נעמי החדשה

אם להודות על האמת, לא ציפיתי לפגישה הזאת בכלל. הזהירו אותי שהיא תאחר: בדרך כלל זה בשעתיים. ציפיתי ממנה להיות זהירה ומחושבת: רק לעיתים נדירות היא מדברת על האקסים שלה, הרוקסטארים, הפלייבוי, השחקנים ההוליוודיים. וזה לא סוד שהיא יכולה להיות עצבנית: יש לה ארבע הרשעות בתקיפה.

היא השליכה טלפון בלקברי על המנקה שלה, וב־2007 נידונה לעבודות שירות. ביום האחרון של עבודות השירות גלשה החוצה ממחלקת התברואה של עיריית ניו יורק בשמלת ערב כסופה עם פאייטים, של דולצ'ה וגבאנה. שנה אחר כך הודתה בכך שבעטה בשני שוטרים וירקה עליהם בנמל התעופה הית'רו, בוויכוח על מטען אבוד. וזה נוסף על תקרית שבה היו מעורבים אסיסטנט ועוד טלפון מעופף, ועוד אחת עם תיק יד וצלם פפראצי, וגם כמה האשמות נוספות באלימות נגד עובדים ושותפים - האשמות שלא הובילו להרשעה. 

לקחתי איתי ספר, לקרוא בזמן שאני ממתינה, וקיוויתי שאם היא תזרוק עלי את הספר הזה, לפחות אוכל לתבוע ולקבל פיצויים. 

אבל הנה היא, בסך הכל 35 דקות אחרי השעה שבה קבענו, וכל כך מנומסת, שכמעט התאכזבתי. ומי האישה האמזונית הזאת שהיא הביאה איתה? לא אשת יחסי ציבור, גם לא אסיסטנטית. בוודאי לא שומרת ראש.

"זאת אמא שלי, ואלרי", אומרת נעמי קמפבל בת ה־45. "היא מבלה איתי היום".

לוואלרי, באמצע שנות השישים לחייה, יש עצמות לחיים מוצלחות יותר משל בתה. היא היתה רקדנית ונהגה להשאיר את נעמי הצעירה אצל סבתא שלה בזמן שיצאה לסיבובי הופעות בעולם. אני יודעת את זה מספרה החדש של קמפבל, שאותו הגיעה לקדם בשיחה איתי. למעשה, זה אחד משני ספרים במהדורות מוגבלות, שמציע בית ההוצאה לאור כצמד - רק 1,250 ליש"ט (7,000 שקלים) והם שלך. הכרך הראשון מלא בתמונות של נעמי קמפבל ובציטוטים מהקולגות שלה על כמה שהיא מדהימה. בכרך השני יש עוד תמונות, בתוספת גירסת הפוטושופ של קמפבל לחייה, מימיה בבית הספר לאמנויות הבמה ועד להפיכתה לפנתר אופנה.

היא באה ללונדון לכבוד שבוע האופנה, שמגיע מייד אחרי שבוע האופנה של ניו יורק, שם חרכה את המסלול למען חבר שלה, קניה ווסט, שיש לו ליין אופנה. בשדה התעופה היא התניידה בכיסא גלגלים, ולא בפעם הראשונה. זה הצמיח כמובן גל שמועות על ניתוח בירך שעברה בעת שהיתה בניו יורק, אבל היא אומרת שלא. המקורבים לה אמרו בעבר שהיא סובלת מ"פגיעה קלה בכף הרגל". בכל אופן, נראה שהיא הולכת בסדר עכשיו. 

היא ואמה מתמקמות בחדר. ואלרי נראית מתוקה להפליא: שתקנית ועדינה, מחלקת חיוכים לכולם. לבושה בג'ינס ויפה להפליא, אך צנועה באותה מידה. קמפבל הצעירה לבושה במעיל פרווה בכחול חשמלי ושחור, והיא רעשנית מאוד: קולנית, ישירה, עם אנרגיות בלתי מסתיימות. בשבוע לפני שטסה לניו יורק, היתה על מטוס מדי יום: מניו יורק ללונדון, מלונדון לאוסטריה, מאוסטריה ללונדון, ואחר כך ללוס אנג'לס.

"אני אוהבת להיות באוויר. אני מרגישה שאני בהווה, אבל אני לא. אני יכולה להספיק לקרוא, להספיק להתעדכן עם עצמי. אני קוראת כרגע ספר על תזונה, 'הבטן הנקייה', כי אני מאמינה גדולה בלשמור את המעיים שלך נקיים".

היא נראית מהמם, כמובן. שפתיה מלאות, תווי פניה חתוליים, שיערה מבריק ומסופר לעילא, העיניים נוצצות בגוון שבין כחול לירוק - כנראה תוצאה של עדשות מגע שהיא שמה על העיניים החומות שקיבלה מאלוהים. מתחת למעיל היא לובשת חולצת פולו שחורה, צנועה, וקרדיגן. 

אחרי שלושים שנה בתעשיית האופנה, קמפבל לא מסוגלת לבחור תמונה מועדפת מהספר. אבל "אני אוהבת את הזיכרונות, להיות עם הבנות, לינדה, כריסטי, סינדי, טטיאנה, סטפאני, קלאודיה. לנסוע יחד מעיר לעיר, לעשות תצוגות. זה היה כיף גדול, כמו פנימייה".

זמן רב לפני שטיילור סוויפט ניכסה את הביטוי לעצמה, ה"סופריות" היו חבורת הבנות המקורית. קמפבל היתה הלא־לבנה היחידה ביניהן, והדוגמנית השחורה הראשונה שכיכבה על השער של ה"ווג" הצרפתי ומגזין "טיים". היא מאמינה שזה התאפשר רק משום שהבנות האחרות הסכימו להמר עליה. 

"בואי נגיד את זה ככה: המעצבים האלה לא הזמינו שום בחורה שחורה. אני לא חושבת שזה היה בכוונה, אבל הם לא חשבו בזמנו על רבגוניות. אז הבנות נכנסו לשם ואמרו: אם אתם רוצים אותנו בתצוגה, אתם חייבים לקחת את נעמי".

*   *   *   *

היא אומרת שאמא שלה לא חינכה אותה להשתמש בגזענות כתירוץ לכישלון. "אם לא הזמינו אותי, הייתי מוצאת דרכים אחרות להשיג את מה שרציתי. אני לא מפחדת מאתגרים, נתקלתי בלא מעט מהם בקריירה שלי, והתמודדתי איתם כשהגיעו".

אחד האתגרים הללו היה הידיעה שהיא לעולם לא תהפוך לפנים שמייצגות את אחד ממותגי היופי הגדולים. היא יכולה רק לנחש שזה קשור לצבע עורה. "בשלב מוקדם מאוד בקריירה הבנתי שכדוגמנית שחורה אצטרך למצוא דרכים אחרות לעשות כסף", היא כותבת בספרה. הדרכים האחרות כללו משחק, הופעות בטלוויזיה, בושם משלה וחברת מיתוג ואירועים בשם NC Connect. על פי הערכות, קמפבל שווה היום 34 מיליון ליש"ט (כ־190 מיליון שקלים).

בשנות התשעים היא היתה מאורסת לאדם קלייטון מיו 2, והם בילו עם חברותיה באירלנד, שם המציאה להן אשתו של בונו את הכינוי "העגלות". "קייט היתה העגלה הקטנה, כריסטי (טרלינגטון) היתה העגלה המקורית, ואני הייתי העגלה השחורה".

למה עגלות? "בגלל ש... בגלל שאנחנו עגלות. בגלל שאנחנו שובבות, נהנות מהחיים, צוחקות. אנחנו בנות שרק באו לבלות".

חשוב לה להזכיר את הקשרים הטובים שעליהם הצליחה לשמור עם חבריה ושותפיה העסקיים לאורך כל השנים האלה. המסר הוא כנראה: אני לא כזאת גרועה, אם כולם רוצים עדיין לבלות איתי. 

היא יודעת ששמה הולך לפניה. ב־2010 הוזמנה לבית המשפט הבינלאומי בהאג כדי להעיד במשפט פשעי המלחמה של הנשיא הליברי לשעבר, צ'רלס טיילור. על פי החשדות, טיילור נתן לה יהלומי דמים גולמיים אחרי אירוע של קרן נלסון מנדלה לילדים ב־1997, אף על פי שקמפבל אומרת שלא היה לה מושג מה היהלומים המלוכלכים האלה, והעבירה אותם הלאה.

בתחילה סירבה להעיד, בתואנה שזאת "אי נוחות גדולה" מבחינתה להיות שם, אבל אז קיבלה צו שחייב אותה להגיע. טיילור נידון ל־51 שנות מאסר על כך שאיפשר פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, אבל נוכחותה של קמפבל במשפט היא זו שזכתה לכותרות העיתונים. 

"זה היה מביש, פשוט מביש", היא אומרת. "הרגשתי, כאילו, אתם צריכים דוגמנית כדי שתבוא ותגיד לכם שהאיש הזה הוא לא בחור טוב? תעשו לי טובה. זה מגוחך".

את מרגישה...

"כמו שעיר לעזאזל", היא קוטעת אותי לפני שאני מצליחה לסיים את השאלה. 

את מרגישה שאולי היית צריכה להגיד את הדברים בצורה קצת שונה?

"לא. אני לא יכולה לקחת את הדברים שלי בחזרה עכשיו. אני רק מצטערת שלא קראתי לשופטת 'כבודה', כי כנראה שכחתי, והיא היתה גברת מאוד נחמדה. את יודעת, זאת היתה חוויה מאוד מפכחת לראות מי בחיים שלי", היא מוסיפה בפנים קודרות.

היא לא מוכנה להגיד למי היא מתכוונת, אבל אני מניחה שהיא מתייחסת לסוכנת הדוגמנות שלה לשעבר, קרול ווייט, שסיפקה עדויות שהטילו ספק בגירסה של נעמי לאירועים.

עם שמעון פרס, השבוע בישראל. היתה לה מערכת יחסים קרובה עם נלסון מנדלה // צילום: רויטרס

קמפבל הלכה למכון גמילה מקוקאין ומאלכוהול ב־1999, ונכנסה לתוכנית החלמה, כשהיא "עובדת" על עצמה, "שעה אחת מדי יום". היא מעורפלת בנוגע לפרטים, אף שהם כוללים כנראה יוגה, פילאטיס והליכה בפארק, נוסף על פגישות של התוכנית שלה. "התהליך הפך אותי מרוככת יותר".

"ההתנהגות שלי בנקודות מסוימות בחיי..." היא מתחילה, ואני יודעת שזה נאום שהיא צריכה לשאת פעם אחרי פעם. "גדלתי. התבגרתי. רק למדתי איך לחיות, והייתי צריכה לעשות את זה מול כל העולם. אבל זאת היתה ההקרבה שלי, ואני לא מתלוננת.

"עשיתי כמה טעויות גדולות, ואני מפצה עליהן עכשיו. אני לא יכולה להכות על חטא עד היום, אבל אני לא שוכחת. אני מקווה שסולחים לי, כמו שאני סולחת לאנשים שפגעו בי".

אבל מאיפה הגיע כל הזעם שלה? בראיון עבר שקראתי היא מתייחסת בחצי מילה ל"ענייני נטישה". למה היא התכוונה?

"ובכן, תמיד יש ענייני נטישה, כי אמא שלי עזבה אותי ב...". היא עוצרת ומשנה גירסה. "אמא שלי נאלצה לבצע את ההקרבה, כדי לשלוח אותי לבית הספר שאליו רציתי ללכת. היא היתה צריכה לעבוד, רק שלמרבה הצער, זה לא היה בארץ הזאת. אז היא עשתה את מה שהיא חשבה שיהיה הכי טוב בשבילי.

"היו זמנים שרק רציתי לראות את אמא שלי, והיא לא היתה איתי, אבל היא היתה אם יחידנית והיא עבדה כדי לוודא שאשאר ללמוד בבית ספר מעולה".

אני מסתכלת על ואלרי. "זה בטח היה קשה גם עבורך", אני אומרת.

"הו כן, כמובן", היא אומרת. "לפעמים, כשהילדה חולה, את לא יכולה להיות שם כי את צריכה ללכת לעבודה... אבל את מנסה לעשות את הטוב ביותר שאת יכולה כאם יחידנית. תמיד לקחתי אותה למקום... את זוכרת איך היינו הולכות לשם לשתות תה?"

"הו! טארטים קטנים!" מחייכת קמפבל. "ופעם ממש נזפת בי כשהתבלבלתי בין הסכין למזלג. אני לא יודעת איפה היינו, אבל ממש כעסת עלי".

אני לא יכולה לדמיין את ואלרי נוזפת במישהו, אבל שתיהן מעידות שהיא יכולה להיות קשוחה מאוד בדרכה שלה. 

*   *   *   *

קמפבל נולדה בסטרית'ם, דרום לונדון. אביה נעלם זמן קצר אחרי שאמה נכנסה להריון. האם והבת עברו לאיטליה, עד שקמפבל היתה כמעט בת 3. כשוואלרי עברה לשווייץ, קמפבל חזרה לדרום לונדון לגור עם סבתה, ועם עוד אישה שאותה היא מכנה "נני". בחופשות היתה טסה לפגוש את אמה, ולעיתים היתה ואלרי באה לראות אותה.

בגיל 5 נרשמה קמפבל לבית ספר לאמנויות הבמה באקטון שבמערב לונדון, מה שחייב אותה לחצות את העיר באוטובוס ובשתי רכבות מדי יום.

זו היתה החלטה של נעמי? ללכת לבית הספר הזה?

ואלרי: "כן, כן, כן".

בגיל 5?

נעמי: "אמרתי לה שאני רוצה ללמוד שם, לפני שהייתי בת 5. כולם הסתכלו עליה בקטע של, 'אל תקשיבי לילדה בת 3. השתגעת?'. ואמא אמרה, 'לא, נראה לי שהיא יודעת מה היא רוצה'. אמא, למה האמנת לי?"

ואלרי: "תמיד עשית פוזות ורקדת".

נעמי: "לא עשיתי פוזות".

ואלרי: "כן, היא כן. יש לי תמונה שלך עושה פוזות בסווטשירט ורוד וג'ינס, את לא זוכרת?"

נעמי: "לא, אמא, אני לא זוכרת".

סוכן דוגמניות גילה אותה כשהיתה בת 15, בזמן שעשתה קניות בקובנט גארדן אחרי בית הספר. היא זוכרת שהופתעה כשבחר בה ולא בשתי חברות בלונדיניות שהיו איתה. ואלרי, שכבר חזרה בינתיים לגור בלונדון, לימדה את בתה ללכת כמו דוגמנית במסדרון ביתן: "אמרתי, 'את לא יכולה לנסות לחקות מישהי אחרת. את חייבת לשלוט בבמה, אבל שיהיה לך הסגנון שלך'". כך נולד "הבום בום הקסום של המסלול", כפי שתיאר "ווג" את ההליכה הייחודית של קמפבל על המסלול, שכללה את הנעת האגן.

עם דוגמניות העל של שנות התשעים, מימין: כריסטי טרלינגטון, קמפבל, קלאודיה שיפר ואל מקפירסון // צילום: אי.פי

היא אומרת שתמיד היתה נבוכה לגבי הגוף שלה - אפילו בשנים שבהן לא היה אפשר לפתוח מגזין בלי לראות אותה פרושה על דפיו חצי עירומה.

"כשהייתי צעירה יותר הרגשתי לא נוח להצטלם בבגדי ים ובהלבשה תחתונה. עכשיו, בגיל 45, אני חושבת שסוף סוף מספיק נוח לי בגוף שלי כדי להרגיש נוח להצטלם לצילומי הלבשה תחתונה. אבל זה לא שאי פעם לחצו עלי בכיוון הזה. לא, תמיד הייתי האישה שאומרת בדיוק מה היא מוכנה ומה היא לא מוכנה לעשות".

על פי בקשת אמה, היא מעולם לא ניסתה לפגוש את אביה. ובכל זאת, ברגע שעזבה את הבית התחילה לחפש דמויות שישמשו לה תחליף אב. המעצב הצרפתי אזדין אלייה הפך לאחד כזה. היא קראה לו "פאפא" וגרה אצלו בכל פעם שעבדה בפאריס. גם המפיק המוסיקלי קווינסי ג'ונס היה אחד כזה: הוא עדיין מתייחס אליה כאל בתו השביעית.

אבל היחסים המשפחתיים המפורסמים ביותר שלה היו כנראה אלה עם נלסון מנדלה, שאותו פגשה בדרום אפריקה ב־1994. הוא קרא לה "נכדה של כבוד", והיא קראה לו "סבא'לה", וגייסה סכומים אדירים לקרן הילדים שלו.

היו כמה לחשושים באינטרנט בשבועות האחרונים, שהיא מנהלת מערכת יחסים רומנטית עם השחקן אידריס אלבה, שגילם את מנדלה בסרט "מנדלה" מ־2013. השניים נצפו מבלים יחד בניו יורק, וכעבור כמה ימים התפרסם שאלבה עזב את חברתו זה שנים ואם בנו בן השנתיים. אני יודעת מספיק על קמפבל כדי לדעת שהיא לא תאהב את זה שאני אפילו מעלה את הנושא, אז אני מנסה מתקפת פתע צדדית, גם אם היא מריחה אותי מקילומטרים.

את חושבת שידידך הטוב, אידריס אלבה, יהיה טוב בתור ג'יימס בונד?

"ובכן, איך את יודעת שאני מיודדת עם אידריס אלבה? בגלל מה שכתוב בעיתונים, שזה שטויות במיץ", היא אומרת, והופכת עצבנית בפעם הראשונה. "אני מכירה את אידריס שנים והוא כל כך תמך ביוזמה שלי, 'אופנה לסיוע', במיוחד כל מה שעשיתי כדי להילחם באבולה. מצחיק אותי לקרוא את כל הדברים האלה. זה כל כך לא מדויק וכל כך מוטעה".

אני (בפרצוף תמים): "על מה את מדברת? הניחושים שאתם זוג?"

נעמי: "כן. כאילו, היית אומרת משהו כזה לפני ארבע שנים? למה לא? יש לי תמונות איתו גם מאז. ופתאום זה נהיה סיפור... זה מגוחך. אבל האם הוא יהיה בונד מוצלח? המממ, כמובן, אבל אני לא יודעת אם הוא רוצה".

"אני חושבת שהוא יהיה בונד טוב", מעירה ואלרי.

אז גם את מכירה אותו?

"לא, לא, לא".

*   *   *   *

אנחנו מדברים על המתחים הגזעיים הנוכחיים בארה"ב, ואני שואלת אם היא מעורבת בתנועה האמריקנית "חיים שחורים חשובים", שיזמה קמפיין נגד אלימות משטרתית וחוסר צדק גזעי במערכת המשפטית - תנועה שהגיעה לקהלים רחבים יותר בחודש שעבר, כשביונסה דיברה עליה בסופרבול.

"אני לא חושבת שזה נכון מבחינה מוסרית שאנשים ימותו כשהמשטרה יורה בהם", היא אומרת. "את זה צריך לסדר, אחרת יהיו להם מהומות בכל הערים. אני לא חושבת על זה הרבה, ואולי אני צריכה להיכנס לרשת ולקרוא על זה קצת יותר. אבל כן, חיים שחורים חשובים, חיים לבנים חשובים, החיים של כולם חשובים", היא נאנחת.

קמפבל. קמפיין נגד גזענות // צילום: GettyImages

מוקדם יותר בקריירה שלה הצטרפה קמפבל לקואליציית הבנות השחורות, שדולה שהקימו סוכנת הדוגמניות האמריקנית בת'אן הארדיסון והדוגמנית אימאן, אשתו של דיוויד בואי. עד היום, הארדיסון ממשיכה לספור את הנשים הצבעוניות על מסלולי התצוגות בכל עונה. היא וקמפבל כתבו מכתבים למעצבים והזכירו להם את חובתם לייצג את מגוון הצבעים על המסלול שלהם. 

"יש אנשים שאומרים בכנות שהם פשוט שכחו! זה לא שניסינו לתקוף מישהו, זה היה לגמרי בקטע של תהיו מודעים למה שאתם מציגים על המסלול ותזכרו שהעולם הוא כור היתוך של תרבויות. ועכשיו הלקוחות שלכם לא מגיעים רק בצבע אחד".

דרך אימאן היא פגשה והכירה את דיוויד בואי. היא לא רוצה לדבר על מותו, "כי זה עניין פרטי, אבל ליבי על אימאן. לאבד את השותף שלך זה פשוט עצוב. היא מישהי שאני מכבדת מאוד. היא תמיד היתה מאוד ישירה איתי ואמרה לי את הדברים כמו שהם. אני לא אוהבת אנשים שמקשקשים בחיי, אין לי זמן לאנשים כאלה".

ב־2011 היתה קמפבל שותפה בשליחתו של אחד מחבריה לגמילה. זה היה מעצב האופנה הבריטי ג'ון גליאנו, שנעצר אחרי ההתפרצות האנטישמית שלו במסעדה בפאריס. מאוחר יותר התגלה שכמה חודשים לפני כן הוא צולם בבר, עושה פחות או יותר אותו הדבר.

קמפבל מקדישה תת־פרק שלם בספרה לחברות ביניהם. התכוונתי לשאול אם נוח לה לתמוך בו ככה, בגלוי, בהתחשב בהערות שלו וברקע שלה כדוברת מפורסמת של שוויון גזעי, אבל היא מתחילה לדבר לפני שאני מסיימת את השאלה: "אין לי שום בעיה בכלל. חבר שלךְ מרגיש לא בסדר וזקוק לעזרתך, אז את מרימה את הטלפון, את מתקשרת. החיים שלו נמצאו פה בסכנה, זה היה עד כדי כך חמור".

אז מה עשית?

"עשיתי את מה שצריך היה לעשות ואיבטחתי את המקום. הדבר החשוב ביותר היה להוציא אותו משם ולעזור לו להחלים. כולם מילאו את התפקידים שלהם. כאילו, את שותה משהו, ומישהו מקליט אותך ואת לא יודעת את זה, זה מזעזע. אני לא אוהבת צילומי וידאו כאלה, אני חושבת שהם מחרידים".

אני לא בטוחה שהעובדה שגליאנו צולם במהלך ההתפרצות האנטישמית שלו היא בהכרח מה שאנשים אחרים בעולם תפסו כמחריד באירוע הזה, אבל בסדר.

שמה נקשר בשורה של גברים עוצמתיים - אדם קלייטון, מייק טייסון, רוברט דה נירו, המיליארדר הרוסי ולדימיר דורונין ופלאביו בריאטורה, שהיה הבעלים של קבוצה בפורמולה 1. אף אחת ממערכות היחסים האלה לא שרדה זמן רב. 

אני תוהה אם הבעיה בלהיות נעמי קמפבל היא שגברים לא יכולים לראות אותה מעבר לעובדה הזאת. הם רואים אותה כפרס ולא כמחויבות חיה, נושמת, תובענית. "תיזהרי מללכת למקום הזה", היא צוחקת, ומייד מוסיפה: "לא, אני צוחקת. אלוהים, מי יודע? אני רומנטיקנית ישנה, אישה מסורתית. אני אוהבת לאהוב, וזהו זה".

האומנם? אני מתרשמת שהיא לא צוחקת. שאולי היא פגשה מישהו ומוכנה להתיישב סוף סוף ולהקים בית - לא אלבה, אולי מישהו אחר? היא אומרת משהו בסוף הראיון שגורם לי לחשוב שאולי צפויה איזושהי הכרזה גדולה בקרוב. זה קורה כשאנחנו מדברות על ההישרדות של העסק שלה. היא ידועה במוסר העבודה שלה, אבל גם בעובדה שהיא היחידה מדוגמניות העל שלא עשתה פסק זמן כדי ללדת.

"ובכן, אני לא אומרת שאני לא אלד ילדים. אני יכולה ללדת. אני רק לא יודעת באיזה אופן יהיו לי ילדים. אבל אני חושבת שיהיו, כולם חושבים שאהיה אמא טובה. תמיד שקלתי את זה. זה פשוט יקרה כשאהיה מוכנה. אני לא ממהרת לשום מקום, עושה את הדברים רק בקצב שלי".

אפילו אם אין גבר בחייך, יש לך את אמא שלך, שגידלה אותך לבדה ומשמשת השראה.

"לחלוטין. לגמרי. זה לא משהו שאי פעם הפחיד אותי. כמו שאמרתי, זו רק שאלה של תזמון, של בסיס. איפה את גרה, איפה את מחליטה לגדל את הילדים שלך".

מה לגבי ואלרי? האם מוצא חן בעיניה הרעיון להיות סבתא?

"כן, כן, מאוד", היא מחייכת. "אבל אני לא רוצה להכריח אותה..."

אני לא בטוחה שהיא היתה יכולה, גם לו רצתה.

(תרגום מאנגלית: מעיין זיגדון)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו