אחרי ההרצאה הם מתקבצים סביב המושיע בעיניים כלות. מותשים ושחוחי כתפיים הם פונים אליו כמעט בתחנון: הקטן שלי מסרב לאכול את הקציצה. המתבגרת רוצה לנסוע לבד לאילת. האמצעי לא מוכן לעזוב את המחשב. רולידר לא מחכה עד שסימן השאלה יופיע בסוף המשפט, וכבר בוזק באוויר נוסחה: קחי טיימר מטבח ותקציבי זמן לסיום הארוחה. תגידי לה שהיא לא נוסעת, ואם היא תיסע בלי לשאול אותך - תנתקי לה את הסלולרי. קח קאטר ותחתוך את כבל המחשב.
פרופ' עמוס רולידר, שיש המכנים "המאלף הלאומי", מבקש להחזיר לחיינו את המילה "לא". והרי ההיסטוריה, כמו אריה דרעי, תמיד חוזרת: הסבתות שלנו אמרו "לא", ועוד איך אמרו. בדור שלהן ראו בסמכותיות ובנוקשות ערובה לילדים מחונכים. אחריהם הגיע דור ההורים שלנו: חלק מהם חשבו ש"לא" הוא ביטוי לשנאת הילד, הגבולות נפרצו והמתירנות ההורית חגגה. ועכשיו אנחנו. מבולבלים ועייפים, רוצים להיות הורים טובים, רוצים להציב גבולות, אבל עובדים קשה מדי וטובעים ברגשות אשם.
רולידר הוא איש עסקים לא רע: כשזיהה את הכמיהה שלנו לדמות סמכותית שתעשה לנו סדר בחיים - אולי להורה של ההורים - הוא הפך את זה לביזנס מניב. הרצאות, אתר אינטרנט, ייעוץ פרטני, כתיבה בעיתונות, תוכנית רדיו, הנחיה בטלוויזיה ועכשיו גם ספר חדש בעל כותרת שנשמעת בדיונית: "הורות ללא רגשות אשם" (הוצאת אגם). בהרצאות שלו הוא ממלא אולמות בהורים אובדים שאורבים לו בסופן עם שאלה קצרה. עצות האינסטנט שהוא מחלק להם לא יכולות להזיק. האם הן יכולות להועיל? רבבות מעריציו של רולידר מעידים שכן. אפשר להגיד שהוא פלקטי, אפשר להגיד שהאמירות הנחרצות שלו מובנות מאליהן - אי אפשר לקחת ממנו את הפופולריות. היום "רולידר" הוא מותג.
שיקול הדעת מתערפל
בהרצאה שלו (ספק הרצאה, ספק מופע סטנד-אפ) הוא עומד על הבמה בבגדים שחורים, אוחז במיקרופון בשתי ידיים בביטחון של פרפורמר מנוסה. ההורים סביבי נקרעים מצחוק כשהוא נותן דוגמאות הומוריסטיות מחיי היומיום של כולנו. הוא מתאר משפחות אומללות הנשלטות בידי ילדים סרבנים, משפחות שבהן האהבה האינסופית והנתינה הבלתי תלויה של ההורים לא מפחיתות את המתח, את העצבים ואת עוגמת הנפש שהפכו לאורחים קבועים בבית.
"אנחנו בצרות", הוא אומר לי, "אובדן הסמכות של ההורים הוא הצרה הקיומית האמיתית שלנו. ההורה החליף חינוך בשירות. הילד חי בבית מלון שבעה כוכבים, ואנחנו מאמינים שהלקוח תמיד צודק ומבוהלים מהאפשרות שאם נגביל אותו - נרגיז אותו. אי אפשר לחנך ללא סמכות, וכל האהבה והנתינה שבעולם לא יחליפו את הצורך בסמכות הורית כבסיס לחינוך נכון".
אנחנו טועים, אנחנו מבולבלים, ושלוש פעמים ביום כל אחד מאיתנו רוצה לצעוק לרולידר שיבוא ויציל את המצב. מצד שני, אין דור של הורות מודעת כמו הדור שלנו. מדף ספרי ההדרכה להורות כבד ומתפקע, פינות הייעוץ מכסות את השמיים הטלוויזיוניים בעצות, וסופר-נני היא חומר חובה כבר בהריון. אנחנו יודעים לדקלם מתוך שינה שהצבת גבולות לא תהפוך אותנו להורים רעים, שהיא רק תחזק את תחושת הביטחון של הילד ותשפר את יכולתו להתמודד עם תסכולים בעתיד. אז למה זה לא מצליח לנו? "לא קל להיות הורה בימינו", עונה רולידר ומוריד מעט ממשא האשמה שאנחנו סוחבים על כתפינו: האינטרנט מעצים תופעות שליליות, הטלוויזיה מייצרת מודלים פסולים, אלכוהול ופורנוגרפיה זמינים יותר מבעבר. ובסופו של דבר, רגשות האשם שלנו מערפלים את שיקול הדעת הנבון.
רגשות אשם על מה-
"הורים מפתחים קריירה תובענית וכמעט לא נמצאים בבית. עד לפני כמה עשורים הורים הקדישו בממוצע יותר משעתיים ביום לפעילות ישירה עם ילדיהם - אני מתכוון לזמן אמיתי עם הילדים, לא בנסיעה בדרך לחוג ולא בסלולרי. היום, לעומת זאת, משך האינטראקציה הישירה עם הילדים הגיע לפחות מחצי שעה ביום. זה מביא אותנו לניסיון בלתי פוסק לשאת חן בעיני הילד, לפייס אותו, לוותר על הצבת גבולות ועל אכיפתם באופן עקבי. כשהאבא חוזר מאוחר מהעבודה, הוא לא רוצה להתעמת עם הילדים. הוא אומר לאישה: 'עיזבי אותו, תני לו, תקני לו, בשביל מה אני עובד כל כך קשה אם לא בשבילם'. איבדנו את היכולת להשפיע על הילד, ללמד אותו לדחות סיפוקים, לקדם אותו כדי שימצה את הפוטנציאל שלו. כשאנחנו מוותרים לו, אנחנו מוותרים עליו".
אבל איך מפסיקים לוותר? רולידר נאנח ונאלץ לפרוט את התוכנית לשלבים מדויקים: "קודם כל, כדאי להודיע לו על הכללים. להגדיר ביום יום מה מותר ומה אסור, תיאום ציפיות. אחר כך להכין את הילד למצבים מאתגרים, נקודות שבהן יש סבירות גבוהה שהילד לא ישתף פעולה. גם אנחנו צריכים הכנה לכל דבר. אני צריך הכנה למצב שבו אמא של אשתי נוחתת אצלנו, אז על אחת כמה וכמה ילד צעיר. דברו איתו, הכינו אותו מראש, הבהירו את כללי ההתנהגות המצופים ממנו לפני שהוא מפר אותם, ולא אחרי. בגיל צעיר אפשר לבקש מהילד לחזור על הכללים בשפה שלו.
"הדבר הבא הוא לזכור להחמיא לילד כשהוא עומד בכללים. אם הוא משתף פעולה אחרי שביקשנו ממנו או באופן עצמאי אל תשכחו לפרגן, לתת מילה טובה ספציפית, מותאמת לגיל הילד ומפורטת. לשבח כמה שיותר. אנחנו נוטים להתעלם מהתנהגות נאותה, כי היא לא מזעזעת את הביולוגיה שלנו כמו הפרה של הכללים".
ומה קורה כשהביולוגיה שלנו מזדעזעת כי הוא עשה משהו מזעזע-
"התעלמות של ילדים מבקשות הוריהם מסמלת יותר מכל את אובדן הסמכות ההורית. אחת הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה נעוצה באופן הבלתי יעיל שבו ההורה נותן את ההנחיה. הורים התרגלו לנסח הוראות לילדים כשאלה, כהצעה: 'אכפת לך? בא לך? אתה מסכים? זה בסדר אם נלך לישון? אולי תפסיק כבר לצעוק? בסדר-', מצד שני יש הורים שמדברים בסימני קריאה - איומים, צעקות, ואחר כך כמובן פיוס וחיבוק כדי לפצות על ההתפרצות. גם אם אתם בטוחים שהוא לא ישתף פעולה, הבקשה צריכה להיות שקטה, רגועה, נחושה ולא יותר מפעמיים. מתבגר רואה טלוויזיה בסלון, ואתם רוצים שהוא ייקח את הצלחת לכיור? גשו אליו, אל תרדו לגובה העיניים שלו - יש היגיון בזה שנבראנו יותר גבוהים מהם - ותגידו לו לקחת את הצלחת לכיור. אם הוא משתף פעולה, תפרגנו. אם לא - תנקטו סנקציות. מיידית".
איך למען השם גורמים למתבגר להניח את הצלחת בכיור-
"באמצעות אכיפה נחושה של הכללים ועמידה בלחצים. הילדים שלנו חיים בבית מלון ובטוחים שהמלון שלהם. המלון הוא שלך, ההורה, והאורחים בו צריכים להתנהל לפי כללים שאתה קבעת, כי אתה בעל המלון. במלון שלי לא נועלים דלתות, במלון שלי מסדרים את החדר. ואם לא - לא לאיים, לא להתרגז, פשוט לפעול. ביקשת ממנו לעזור עם שקיות הקניות באוטו והוא לא מוריד את העיניים מהמחשב? אמרת את זה פעמיים, בשקט ובנחישות? תנתק לו את המחשב מהשקע בקיר. בלי להגיד כלום. אם ילד לא סופר אותך, אין לך ברירה. קח לו את הסלולרי. נתק לו את המחשב. בפעם הבאה אתה רק תפתח את דלת הבית והוא יקפוץ ממקומו וישאל אם יש שקיות להביא מהאוטו.
"לא מקובל עלי שבארבע וחצי הוא נותן בעיטה לאחותו כי היא נגעה לו באנטר של המחשב, ובחמש אנחנו נסיע אותו לחוג כמו משרתים, כמו טטלה. יראת כבוד כלפי ההורים תגיע רק אם יש אכיפה של הכללים. לא לפחד, אבל גם לא להיכנס למלכודת של איומים, צעקות, צרחות".
עצות רובוטיות מכניות
הפרופסור שהפך את העיסה הביתית שלנו לסיפור ההצלחה האישי שלו הוא אב לשלושה וסב לארבעה. כשאני שואלת אותו אם העצות שלו עובדות גם בבית, הוא לא מהסס: "כן. אני גאה לומר שאני הסנדלר שלא הולך יחף. גידלתי ילדים לתפארת, וזה רק בזכות הידע שרכשתי. כולנו הורים שרוצים בטובת הילדים, אבל עושים כמעט כל טעות אפשרית. הורות היא מקצוע. אהבה וזמינו-ת הן חלקים חשובים, אבל זה לא מספיק: מקצוע ההורות מבוסס על אינטראקציות המחייבות ידע ומיומנויות ייחודיים".
הוא מתגורר בזכרון יעקב, ומשם יוצא למסעות ארוכים ברחבי הארץ: "אני מוכן לנסוע כל יום, כל מרחק, כדי לחזור בסוף היום לזכרון". הוא רץ בין הרצאות, הופעות טלוויזיוניות, תוכנית שבועית ברדיו האזורי קול רגע ורשימת עיסוקים ארוכה ומרשימה בעולם האקדמיה. סלבריטי? "לא יודע. לא תמיד נעים לי להיכנס למסעדה כשניגשים אלי כל הזמן הורים עם שאלות, אבל מתברר שהמדיה נותנת לך יכולת השפעה אדירה. אני פרופסור מן המניין כבר עשרות שנים, מקובל בקהילה האקדמית הבינלאומית - והשפעתי אפס. רק כשהגעתי לאינטרנט ולערוץ 2 התחילו לשמוע אותי".
מי שעוקב אחרי רולידר באמצעי התקשורת יכול לקבל את הרושם שמדובר בפטפטן השולף טיפים מהמובן מאליו, פשטני לעיתים, אבל קורות חייו מגלות אוטודידקט שהפליא לטפס את כל הדרך לבד, ואי אפשר שלא להעריך את הצלחתו. הוא גדל בכפר יהושע כילד עם הפרעות קשב וריכוז ("אז פשוט קראו לזה 'בעיה מוחית קלה'"), שבקושי סיים תיכון. המורים ויתרו עליו, והוא מצא את עצמו מצליח רק במקצוע אחד: ספורט. קשה להאמין, אבל אחרי שמכללת וינגייט היתה היחידה שאליה הצליח להתקבל, עבד רולידר כמורה לחינוך גופני. בשלב מסוים החליט לנסוע לחו"ל כדי להתמקצע, אולי, כפסיכולוג ספורט. שולט באנגלית בסיסית בלבד הוא נחת באוניברסיטת אוהיו, שם פער זוג עיניים סקרניות בחוג לפסיכולוגיה התנהגותית. המורה לספורט מזכרון יעקב התקדם במהירות לדוקטורט באוהיו, משם לפוסט דוקטורט, עד שכיהן כפרופסור בקנדה. כיום הוא נחשב לאחד המומחים בעלי השם בניתוח ובטיפול בקשיי התנהגות מורכבים של ילדים ובני נוער.
עוד מעט נחזור אלינו ואליכם. לפני כן, עוד קצת על הרולידר שלא הכרתם: הוא מעריץ את הגבעטרון ואוהד שרוף של מכבי חיפה. ארבע פעמים בשבוע הוא רץ, ופעם בשבוע מדווש על אופניו 50 קילומטרים. חוץ מזה הוא חולה על גאדג'טים, מכיר את נפש האייפון לנימיה. אולי בהשראת העולם הטכנולוגי, העצות שלו קצרות וקולעות. לי הן הזכירו מכונת שתייה אוטומטית: תכניס שקל בצד אחד, ייצא משהו בצד השני. גם הסנקציות הקשיחות שהוא ממליץ עליהן בדרך להפיכת ילדכם לבן אדם מזכירות תהליך רובוטי-מכני.
בכל מקרה, רולידר פורח כשהוא נכנס לנעלי הפסיכולוג: שוחחתי איתו על עצמו והוא ענה כך וכך, אבל כששאלתי אותו מה לעשות עם נרי שלי, שלא מוכן לאכול אוכל מזין - פניו זרחו, גבו נמתח והוא נעשה צעיר בכמה שנים. אור בקע מעיניו. אגב, הוא ייעץ לי להשתמש בטיימר מטבח לקביעת זמן הארוחה, ולשים מנות קטנות בצלחת.
ובחזרה אליכם: הילד הישראלי הממוצע סוחב איתו חוסרי שינה משמעותיים, מה שגורם לו שלל עיכובים פיזיים וקוגנטיביים. הוא מערה אל קיבתו כמויות אדירות של אוכל זבל שמשפיע עליו בטווח הקצר ובטווח הארוך, והוא מושפע מתרבות ירודה ופסיבית: יותר מארבע שעות ביום של צפייה בטלוויזיה או שימוש במחשב. "אני רואה הורים ומשתומם, לא מבין. אין דיאלוג עם הילדים, אין הקניית אחריות. הורים שואלים אותי: 'האם זכותנו לדעת איפה הוא גולש-'. זו לא זכותך אלא חובתך. מה זה קשור לפרטיות? זה קשור להגנה על הילדים. לכל ילדה רביעית בכיתה ג' יש טלפון סלולרי, אבל כמעט לכל הילדים אין מושג על כמה עומד החשבון שלהם. כשהנייד הולך לאיבוד מייד מקבלים חדש. לקראת מה אנחנו מחנכים אותם? אנחנו לא מכינים את הילדים לחיים. האם הילד שלך יודע להפסיד בכבוד? אני שומע הורים אומרים לבכור: 'תיתן לקטן לנצח, תוותר לו'. מוכנים לכופף את החוקים, העיקר שהילד יהיה מבסוט. כי הבכי שלו כואב לנו. כי כשהוא מתרגז רצים לרצות אותו. המחירים של זה כבדים".
חלק גדול מהמשפחות נמצא בתוך פלונטר. זה נכון רק לישראל-
"אובדן השליטה, אובדן היכולת להשפיע, הוא תופעה שנכונה לכל העולם המערבי. ההבדל הוא שבישראל קרסה לא רק הסמכות ההורית אלא גם הסמכות החינוכית, הכבוד למורה. בארה"ב הורה לא יעז לפתוח את דלת המנהל ולתבוע ממנו להחזיר את הילד מעונש. בחו"ל יש מתאם בין השעות שהילד נמצא בבית הספר לבין השעות שההורה נעדר. אצלנו אחוז הילדים שחוזרים לבית ריק, ילדי מפתח, הוא הגבוה בעולם".
ולסיום, טיפ הזהב של רולידר-
"לדעת להכין את הילדים. להשקיע זמן בתיאור של מה יקרה, מה אנחנו עומדים לעשות, לשרטט מה מצופה מהם, לפני שהטעות מתרחשת - ולא אחרי. הייתי מוריד מהמקררים של כולם את כל המגנטים של הפיצות ושם במקומם לוח תכנון שבועי. כך הכל ידוע מראש: מתי הולכים לישון, מתי אוכלים, מתי מכבים מסכים. וטיפ שני: כשהם סוף סוף מתנהגים כמו שצריך, אל תשכחו את החיבוק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו