הדרך העצובה הביתה

ביום שני האחרון, בשעה שלוש אחר הצהריים, בכנסייה שאותה פקד בכל שבוע עם משפחתו, חזר טיילור פורס הביתה.

בני משפחה וחברים רבים של פורס (28), שנרצח בפיגוע הדקירה ביפו בשבוע שעבר, באו לחלוק לו כבוד גדול אחרון בעיר שבה גדל, לאבוק שבמדינת טקסס, ארה"ב. אנשים מאופקים בחליפות שחורות, יחד עם קצינים לובשי מדים. 

עיר גדולה, לאבוק, 300 אלף תושבים, וסביבה חוות ושדות כותנה טקסניים. הגברים כאן מסתובבים בלבוש אופייני לחוואי מדינות הדרום: כובעי קאובוי, ג'ינסים מהוהים, מגפי בוקרים, ומבטאם הדרומי מתובל בסלנג מקומי. לצידם ניתן לראות סטודנטים מהאוניברסיטה המפורסמת של העיר, Texas Tech. 

מאז האירוע בישראל, העיתון המקומי לא מרפה מסיפורו של פורס. זו שיחת היום, כל אחד מוסיף פרטים. חלקם הכירו את פורס אישית, אחרים מכירים אחד מבני המשפחה המורחבת.

פורס נולד ב־21 ביוני 1987 לסטיוארט ורובי פורס, אח צעיר לכריסטין, המבוגרת ממנו בשנתיים. הוא בן דור חמישי לטקסנים שורשיים. סבו ואביו שירתו בצבא האמריקני. שילוב מיוחד של חוואים, אנשי אדמה דרומיים, עם מסורת של שירות קרבי ונאמנות למולדת. סבו היה מאצולת העיר. טיילור, בדיוק כמו אבותיו, ידע מגיל צעיר שזו תהיה דרכו.

הוא למד בבית הספר היסודי שבו התחנכה אמו והדריך בתנועת הצופים האמריקנית. לקראת התיכון התקבל למכון הצבאי של ניו מקסיקו, ועד מהרה התבלט בכישוריו האקדמיים והחברתיים. בשנותיו האחרונות בתיכון כיהן כנשיא ה"National Honor Society", תוכנית שאליה מתקבלים תלמידים מצטיינים בלימודים, שמתנדבים במקביל בקהילה. שם נסללה דרכו לתוכניות יוקרתיות בהמשך.

כעת מכונסים בני המשפחה בתוך עצמם. ההורים, האחות והסבתא, כולם שבורים. לא מבינים מהיכן נפל עליהם האובדן הגדול הזה.

חבריו מספרים על אדם מיוחד, ברוך כישרונות. מדגישים שלתחושת האובדן מתלווה גם תחושה של החמצה גדולה. "כמו שם המשפחה שלהם, יש באנשים האלה הרבה כוח", אומר חבר ילדות. "נקווה שיהיה להם הכוח להמשיך עכשיו".

חבר אחר מוסיף, בעיניים דומעות: "טיילור שירת שנים במקומות הכי קשים, באפגניסטן ובעיראק, וחזר בשלום. שמענו סיפורים טרגיים על אירועי טרור שמתרחשים בעולם, אבל החיים שלנו כאן כל כך רחוקים מזה. והנה זה הגיע אלינו, קילל גם אותנו. אנחנו לא מעכלים".

מייד לאחר שסיים את התיכון בהצטיינות יתרה, התקבל פורס לווסט פוינט, האקדמיה הצבאית היוקרתית שבמדינת ניו יורק. רק יחידי סגולה מתקבלים למסלול הזה, ושכר הלימוד שלהם ממומן באופן מלא על ידי הצבא האמריקני, בתמורה לשירות פעיל כקצינים מייד בתום לימודיהם. בסתיו שעבר החליט לעשות שינוי ונרשם לתוכנית ללימודי תואר שני בניהול באוניברסיטת ונדרבילט היוקרתית בנאשוויל, טנסי. גם שם התבלט במהירות. 

לישראל הוא בא לפני כשבועיים במסגרת משלחת של הפקולטה למינהל עסקים, לצד 28 סטודנטים ואנשי צוות, שבאו להיפגש עם ראשי חברות סטארט־אפ ישראליות, ללמוד על "ארץ היזמויות".

"הוא לא פחד", אומר סת', חבר קרוב. "גם כששירת בצבא, היה בו משהו תמים ואופטימי. הוא דווקא שמח לנסוע לישראל, היה מאושר וסקרן. איך אפשר לדמיין שדווקא במקום שבו יצעד לתומו, בתוך שנייה אחת, הכל ייגמר. ודווקא לאדם שאין לו שום קשר ישיר למציאות הישראלית".

חיבור גורלות מצמרר

הפיגוע הרצחני התרחש כשפורס וחבריו צעדו בשעת ערב בטיילת שעל גבול יפו־תל אביב. לוח הזמנים של הביקור היה צפוף, וליום המחרת תוכננו פגישות רבות. בדיוק אז, כפי שתיארו אחר כך מי שהלכו לצידו, הגיע בריצה בשאר מסאלחה, צעיר בן 22 תושב קלקיליה, ודקר את כל הנקרים בדרכו ללא הבחנה. פורס נהרג במקום.

"תכלס, טיילור פורס הציל את החיים שלי", מספר ישי מונטגומרי, שניסה לנטרל את המחבל במכות הגיטרה שלו. "ניגנתי עם הפנים לים, לא ראיתי כלום. פתאום שמעתי צעקות איומות, שהעירו אותי מהריכוז. כשהסתובבתי, ראיתי את המחבל רץ לכיווני. היו לי כמה שניות להתעשת. חמקתי מהסכין והטחתי בו את הגיטרה. הצעקה של ההרוג גרמה לי להסתובב, וכך ניצלתי.

"רק בערב הבנתי שהוא אמריקני מלאבוק שבטקסס. הייתי המום. אבא שלי נולד בלאבוק, והסבים שלי היו חוואים שם, בדיוק כמו בני משפחתו של פורס".

הרב דב ליפמן בטקס הפרידה מארונו של פורס, בארץ // צילום: תומר נוייברג/פלאש 90

גם התקשורת המקומית בלאבוק התרגשה מהחיבור הגורלי בין מונטגומרי ופורס. צירוף המקרים המצמרר קיבל כותרות בעמודים הראשיים.

כשצילצלו אנשי משרד הביטחון לבית משפחת פורס בצפון קרוליינה, היתה שעת צהריים. המשפחה הוכתה בהלם. "זה היה כל כך רחוק ובלתי נתפס", אומרת האחות.

חבריו של פורס בפקולטה לניהול קיבלו בתוך זמן קצר מסרון ממנהל התוכנית, ניקולס זאפיס: "בצער רב אנחנו מודיעים שטיילור פורס, סטודנט בבית הספר לניהול של הפקולטה שלנו, נדקר למוות בעת טיול של הפקולטה בתל אביב. טיילור נסע לישראל כדי להרחיב את ידיעותיו, לחלוק תובנותיו ולשפר את העולם". 

השבוע חוזרים התלמידים מחופשת האביב, וכיסאו של פורס, הם מבטיחים, יישאר במקומו, ריק. "יהיה קשה לחזור מהחופשה בלעדיו", אומר אחד מחבריו ללימודים. "הוא היה דמות כל כך מבטיחה, כל כך מקובלת ולא שנויה במחלוקת. לכולנו היה ברור שהוא יגיע רחוק". 

בסידורי הטסת גופתו של פורס לארה"ב טיפל משרד החוץ, בשיתוף שגרירות ארה"ב בישראל. 

"קראתי בעיתון את סיפורו של טיילור, ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליו", מספר הרב דב ליפמן, ח"כ לשעבר, יליד ארה"ב, שאירגן את טקס הפרידה מארונו של טיילור בארץ. "אני לא מכיר את טיילור או את בני משפחתו, אבל הרגשתי מחויבות מצפונית לארגן באופן אישי טקס פרידה. הרגשתי שאי אפשר לתת לסיפור חייו להסתיים כך, בלי שתהיה פרידה גם מאיתנו, הישראלים".

ליפמן יצר קשר עם דוד סימפקינס, חברו של פורס מתקופת ווסט פוינט, קצין לשעבר בצבא ארה"ב, שמתגורר כיום בארץ. דרכו הוא הגיע לאחותו של טיילור. "שאלתי אותה איך היא תרגיש אם אני, יהודי דתי, אארגן את הטקס שלפני הטסת הגופה, והיא מאוד התרגשה. אמרה שזה יחזק אותה מאוד. טיפלתי באישורים מטעם משרד החוץ והזמנתי את נציגי השגרירות האמריקנית. 

"פחדתי שלא יהיו מספיק אנשים, אז פירסמתי בלילה קריאה לאנשים להגיע. בסופו של דבר היתה פרידה צנועה ומכובדת מאוד. הרגשתי שמגיע לו שנבוא להיפרד, להצטער עליו ועלינו".

וכך, שלושה ימים לאחר הירצחו, בטקס קטן ומרגש בנתב"ג, ליד ארונו העטוף בדגל ארה"ב, חלקו קומץ אנשים, שחלקם לא הכירו אותו מעולם, כבוד אחרון לאיש צעיר ולמוד קרבות, שחצה אוקיינוס כדי לבקר ב"ארץ הסטארט־אפ". סגן השגריר האמריקני אמר בטקס כי "מותו של פורס מוסיף קשר נוסף בין שני העמים", והרב ליפמן הקריא מכתב ששלחה כריסטין, אחותו של פורס: "אנא העבר את הערכתנו העמוקה לעם ולשלטונות בישראל, שהיו רחומים ומתחשבים בשעה הקשה ביותר של חיינו. טיילור היה כל עולמנו, וחיינו השתנו לנצח, אבל הידיעה שישראל מתאבלת ביחד איתנו מנחמת".

כך החל המסע הארוך של טיילור בחזרה הביתה.

כעבור שעות מעטות פתחו חברי ילדותו של טיילור בקמפיין מתוקשר לאיסוף כספים, שיסייעו לחבריו הרבים להגיע לבית המשפחה לחלוק לו כבוד אחרון. בתוך 24 שעות נאספו 40 אלף דולר, והכנסייה בלאבוק התמלאה ביום שני במאות אנשים שבאו להיפרד.

אחד מחבריו מימי השירות הצבאי באפגניסטן, ששירת לצידו כקצין ארטילריה, סיפר: "טיילור היה תמיד בחזית. היו בו כל התכונות שאנחנו מבקשים ממנהיג. היתה בו יכולת להוביל, אבל אפשר היה גם סתם כך לשבת ולשתות איתו בירה, ולצחוק על החיים".

דוד סימפקינס כתב בבלוג שלו: "טיילור צחק וחייך הרבה בלימודינו בווסט פוינט. הוא ישב מאחוריי, לידי או מולי בשנתיים הראשונות שלנו שם, והיה נעים הליכות, חד ומקצועי. לא יכולתי לחשוב על מישהו שעונה על ההגדרה 'המיטב של אמריקה' יותר ממנו... ועכשיו הוא איננו".

"היינו בטוחים שזאת טעות"

יום ראשון אחר הצהריים, יממה לפני טקס האשכבה. בבית קפה בלאבוק יושב ניק יונגרמן (28), חבר קרוב של פורס. הם נפגשו לראשונה בווסט פוינט, וארבע שנים למדו יחד. צעירים בני 18 שגיבשו את אישיותם במכללה צבאית קשוחה, צמודים זה לזה. "הכרנו בשנים דרמטיות שלנו, פעם ראשונה מחוץ לבית, במקום תחרותי מאוד", הוא מספר בעיניים נוצצות. "ברגע שנפגשנו, התחברנו. טיילור הפך לחבר הכי טוב שלי.

"אחר כך שירתנו ביחד כקצינים באפגניסטן ובעיראק. במשך עשר שנים התקדמנו במסלולים מקבילים. נוצר בינינו קשר הדוק, שהיה ברור לי שיימשך כל החיים. סיפרתי לטיילור את הדברים הכי אישיים. הוא תמיד היה יותר החלטי ממני. מצד אחד בחור שקט וצנוע, מצד שני מאוד נחוש ובוגר.

"אני התחתנתי השנה, וטיילור, שעבר כל כך הרבה, לא הספיק להקים משפחה. זה כואב לי".

דודו של טיילור עם דודתו של ישי מונטגומרי // צילום: אוריין צ'פלין

הם דיברו בפעם האחרונה ימים אחדים לפני שטיילור יצא לישראל. "הוא לרגע לא דיבר על פחד, היה מאוד סקרן. ביום שלישי בערב, חבר בקבוצת הפייסבוק שלנו כתב פתאום את המשפט הבלתי נתפס: 'טיילור נהרג בישראל'.

"הייתי בהלם. כולם הגיבו בהיסטריה. לא ידענו פרטים. ואז קראנו ש'ההרוג הסתובב בטיילת ביחד עם אשתו', ונשמנו לרווחה, כי טיילור לא היה נשוי. היינו בטוחים שזאת טעות, ולרגע נרגענו. אבל אז הכל התבהר".

הוא עוצר ומשפיל מבט. "הכי אתגעגע למשחקי הפוטבול ששיחקנו ביחד, רק החברים הטובים. מעודדים ביחד, מתלוננים על מהלכים גרועים. נחמות של גברים קשוחים. לפעמים סתם היינו נפגשים באיזה בר. גם אם היה רעש מסביב והיה קשה לדבר, הכרנו זה את זה כל כך טוב, שזה היה בסדר. 

"ביום של האסון שיניתי את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק. העליתי סלפי שבו אנחנו מצולמים, ארבעה חברים, במשחק הפוטבול האחרון שלנו יחד. טיילור ואני נראים שם עם זקנים, מחייכים למצלמה, אחוות גברים. זה לא יקרה יותר בלי טיילור. לא כתבתי לצד התמונה כלום. אין לי מילים".

לפנות ערב, ליד הכנסייה המרכזית, במקום שבו ייערך למחרת טקס הפרידה מטיילור, עומדים ותיקי המקום ליד מגרש החניה. התפילה של יום ראשון כבר הסתיימה, אבל הם מתקשים להיפרד. מכירים עשרות שנים את ג'וני סו דייטון, סבתו של פורס. "ג'וני שבורה", הם אומרים, "היא מסתגרת בבית עם בתה, חתנה ונכדתה".

ביום שני בבוקר, ליד הכנסייה, אני פוגשת את ג'יימס, נוצרי אוונגליסט בסוף שנות השבעים לחייו, יליד העיר. הוא יוצא ממכוניתו הישנה והחבוטה ונעמד בחליפה שחורה ועניבה. "בוקר טובה", הוא מברך בהתרגשות בעברית משובשת, "אני לומד עברית. שלום עליכם". אחר כך הוא מוסיף באנגלית: "אני פה מהבוקר, לא מצליח למצוא מנוחה".

הוא מרים את שתי ידיו מעל ראשו, כיורה באוויר. "זה הסמל שלנו, 'ידיים למעלה'. בכל יום ראשון, במשחקי הפוטבול שלנו, נכנסים שני קאובויז רכובים על סוסים, עומדים על גב הסוס באקדחים שלופים וחוצים את המגרש. זה הסמל. אנחנו אנשים פשוטים, לא עוסקים בפוליטיקה ובמילים גבוהות, וילד כזה כמו טיילור הוא גאווה בשבילנו. לכן אני כאן. לא הכרתי אותו אישית, הוא היה בגיל של הנכדים שלי".

אני מנסה לברר היכן יתקיים טקס הקבורה, וג'יימס לוקח אותי לבית העלמין המקומי. מחוץ לכניסה עומדים עשרה ותיקי צבא במדים ייצוגיים, כולם בשנות השבעים לחייהם. תפקידם ללוות בהתנדבות, כמשמר כבוד, כל הלוויה של אדם ששירת בצבא. "אם משפחת פורס תצטרך אותנו, נהיה כאן עבורם", אומר לי אחד מהם. "טיילור היה קצין מבריק וגאווה גדולה".

ג'יימס מסביר שבלאבוק מייחסים חשיבות רבה למשפחות לוחמות. רבים מבני המקום שירתו בחיל האוויר האמריקני, ולא הרחק מהעיר שוכן בסיס צבאי גדול. 

בשעות הצהריים מתמלאת הכנסייה לקראת טקס האשכבה של טיילור. אחד מאנשי הכנסייה מעדכן שהמשפחה טרם החליטה לגבי הטקס, וייתכן שהגופה תישרף. "מה שחשוב הוא אירוע הפרידה היום, זו הפרידה הרשמית מטיילור", הוא אומר.

זרי פרחים גדולים מובאים אל הבמה שבתוך הכנסייה, לכל זר מוצמדים פרטי השולח. על הבמה עצמה, לצד תמונה גדולה של פורס, ניצב צלב גדול וכסוף, וכן דגל ארה"ב מקופל, כחלק מהטקס. בהמשך יוענק לאמו של פורס אות הוקרה על שירותו הקרבי כקצין מצטיין.

דקות מעטות לפני תחילת הטקס מגיע זר עגול וגדול, בפרחים כחולים ולבנים. זה הזר מישראל, והוא מוצב בקדמת הבמה.

אולם ההתכנסות הומה אנשים מכל הגילים: עשרות צעירים בחליפות שחורות, לצד לובשי מדים שהגיעו מכל קצווי ארה"ב, ותיקי העיר, כולם בלבוש שחור ומכובד. מסביב לשולחן עגול, עטויים חליפות, יושבים כ־30 סטודנטים מאוניברסיטת ונדרבילט. חלקם היו עם פורס בביקור בארץ, ושבו לארה"ב מייד אחרי מותו. לכאן הגיע כל אחד מביתו, ממקומות שונים בארה"ב, באמצעות הכסף שנאסף בקמפיין. זו גם הפעם הראשונה שהם פוגשים את משפחתו של פורס.

"אנחנו מאוד מתרגשים להיות כאן", אומרת הולי קרוסבי, צעירה יפה ובהירת שיער, חברה של טיילור מהאוניברסיטה, שהיתה איתו בישראל. "היה לנו ביקור מקסים, האווירה היתה טובה, ובכל מקום התקבלנו באהדה ענקית. פשוט נהנינו מכל רגע.

"עד עכשיו רובנו חשבנו שישראל היא סוג של מדבר, וכל כך התרגשנו למצוא ארץ יפהפייה, עם כל כך הרבה אנשים טובים שדוברים אנגלית מעולה. אלה היו כמה ימים נפלאים של גיבוש. עד שקרה האסון".

היא נזכרת בשקט ברגעי האימה בטיילת: "אני הייתי קצת מאחורי טיילור, הלכנו מכיוון יפו לתל אביב. האסון הזה כל כך לא התאים לתחושת ההתעלות שהרגשנו, לנוף המקסים. הכל קרה מהר ובאופן מבהיל, ולמחרת כבר העלו אותנו על המטוס בדרך הביתה. קשה לעכל. ישראל היתה כל כך טובה אלינו, וכל כך עצוב שכך זה נגמר".

טיילור פורס. ענה להגדרה "המיטב של אמריקה" 

המשפחה האבלה מתכנסת בחדר צדדי. למסדרון יוצא תחילה קירק, דודו של טיילור מצד אמו, ואחר כך מצטרפת סבתא ג'וני, עדינה וכואבת. "אנחנו דור חמישי כאן", מסביר לי קירק בשקט. "ההורים של טיילור גרים עכשיו בצפון קרוליינה, אבל לאבוק היא הבית, היה ברור שכאן יהיה הטקס. האובדן כל כך גדול, וזה הזמן בשביל המשפחה הרחבה להיות ביחד". 

את כתפו מחבקת אישה נרגשת. "את יודעת מי אני?" היא שואלת אותי במבטא דרומי. "אני הדודה של ישי מונטגומרי, הבחור הישראלי שהיכה את המחבל עם הגיטרה. תראי איזה עולם קטן. באתי להיות עם המשפחה היקרה הזאת. איך קרה ששני צעירים, האחד ישראלי והשני אמריקני, נקלעים באופן מקרי למסלול הרג מטורף של מחבל חדור שנאה? שני צעירים שמעולם לא נפגשו לפני כן ולשניהם שורשים באותה עיר קטנה בטקסס, רחוק כל כך מתל אביב". 

היא עומדת כמעט בצמוד לקירק. הגורל העיוור הפך אותם מעכשיו לקרובים.

חיבר בין אמריקה לישראל

הטקס מתחיל בשעה היעודה. האולם מלא. על הבמה מנגנים שני צעירים בצ'לו ובגיטרה את "איזה עולם מופלא" של לואי ארמסטרונג, זה השיר שאיתו ביקשה המשפחה לפתוח. אחריו "הנה באה השמש" של הביטלס. הקהל הצטרף בזמזום חרישי.

ואז נכנסים לאולם ארבעה קציני משמר הדגל במדים, שניים מהם מחזיקים רובים, ואחריהם המשפחה. הקהל נעמד בדממה. הכומר הצעיר שמנהל את הטקס פותח: "אנחנו חוגגים את סיפור חייו של טיילור. אנו לא לבד, איתנו אנשים מכל העולם, וגם מישראל".

הוא מספר על פורס הילד, שאהב להתרוצץ יחף ולצחוק ללא הפסקה, לעיתים עד שאפו הרגיש היה זב דם. נער חברותי שאהב לגלוש ולנגן בגיטרה, שהיה קשור מאוד למשפחתו והקפיד להתקשר להוריו מכל מקום, גם הנידח ביותר, ולהתעניין בשלומם. בכל שבת שוחח עם סבתא ג'וני. האולם מתמלא בבכי חרישי.

לבמה עולה האחות כריסטין, דקת גיזרה ושברירית. "קראתי בעיתון על אחי הגיבור, ואני רוצה לשתף אתכם בגיבור שלי". לפתע היא צועקת למיקרופון "קפטן" - והקהל עונה לה באופן ספונטני "פורס". ושוב: "קפטן" - "פורס". כך שלוש פעמים. הקריאות מוחזרות כהד מתקרת הכנסייה הגבוהה.

"טיילור לא היה אוהב את זה!" היא אומרת בצחוק ודמע, וכולם מוחים דמעה.

"היינו כל כך קרובים ודומים, שחשבו תמיד שאנחנו זוג תאומים", היא ממשיכה בקול חנוק. "החברים שלו נהגו לומר לי שאני נראית 'כמו טיילור עם פאה'. אתגעגע אליו עד יומי האחרון".

לבמה חוזרים הנגנים, לבצע שיר מקומי אהוב על טיילור, שאחת משורותיו אומרת: "אני חוזר הביתה".

סטיוארט, אביו של טיילור, יוצא צבא בעצמו, מדבר בקול מדוד ומודה על כל תחנה בחייו של בנו. "טיילור חי את החיים. לא החמיץ דבר. אני מודה לכל מי שחלק איתו משהו, ותודה לכל מי שבא לכאן היום. אל תפסיקו לבוא ולספר לנו על טיילור שאתם מכירים".

שלושה חברי נפש מתקופות שונות בחייו של פורס נזכרים בסיפורים על אודותיו. איך פגשו פעם שתי בחורות צעירות בבר, "אחת מהן שאלה אם אנחנו אחים, זה היה לפני כמה שנים וכמה קילוגרמים", הוא מרים ראשו אל הקהל ומחייך, "ואולי נראינו דומים...

"בסוף לא קרה שום דבר עם הבנות האלה, טיילור גרם להן לחשוב שאנחנו זוג". ושוב צחוק בקהל. הדוברים נעים בין צחוק לבכי, והקהל איתם.

על מסך ענק מוקרנות התמונות, לצלילי נגינת חצוצרה. תינוק עם אחותו, ילד יחף שצוחק למצלמה, טיול משפחתי עם ההורים, חברי ילדות בשיער שובב צבוע כתום, קצין במדים, מחובק עם סבתא ג'וני הגאה. שתי דקות, חיים שלמים.

לקראת סיום הטקס מוזמן לבמה קונסול ישראל למדינות דרום־מערב ארה"ב, איתן לבון, ומביא את דברי הניחומים ששלח ראש הממשלה, בנימין נתניהו. "אני מבקש בשם ממשלת ישראל ובשם עם ישראל למסור את השתתפותנו הכנה בצערם של רובי, סטיוארט, כריסטין, הסבים, הדודים ובני הדודים, במותו הטרגי של טיילור. אין מילים שיוכלו לנחם על אובדן כזה... אנחנו איתכם בצערכם".

כמה שניות של דממה, ואז חוזר הכומר לבמה, מבקש להתפלל למען משפחתו של פורס, "שיהיה להם הכוח להמשיך לחיות ביחד, לזכור את דמותו באהבה". משמר הדגל עוזב את האולם והמשפחה יוצאת. על הבמה נותרים זרי הפרחים, ואחרוני המתאבלים סובבים את תמונתו המחויכת של טיילור.

הערב יורד על לאבוק. בחוץ מתגודדים לעוד רגע נוסף החברים הוותיקים, שפגשתי כאן אתמול. כמה מהזוגות ביקרו בעבר בעצמם בישראל, זוג אחד זוכר את הטיילת היפה של תל אביב, שבה קיפח טיילור את חייו.

"אנחנו אוהבי ישראל", הם אומרים, "חשוב לנו שיידעו את זה. טקסס היא בעלת בריתכם". ואחד החברים מוסיף, במבטא דרומי כבד: "טקסס עוברת טלטלה עכשיו, לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב, וגם בלאבוק יש סערות. אנחנו מתווכחים לא פעם, אבל שעה כזאת מאחדת את כולם סביב הכאב. טיילור מחבר מעכשיו בינינו לבין ישראל".

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו