עימו יותר מאשר המתנחלים, ולכן נקודת החוזק של ספרו טמונה בצד הפלשתיני. זהו ספר עתיר במונולוגים, שרק מדי פעם נקטעים בשאלות ובתהיות. למרות דעותיו הנטועות עמוק בשמאל, ברעם נמנע משיפוטיות ואינו קובע מסמרות. זהו יתרון עבור קוראיו. גם ציבור "ימני" צמא דעת יוכל להשכיל מספר זה.

סצנת הפתיחה של הספר מספקת תמונה של שני נערים פלשתינים כפותים בכביש סמוך למחנה הפליטים בלאטה, לאחר שבכליהם נתפסו סכינים. כמה עמודים קדימה, וברעם, עדיין בבלאטה, מתאר קבוצת רופאים, שדוחה הצעה להשתלם בבי"ח תל השומר. האם ייתכן שמחויבותם לנראות הפלשתינית גוברת על שבועת היפוקרטס? הם אולי יידעו פחות רפואה אך לא יצטיירו כמשת"פים עם הממסד הישראלי.

ניר ברעם (צילום: אסנת קרסננסקי)

בכל מקום שברעם מסתובב בו תודעת הפליטות חיה וקיימת. מאיפה אתה? שואל ברעם פלשתינים, והם משיבים לו מיפו, מעכו, מחיפה... כמו לא עברו 68 שנה. "האדמות שלנו, הבית שלנו. זה לא משהו שאני יכול לוותר עליו", מסביר לברעם אחמד טוקאן, "אין לי בכלל זכות". גם ז'אק נאסר, מנהל הפיתוח של רוואבי, העיר הפלשתינית הנבנית ליד רמאללה, מבהיר לברעם המתעד: "אבא שלי גורש משכונת קטמון בירושלים במלחמת 48'... קטמון הוא הבית של משפחתי..."

ברעם, אולי בצדק, מחלק את עולם הסכסוך לשתי קבוצות, שאינן חולקות מטרה משותפת אך המבט ההיסטורי שלהן דומה. הראשונה היא קבוצת 1967, שכוללת את המרכז, השמאל וחלק מהימין הישראלי - וגם את הקהילה הבינלאומית וחלק מתנועת פת"ח. הקבוצה הזו מאמינה שהאירוע המחולל הוא מלחמת 1967, ובהתאם להבנה זו פועלת לפתרון שתי המדינות. בקבוצה השנייה נמצא הימין הישראלי, בעיקר המתנחלים, השמאל הרדיקלי וחלק גדול מהחברה הפלשתינית. אלה מאמינים שהמפתח לפתרון מצוי בהתמודדות עם 48'. בין לבין, מודה ברעם, ממשיכים רוב נציגי הרשות הפלשתינית לדבר על זכות השיבה ו"לכן הדיון איתם נע בין 67' ל־48'".

שדות "זמן הרפאים המתארך" של ברעם זרועים בציוני דרך מרפי תקווה: יוסוף בעל המאפייה מג'בל מוכאבר שנותר ללא לקוחות יהודים (להם מכר את עיקר תוצרתו לאורך שנים), והיום גם ערבים אינם מגיעים אליו; מגרש בן ארבעה דונמים בשכונות שמעבר לגדר בירושלים שנתרם לעירייה כדי להקים במקום בית ספר, עד שהשתלטו עליו שודדי קרקעות מ"המזרח הפרוע" בירושלים. עכשיו הם בונים עליו בניינים, והעירייה, כמו רשויות אחרות, נעלמה ממחוזות ההפקר הללו, שבהם 

שורפים זבל ברחובות, ביוב זורם על המדרכות, סמים עוברים מיד ליד ונשקי M-16 וקרל גוסטב נמצאים בכל בית שני. 

כקורא, את אובדן התקווה בנקודת הזמן הנוכחית, סימל בעבורי יותר מכל "מבחן ספר הטלפונים" שניסח עבור ברעם מוניר עבושי: "לפני 30 שנה היה לכל אחד ספר טלפון והיו בו יהודים וערבים. מאז שירד עלינו רעיון השלום, הסכמי אוסלו וההפרדה, אין בספר הטלפונים של היהודים ערבים ולהפך".

ברעם מספר על שיח פלשתיני־יהודי במלון אוורסט בבית ג'אלה, שתושביה הנוצרים עזבו אותה בשלושת העשורים האחרונים. הוא פוטר עצמו עם זאת מלהזכיר את היחס העוין לא פעם של המוסלמים לנוצרים, שהביא לעזיבה־בריחה הזאת; כאן, כמו בריכוזים מוסלמיים אחרים במזרח התיכון. ברעם מזכיר את "הפלשתיני הראשון שהותקף על ידי המתנחלים של איתמר", וקובל על כך שבמאחזי איתמר "הפלשתינים הם שמועה" בלבד. הוא נמנע עם זאת מלהזכיר את הרוצחים הפלשתינים שלאורך השנים רצחו 16 מתושבי איתמר ובהם משפחות פוגל ושאבו, וכן שלושה מתלמידי הישיבה התיכונית.

כריכת הספר

ברעם ממחיש רק בקצרה עד כמה המתנחלים אינם מקשה אחת. הוא משוחח עם תלמידי הרב אליקים לבנון באלון מורה, "חרד"לים" ו"מתבדלים" במידת מה, ועם תלמידיו של הרב אביחי רונסקי באיתמר, שמבקשים להתחבר לחברה הישראלית. הוא פוגש את הרב יעקב נגן מעתניאל ושומע ממנו על השלום הדתי ברוחו של הרב מנחם פרומן ז"ל, וגם מרחיק עד המשורר אליעז כהן, וממנו הוא מבין שהסדר השתנה: כבר "לא ארץ ישראל שייכת לעם ישראל", אלא עם ישראל שייך לארץ ישראל, ממש כמו הפלשתינים. 

הר הבית נוכח אף הוא בספר, אף שאינו "מעבר להרים". צעיר יהודי אומר לברעם שהר הבית מהפנט אותו, ושהוא "ממש מרגיש את הקודש". צעיר פלשתיני, לעומתו, "מרגיש את אל־אקצא בכל הגוף", ומוכן למות בעבורו. צעיר יהודי אחר שעולה להר בוכה שם, דווקא "מכיוון שאינו מרגיש כלום". ברעם מספק הצצה קצרה למורכבות של המקום הקשה והכה דליק הזה. 

סוף דבר על פי ברעם: הסטטוס קוו - מסוכן. מודל ההפרדה קרס, והחברה הישראלית נדרשת למהפך ערכי שביסודו עיקרון פשוט אחד - "בשתי המדינות, בקונפדרציה, או במדינה אחת - היהודי והלא־יהודי חייבים להיות שווים בכל דבר. זה העיקרון - זה ולא שתי מדינות או אחת - שעליו לעולם אסור להתפשר". ספרו מלמד עד כמה צריך הפתרון להתחבר אל השטח והאנשים ולא להתנתק מהם. גופים "מרחפים" כ"תנועה להצלת ירושלים", שמבקשת לחלק את העיר, או טרנספריסטים מבית היוצר של כהנא מסרבים לאפשר למציאות לקלקל להם את התמונה. בעבורם ובעבור שכמותם נכתבים ספרי תיעוד שכאלה. ¬

הארץ שמעבר להרים / ניר ברעם

עם עובד, 181 עמ'

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו