זוועה בכריכה קשה

לראשונה מאז 1945, ניתן לקנות את "מיין קאמפף", ספרו של אדולף היטלר, בגרמניה. בגירסה החדשה, שכוללת את הטקסט המקורי שכתב היטלר, בתוספת יותר מ־3,500 הערות, מקווים ההיסטוריונים לנטרל את רב המכר הנאצי. אבל אפילו שבעה עשורים אחרי פרסומו, הספר נותר פצצה מתקתקת.

לודוויג שפנלה, שר החינוך והמדע של מדינת בוואריה, מושיט יד לעבר בקבוק הטבסקו, מוזג כמות נדיבה לכוס של מיץ ירקות ולוקח לגימה גדולה. "מיין קאמפף? כן, זה בהחלט סיפור יוצא דופן".

בהתחלה, הוא אומר, קידם בברכה את ההוצאה המחודשת של הספר. הפרלמנט הבווארי אפילו אישר תקציב של חצי מיליון יורו לפרויקט, שאותו הוביל המכון להיסטוריה בת זמננו במינכן. "אבל אז נסעתי עם מושל בוואריה לביקור בישראל בספטמבר 2012. אחרי הביקור, דעות השתנו. נקודה".

הוא מוזג מנה נוספת של מיץ ירקות וטבסקו. מה קרה בירושלים? ובכן, הוא אומר, בירושלים היו הקבוצות שנלחמות על זכויות הקורבנות, והיו השרים הישראלים, והיו המון פגישות. אחרי הביקור היה ברור שהדברים לא יכולים להמשיך באותו אופן: מהדורה חדשה של "מיין קאמפף" עם סמל מדינת בוואריה על הכריכה? אף אחד בישראל לא יבין מעשה כזה.

הוא לוקח לגימה נוספת ובוהה אל חלל המשרד שלו, עצום בגודלו אפילו בסטנדרטים בוואריים. זה ערב של סוף 2015, והשר, דמות בארוקית, יושב על הספה, או בעצם על כס המלכות שלו, שרווליו מקופלים, והקירות סביבו מוקפים בציורי שמן כהים. הספר הזה, הקורבנות, האקדמיה - כל הדברים האלה סירבו להסתדר ביחד. ושפנלה נותר עם המשימה - לפתור את הבעיה הזאת בלי לקלקל את יחסיו עם הבוס שלו, מושל בוואריה, הורסט סיהופר. 

ב־11 בדצמבר 2013, יום אחרי שסיהופר הכריז שבוואריה מושכת ידיה מהפרויקט, פירסם שפנלה הודעה חלקלקה לעיתונות: "מתוך כבוד לקורבנות השואה, גם אני מתנגד לפרסום של גירסה אקדמית לספר הבזוי מטעם מדינת בוואריה החופשית". ואז הוסיף בדיפלומטיות: "דעה זו לא תשפיע על החירות של האקדמיה לעסוק בנושאים הראויים בעיניה".

במילים אחרות, המכון להיסטוריה בת זמננו חופשי להמשיך לעבוד על הפרויקט. הממשל המקומי לא מבקש מהמכון להחזיר את המימון שקיבל, והכסף שהוקצה לנושא הוכרז כמענק. בחירת המילים איפשרה לשפנלה לעקוף את המוקש בהצלחה. 

עכשיו, יותר משנתיים אחרי, המהדורה המוערת של המכון אכן פורסמה, על 1,948 עמודיה. ימים ספורים אחרי שהופיעה בחנויות, בחודש שעבר, נמכרו כל 4,000 העותקים שהודפסו. במכון כבר עובדים על מהדורה שנייה, במספר גדול בהרבה של עותקים. כדי לנטרל כל חשד לגבי אינטרסים מסחריים, המהדורה הודפסה בבית ההוצאה לאור של המכון. על הכריכה האפורה לא התנוסס סמל מדינת בוואריה.

הפרויקט עורר חששות רבים, גם בעולם האקדמי. וולפגנג בנץ, מומחה לאנטישמיות מברלין, משוכנע שלמהדורה החדשה אין שום דבר חדש להציע. ג'רמי אדלר, פרופסור לגרמנית מלונדון, אפילו ניסה לעצור את הוצאת הספר, כשפירסם מודעה זועמת ב"זי־דויטשה צייטונג", שבה כינה אותו "יצירה בזויה שתיעטף באצטלה של מכובדות, כמו שאנו רוחשים לספריהם של הומרוס ואפלטון, לתנ"ך ולתלמוד". הוא הודה, עם זאת, שלא קרא את הטקסט החדש.

אילו קרא, אולי היה מגיע למסקנה אחרת. למעשה, המהדורה הזאת היא אחד המחקרים החשובים ביותר בנושא היטלר שהודפסו זה שנים. היא עשויה לענות על צורכיהם של מומחים בתחום, כמו גם של חובבים שמתעניינים בנושא, ולהציע תובנות חדשות.

הצגת המהדורה החדשה של הספר. עד 15 הערות בכל עמוד בטקסט המפלצתי // צילום: GettyImages

חוקרי המכון להיסטוריה בת זמננו במינכן מעולם לא משכו כל כך הרבה תשומת לב ציבורית. במשך חודשים ארוכים כיתרו עיתונאים, דיפלומטים ופוליטיקאים את משרדי המכון. הפרויקט שלהם הוזכר בתוכנית בוקר בדרום קוריאה, ב־BBC, ב־CNN, באל־ג'זירה, ביומון האיטלקי "לה סטמפה", בעיתון הספרדי "אל פאיס", ביומון היפני "אשאי שימבן" וב"ניו יורק טיימס". שלוש רשתות שידור גרמניות הפיקו עליו תוכניות תיעודיות, וכמעט כל העיתונים והמגזינים בגרמניה פירסמו מאמרים נרחבים על הנושא.

זה היה צפוי. בתשעים השנים האחרונות נחשב "מיין קאמפף" ("מלחמתי") לחיבור המרכזי של הנאציזם. לנוכח תוצאותיו, ניתן להתייחס אליו כאל הספר המסוכן ביותר בעולם. רק במהלך כתיבת הספר עב הכרס התחיל היטלר להאמין שהוא הנבחר, והספר נועד להעביר את המסר הזה לתומכיו.

בספר ניסח היטלר את האידיאולוגיה הרצחנית שהובילה את חשיבתו עד מותו ב־1945, בבונקר שלו בברלין. מפוגרומים, לשנאת קומוניסטים, ולאובססיה הגדולה ביותר שלו, המלחמה, חושף היטלר את הדברים שהוא מתכוון לעשות, "בפתיחות שהיתה יוצאת דופן ונאיבית גם יחד", כותבים ההיסטוריונים של המכון.

המהדורה הראשונה של "מיין קאמפף" פורסמה בקיץ 1925, והשנייה בדצמבר 1926. שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, כינה את הספר "הגוספל של העידן החדש", אחרים ראו בו "התורה של הנאציונל סוציאליזם". המבקרים בני זמננו לא פחות דרמטיים, ומכנים את הספר "הגביע הקדוש של הרוע" ו"תיבת פנדורה שהיתה צריכה להישאר סגורה לנצח". 

שרלוטה קנובלוך, מראשי יהדות גרמניה ונשיאת המכון לתרבות ישראלית במינכן, הזהירה במאמר ב"וושינגטון פוסט" שמרגע שהספר נפתח מחדש, לא ניתן יהיה לסגור אותו שוב. במילים אחרות, נדמה שקנובלוך מרמזת כי הפרסום המחודש של "מיין קאמפף" עלול לחשוף את גרמניה לאיום שאינו ניתן לשליטה. זהו חשש שמטריד רבים.

שרי המשפטים והפנים במדינות המרכיבות את גרמניה נערכו לפרסום הספר, מאחר שהאקדמאים במינכן אינם היחידים שרשאים לפרסמו: החל ב־1 בינואר, 70 שנה לאחר מות המחבר, פגו זכויות היוצרים על הספר, שהיו מאז 1948 ברשות המדינה הבווארית. תיאורטית, כל אחד יכול היום לפרסם ולמכור את "מיין קאמפף".

השאלה היא עד כמה מסוכן הספר היום. האם "פגידה", הקבוצה האנטי־איסלאמית הקיצונית, תמצא בו חומרים חדשים לשלהב את ההמונים? האם שונאי זרים כמו ביורן הוקה, הפוליטיקאי הימני מהמפלגה הפופוליסטית "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD), ישתמשו ב"מיין קאמפף" כדי להצדיק גזענות על בסיס ביולוגי? האם האנטישמים הסמויים בגרמניה - כ־20 אחוז מהאוכלוסייה על פי סקרים אחרונים - יתחילו מייד להעלות מהאוב את הטיעונים בספרו של היטלר?

המוציאים לאור של המהדורה החדשה בהחלט מודעים לסיכונים. "גם היום ניתן להשתמש בקטעים מ'מיין קאמפף' לתפיסות ימניות קיצוניות", אומר מנכ"ל המכון, אנדראס וירשינג. "יש קירבה רעיונית בין ה־NPD (המפלגה הלאומית־דמוקרטית של גרמניה, שהיא ניאו־נאצית) לנאציונל סוציאליזם ההיסטורי. חברים במפלגה מצטטים את 'מיין קאמפף' כדי להצדיק אלימות פוליטית, או כדי לחזק את המיתוס שיהודים שואפים לשליטה עולמית".

בית המשפט הפדרלי בקארלסרוהה דן בימים אלה בהוצאת ה־AfD אל מחוץ לחוק. אם יחליט על הצעד הדרסטי, צפויה גרמניה למצוא את עצמה במצב פרדוקסלי: מצד אחד, מפלגה ניאו־נאצית תוצא אל מחוץ לחוק; ומצד שני, היסודות שבבסיס האידיאולוגיה הנאצית יהיו נפוצים יותר משהיו ב־1945.

כך או כך, וירשינג מגן על הפרויקט של המכון שלו. "אם נמשיך להעמיד פנים שהספר לא קיים, מנימוקים מוסריים או פוליטיים, זה רק יעצים אותו כטאבו. ל'מיין קאמפף' יש חשיבות אדירה כחומר מחקר להבנת ההיסטוריה של האסון. שום יצירה אחרת לא חושפת כל כך הרבה ממוחו הקודח של אדולף היטלר".

אחת המסקנות החשובות ביותר שאליה הגיעו החוקרים במינכן היא שהרעיונות שעמדו בבסיס העולם ההזוי של היטלר לא היו ייחודיים או מקוריים. אחרי שבחנו מאות פמפלטים וספרים לאומניים ושמרניים מראשית המאה העשרים, הם קבעו שקביעותיו של היטלר, כמו גם הטרמינולוגיה הביולוגית שלו, צמחו באופן ישיר מהמיינסטרים בגרמניה. 

הוא לא היה היחיד שבז לסלאבים, שנא יהודים ודיבר גבוהה גבוהה על "הברירה הטבעית" ו"חוק הג'ונגל". "למעשה, היטלר שאב את רעיונותיו מהידע הפופולרי והפסאודו־מדעי של זמנו, ובעיקר הדרוויניזם החברתי", אומר וירשינג. "אבל מה שייחד אותו הוא האופן שבו הרכיב את פיסות המידע האלו. הוא שילב אלמנטים מרכזיים בתרבות הפוליטית של גרמניה, העצים אותם והקצין אותם למטרותיו".

"המפלצת", כפי שמכונה הספר בקרב חוקרי המכון, מעולם לא זכה להערות ולהפרכות מעמיקות כמו במהדורה הנוכחית. צוות המכון, בהובלת ההיסטוריונים כריסטיאן הרטמן ותומס וורדרמאייר, יישם את כל כללי ההיסטוריוגרפיה ופירק את הטקסט המקורי, על 800 עמודיו, לגורמיו. במהדורה החדשה מופיע בכל כפולת עמודים עמוד אחד מ"מיין קאמפף" ולצידו עמוד נוסף מלא בהערות, עד 15 בכל עמוד.

למעשה, הערות העורכים בחלק מהפסקאות הן מה שהופך את הטקסט לקריא. הקריאה מתישה לעיתים, אבל מספקת: המהדורה החדשה עושה מאמצים רבים לחסן את קוראיה מפני הרעל האידיאולוגי של הספר. או, אם להשתמש במילותיו של כריסטיאן הרטמן: "אנחנו היחידה לסילוק פצצות. אנחנו מנטרלים את הפיוז".

•   •   •

ההיסטוריונים הישוו 38 מתוך 1,122 המהדורות של "מיין קאמפף" זו עם זו, והתייחסו לכל תיקון בטקסט. במהדורה מ־1937, למשל, הביטוי teure, "יקרוֹת", בהתייחס לאימהות גרמניות, הוחלף בביטוי treue, "נאמנוֹת". במהדורה מ־1939 חזרו האימהות להיות יקרות, ולבסוף, ב־1944, הן שוב כונו נאמנות.

יותר מכל עמלו החוקרים לחשוף את השקרים וחצאי האמיתות. כך, למשל, במקום שבו היטלר כותב שמבקרי תיאטרון יהודים מתייחסים בצורה חיובית להפקות של יוצרים יהודים, מצטטים העורכים ביקורות אכזריות של קארל קראוס, מבקר יהודי מאוסטריה, על יצירות של מחזאים יהודים. במקומות שבהם טוען היטלר כי "תשע עשיריות מהזוהמה הספרותית" נכתבו על ידי יהודים, מעיר צוות המכון ש"הצהרת התשע עשיריות" היא טריק ידוע של אנטישמים: לא משנה כמה דוגמאות נגד יוצגו, הימין הקיצוני תמיד יכול לפרש אותן כיוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. 

מספר הטעויות העובדתיות בספר עולה על כמה מאות. היטלר, במקור מהעיר האוסטרית בראונאו אם אין, עיוות במתכוון עובדות רבות, וחלק אחר מהאי דיוקים הוא תוצאה של מחקר גרוע. היטלר כותב, למשל, שיורשי השושלת ההבסבורגית דיברו צ'כית. טעות. הוא כותב שהוא היה חבר מספר 7 במפלגה הנאצית. טעות נוספת: המספר על כרטיס החבר שלו היה 555. על פי היטלר, אף אחד לא התעניין בשאלת החוב של גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. טעות גמורה: מעט מאוד דברים העסיקו את הציבור הגרמני ב־1918 יותר מהסוגיה הזו. 

סגנון הכתיבה של היטלר נראה היום מיושן. הטקסט מלא באמירות משונות (כמו "השכבה הנמוכה ביותר של האוכלוסייה") ומטאפורות ביזאריות ("יש מאות ואלפי דוגמאות של ביצי קולומבוס סביבנו, אבל צופים כמו קולומבוס עצמו - נדירים").

היטלר אהב מילים זרות, חזרות וסופרלטיבים. מבחינתו, לא רק שהפרלמנט הגרמני היה לא ישר, אלא "לא ישר בצורה קיצונית". המפלגה שלו התמודדה לא רק עם מאבק, אלא עם "מאבק עצום". לאורך כל הספר הוא מכפיש את אויביו ומכנה אותם "ספסרים", "מרעילי העם", "מתנקשים ערמומיים", "אנשים קטנים ומנופחים" ו"אספסוף".

מאפיין בולט נוסף הוא השימוש המוגזם של היטלר במונחים שנחשבים שליליים בדרך כלל, כמו "חסר רחמים" ו"ברוטאלי", בהקשר חיובי. "מאדם קוסמופוליטי רכרוכי הפכתי לאנטישמי בכל רמ"ח איברי", הוא כותב בגאווה. 

חוקרי המכון להיסטוריה בת זמננו מציינים כי בחירת המילים של היטלר בהחלט תאמה את רוח התקופה. מילים כמו Volksgemeinschaft (קהילה אתנית) ו־Entartung (התנוונות) - שהיו זוכות היום לעיקום אף, מאחר שהן מיוחסות לאוצר המילים הנאצי - היו אז גם בשימוש הדמוקרטים.

למרבה הפלא, המחבר, שלא נודע בביקורת העצמית שלו, הרגיש שהספר אינו הצלחה מסחררת מבחינה לשונית. "אני לא איש של מילים, וכתיבתי לוקה", ציין ב־1924. זאת היתה אמירה שאפילו שר התעמולה גבלס, מגדולי נאמניו של היטלר, הסכים איתה. "הספר נכתב באומץ ובכנות", אמר, "רק הסגנון שלו לעיתים בלתי נסבל".

אבל נראה שרוב הקוראים לא מצאו את סגנונו של היטלר בלתי נסבל. מבקרים בכלי התקשורת הימניים היללו את היצירה. כומר אפילו הודה לאלוהים "על השעות שיכולתי להקדיש ללמידת הספר". הדיפלומט ארנסט פון וייצקר, שבנו יכהן כעבור שנים כנשיא גרמניה המאוחדת, התרשם כל כך מהספר, עד שכתב להיטלר מכתב מהלל על "הלב החם שגילה כלפי סבל חברתי".

חוקר הספרות הלמוט קיסל, פרופסור לספרות גרמנית בהיידלברג, מציין שהספר - מבחינה לשונית, לפחות - טוב יותר מהשם שיצא לו. בקיץ הקודם ביצע קיסל ניסוי וקרא את "מיין קאמפף" בשלמותו במהלך חופשה. הוא מצא את תוכנו מבחיל, אבל הגיע למסקנה מפתיעה. "להיטלר היה מנעד רחב של כלים רטוריים וסגנוניים", כתב במאמר שפירסם ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג". "הוא לא היה חסר יכולת, אלא כותב עם מודעות גבוהה להשפעה שלו". 

רב טוראי אדולף היטלר ראה את מלחמת העולם הראשונה מתקרבת לקיצה מבית חולים צבאי. היטלר, אוסטרי שנלחם כחלק מיחידה בווארית, התעוור זמנית בעקבות מתקפה של גז חרדל. כמו חיילים רבים אחרים, הוא חיפש מישהו להאשים בתבוסה. "גרמניה נפלה לידיה של כנופיית עבריינים בזויה, שבה יש להילחם בכל הכוח", כתב מאוחר יותר ב"מיין קאמפף". הוא רצה לתרום למאבק הזה. ואז הוא הוסיף את המשפט הידוע לשמצה שלו: "מבחינתי, החלטתי שאקח חלק בעשייה פוליטית".

לא סביר שהחייל הפצוע, המשוחרר הטרי, באמת חזה לעצמו קריירה פוליטית כבר בנובמבר 1918. אבל עד מהרה הוא הצליח להרשים את חבריו עם קיתונות השטנה ששפך כנגד יהודים וקומוניסטים. בקיץ 1919 העביר אותו מפקדו, קצין שהשתייך לימין הקיצוני, למחנה רייכסוור ליד אאוגסבורג שבבוואריה. שם היה אמור היטלר להרביץ את תורתו בחיילים ולהפוך אותם ללאומנים נאמנים. 

בוואריה סבלה אז מתוצאות "הרפובליקה הסובייטית הבווארית", ממשלה מהפכנית ששלטה במדינה הגרמנית לתקופה קצרה ב־1919, שבעקבותיה צללה המדינה לכאוס במשך חודשים אחדים. מכיוון שחלק מהמנהיגים הסוציאליסטים של ההתקוממות היו יהודים, היטלר השתכנע שיהדות ובולשביזם קשורים זה בזה בקשר בלתי ניתן לפירוק. 

בספטמבר 1919 נשלח היטלר על ידי מפקדו למינכן, להשתתף בפגישה של "מפלגת העבודה הגרמנית", אחת מאותן מפלגות לאומניות קטנות בעידן של אחרי המלחמה. הקהל שלו התרשם כל כך מדבריו, שמנהיג המפלגה, אנטון דרקסלר, אמר: "בן אדם, זה פֶּה שבו נוכל להשתמש".

היטלר נהנה מההופעות שלו והפך את הכישרון הרטורי שלו למקצוע, כשקהליו הולכים וגדלים. הוא יצא נגד הסכמי ורסאי ונגד הסוציאל־דמוקרטים, הוא קרא ליהודים מוצצי דם ולקומוניסטים בוגדים. לא חלף זמן רב עד שהשתלט על המפלגה, שבינתיים שינתה את שמה למפלגת הפועלים הנאציונל סוציאליסטית של גרמניה, והחל לתכנן כיצד להדיח את השלטון הקיים. האינפלציה הגיעה לשיא, וק"ג לחם עלה 200 מיליארד מארקים. מבסיסו שבמינכן תיכנן היטלר לכבוש את גרמניה ולהכות את רפובליקת ויימאר במכה קטלנית.

מבחינה לוגיסטית, ההפיכה הצבאית שאירגן בליל 8 בנובמבר 1923 ("פוטש מרתף הבירה") היתה בעיקר תרגיל חובבני. לא היו לו מספיק כוחות שיאפשרו לו לכבוש את ברלין. בחילופי הצעקות האחרונים בין המשטרה לחסידיו - שאת רובם גייס באולמות הבירה של מינכן - פיספס אותו כדור בסנטימטרים ספורים, והרג את האיש שעמד לידו.

במשפט שהגיע בעקבות ההפיכה, נידון היטלר לחמש שנות מאסר. הוא הורשה לרצות את עונשו במצודת לנדסברג שבדרום־מערב בוואריה כמאסר פוליטי ולא פלילי, עם קומץ מתומכיו.

בכלא המפואר, שבו כל תא היה מרוהט כמו דירה של המעמד הבינוני, הוא בילה את ימיו בכתיבה. בתחילה, מטרתו היחידה היתה להתחשבן עם כל אלו שאותם האשים בתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה.

יש מיתוסים רבים על דרך יצירתו של "מיין קאמפף". לדוגמה, הסיפור שלפיו הפיהרר לעתיד הקדיש את ספרו לחברו האסיר, רודולף הס, שהקליד את מילותיו. במציאות, היטלר הקליד את הספר בעצמו במכונת כתיבה. כדי להיכנס לאווירה, הוא אפילו המחיז אותו לפעמים.

"אני יכול לשמוע את קולו בחדר ההסבה המשותף שלנו ובחדר האוכל", כתב הס במכתב לאמו ב־17 במאי 1924. "נדמה שהוא חי מחדש חוויות מהמלחמה. הוא מחקה את קולות הפגזים ומכונות הירייה ומנתר בפראות ברחבי החדר, משולהב מהפנטזיה שלו".

כמה שבועות אחר כך, היטלר היה כל כך מהופנט מהמילים שכתב, עד שפרץ בבכי בזמן שהקריא את הפסקאות שמתייחסות לנסיעתו הראשונה לחזית ב־1914.

לעיתים קרובות הקריא היטלר פסקאות מספרו לחבריו לכלא. מו"לים של הוצאות ספרים החלו ליצור איתו קשר ולהציע לו הצעות. בסופו של דבר הוא חתם על חוזה עם בית ההוצאה לאור Eher, שפירסם גם את ביטאון המפלגה הנאצית, Völkischer Beobachter ("הצופה הלאומי"). תומכים אמידים של היטלר, מהמעמד הגבוה של מינכן, כולל אשתו של יצרן הפסנתרים קארל בכשטיין, שלחו לו סלים מלאי אוכל. היטלר נעזר גם במפקד הכלא, שהיה מתומכיו הנלהבים.

מה שהתחיל כחיסול חשבונות ותו לא, הפך לתערובת משונה של אוטוביוגרפיה מסוגננת ומצע אידיאולוגי, תמהיל של היסטוריית המפלגה ותעמולה גרידא. בהקדמה לכרך הראשון כתב היטלר שמטרתו היא "להבהיר את מטרות התנועה שלנו" ולהתעמת עם אגדות שנוצרו סביבו, לכאורה על ידי התקשורת היהודית. אבל המטרה האמיתית של הספר היתה לבדל את המפלגה הנאצית ממפלגות אחרות בימין הקיצוני ולבסס את העובדה שיכול להיות רק פיהרר אחד לגרמניה: אדולף היטלר. 

עמודים רבים הוא הקדיש ל"כוחה הקסום של המילה הכתובה, הכוח היחיד שיכול להניע מפולות היסטוריות אדירות, שיובילו לתזוזה דתית ופוליטית". יחד עם זאת, הוסיף, רק לעיתים נדירות דובר מחונן הוא גם תיאורטיקן וגם יזם בעת ובעונה אחת, ושילוב הכישרונות הללו באדם אחד יכול להוביל ליצירתו של "אדם גדול". בין השורות, הוא לא השאיר ספק באשר למקום הימצאו הזמני של האיש הגדול הזה: מצודת לנדסברג. 

מכירה של המהדורה החדשה. הוצאות עם הקדשה של ה"פיהרר" נמכרו בעבר במכירות פומביות תמורת עשרות אלפי דולרים // צילום: צילומים: אי.אף.פי

הספר מתחיל בצורה לא פוגענית, יחסית. המחבר, בן 35, כותב על משפחתו בבראונאו אם אין שבאוסטריה, ועל כך שלא התקבל לבית הספר לאמנויות בווינה, שאליו הגיש את מועמדותו. למרות שלא התקבל ללימודים, הוא עבר לווינה ב־1908, ולפי "מיין קאמפף", אז התחילה "התקופה העצובה ביותר" של חייו, תקופה של "חוסר מזל וייסורים".

במילים קשות הוא מתאר את בעיית האלכוהוליזם של רבים מהפועלים בווינה, את הקשיים החברתיים שנוצרים כשמשפחה ממוצעת מכלה את השכר השבועי של המפרנס היחיד בשלושה ימים בלבד. "הרעב היה שומרי הנאמן, והוא לא עזב אותי".

התיאורים הללו מוגזמים מאוד. צוות המכון להיסטוריה בת זמננו מציין שהיטלר לא היה עני בצעירותו: הודות לכסף שירש מאמו, קצבת יתומים והלוואה מדודתו, הוא לא היה צריך לעבוד במשך שנה שלמה. הוא נהג לבקר בבתי הקפה של וינה לעיתים קרובות והעביר את זמנו בשיטוטים בעיר, נכנס ויוצא מבארים ומקונצרטים. רק אחר כך התחיל להרוויח משכורת עלובה בתמורה לציור גלויות. 

הסיפור שבו השתמש היטלר כדי להסביר את סלידתו מגיל צעיר מהסוציאל־דמוקרטים מומצא גם הוא, כנראה. הוא טען שעבד כפועל בניין זמני, וכאשר חבריו לעבודה הלכו לבית מרזח, תמיד נשאר בצד ("שתיתי את בקבוק החלב שלי ואכלתי את פת הלחם שלי").

"שמעתי דברים מחרידים באתרי הבנייה", כתב. "ארץ האבות, הדת והמוסר, נגררו כולם אל הבוץ. התעמתתי עם הגברים הללו, ואז זכיתי לאיומים מהמנהיגים שלהם, שהיו כולם סוציאל־דמוקרטים. אמרו לי שאעוף משם, או שהם יזרקו אותי מהפיגומים".

זאת אנקדוטה חביבה, אבל לא מדויקת, על פי המחקר של המכון להיסטוריה: אדולף פועל הבניין כנראה מעולם לא היה קיים.

באמצעות תיאורים כאלו ניסה היטלר ליצור את הרושם שווינה היתה "בית הספר" של חייו. לפני כן, הוא כותב, לא היה לו שום דבר נגד הסוציאל־דמוקרטים, ממשל פרלמנטרי ויהודים. היו אלה החוויות שעבר שם, שניפצו את אשליותיו. 

הוא הקדיש רק עמודים ספורים לתיאור מסעו לעבר האנטישמיות. בתחילה התרשם מראש העיר וינה, קרל לואֶגר, שהיה אנטישמי, וחש דחייה ממראה היהודים המזרח־אירופאים ברחובות וינה. "ריחם של האנשים האלו, לבושים בקפוטות שלהם, עשה לי בחילה", כתב.

זמן קצר לאחר מכן, הוא הגיע להבנה האובייקטיבית לכאורה על השפעתה ההרסנית של היהדות. "האם היו מעשים מפוקפקים כלשהם, סוג כלשהו של טינופת, במיוחד בחיים התרבותיים, שבהם לא היה מעורב ולו יהודי אחד? כשמצמידים את סכין המנתחים לכל סוג של מורסה שכזאת מייד מתגלה יהודי אחד, כמו רימות בגופה מרקיבה, יהודי קטן שהאור הפתאומי עיוור אותו".

פסקאות כאלו נפוצות בספר כמו נאומיו של אדם קודח. בזמנים בלתי קצובים, אבל בהתלהבות הולכת וגוברת, היטלר זועם כנגד היהדות כמקור כל הרוע. אבל מקור הפיכתו לשונא יהודים נעוץ ב"מאורע של מהפכה פנימית אדירה, שכמותה טרם חוויתי".

לפי ההיסטוריונים ממינכן, היטלר טוען שהתהליך אירע כעשר שנים לפני שאירע במציאות. למעשה, הם כותבים, זה בכלל לא קרה בווינה אלא במינכן, אחרי מלחמת העולם הראשונה - כשהשפעת התבוסה וההפיכה הפכו אותו ל"אנטישמי גזעי ודוגמטי".

במחקרם נתקלו אנשי המכון בספר מ־1922, "מדע הגזע של העם הגרמני", שחיבר האאוגניקאי האנס גונתר מפרייבורג. הם מאמינים שהספר הזה היה מקור ההשראה של היטלר. לפי גונתר, ל"אדם הנורדי" יש נטייה להתבודדות, והוא מרשים, קשוח, בלתי מתפשר, מוכשר להפליא אך לרוב תלמיד גרוע - מאפיינים שתאמו את הדימוי שניסה היטלר ליצור לעצמו. 

אין זה מקרה שהיטלר לא הזכיר בספר תומכים או ידידים (כאלו אכן היו לו מעט מאוד), ואף לא את אחותו פאולה או חברי משפחה אחרים. העורכים מטעם המכון ההיסטורי משתמשים במונח "חלקיוּת שיטתית" כדי לתאר את הדרך שבה פעל: "בכך שהציג את עצמו כאדם לא מוכר, הוא נתן למעריציו כר נרחב להזדהות איתו".

גרמנים מריעים להיטלר, שנות ה־30. "המפלצת", כפי שמכונה הספר, מעולם לא זכה להערות ולהפרכות מעמיקות כמו במהדורה הנוכחית // צילום: אף.אפ.פי

היטלר היה אדם עצור ורדוף פחדים. בפסקאות דביקות, שנראות כאילו נכתבו על ידי נער מתבגר, הוא מלהג על זנות, על התרבוּת כמטרתם של הנישואים, ועל נקבות, שנפשן פחות מושפעת מהיגיון מופשט ויותר מ"כמיהה רגשית מעורפלת לעוצמה, שתשלים את מהותה". יש גם פנטזיות אונס קלאסיות, כמו הסיפור על "הנער היהודי שחור השיער שאורב וממתין שעות אין קץ, בוהה בשטניות אל החלל ומרגל אחרי הנערה התמימה, שאותה הוא מתכנן לפתות". 

אחרי שליש מהספר הוא מגיע לשנת 1919, והקריאה הופכת מעיקה עוד יותר. מספר הדיונים הגזעיים עולה מעמוד לעמוד, והיטלר קושר בין התיאוריות שלו בצורה אקראית. הפרק העשירי, למשל, נקרא "מדוע התמוטט הרייך השני" ודן, לכאורה, בתבוסה של 1918. בפרק זה מבקר היטלר את העליונות התעשייתית לכאורה של האימפריה הגרמנית, קורע לגזרים את העיתונות וכותב בהתמרמרות על הידרדרות חיי התרבות, מגנה את המחסור באנדרטאות עכשוויות בערים, מאשים את הרייכסטאג בכישלון, מוצא פגמים במדיניות הימית של הקיסר וילהלם השני ודן ביתרונות ובחסרונות של המונרכיה. 

מאחורי הנוף הכאוטי הזה מסתתרים רעיונות מוחשיים, מיזנתרופיים, גם אם הם מפוזרים לאורך כמה פרקים. הוא מתחיל בתיאוריה ש"אירועים שמתרחשים בחיי אומות הם התוצאה הישירה של המאמץ לשמר ולהרחיב את המינים ואת הגזע... התקדמות היסטורית מתבססת על המאבק בין הגזעים, מאבק שבו ינצח החזק - חוק הטבע... מלחמה אינה קללה, אלא צורה לגיטימית של המאבק האדיר והנצחי לקיום".

מצד שני, הוא כותב, "הרעיון הפציפיסטי־הומניטרי מוביל לברבריות ולכאוס". עבור היטלר, שלום ושלטון החוק אינם הישגים של הציביליזציה, אלא סימנים להידרדרותה.

צוות החוקרים במינכן מייחס את שורשי התוכנית של היטלר נגד הציביליזציה לחוויותיו בחזית המערבית בזמן המלחמה, שאיתן מעולם לא השלים. "האיש שכותב את הדברים הללו הוא אדם שעבורו המלחמה מעולם לא הסתיימה", הם מציינים.

"כשהאומץ להילחם למען בריאותו של אדם כבר אינו נוכח", כותב היטלר, "נעלמת גם הזכות לחיות בעולם האכזרי הזה שבו אנו חיים". הוא כמובן צופה את התוצאה של המאבק התחרותי הזה. "כל תופעה של התרבות האנושית... היא כמעט תמיד התוצר של כוח היצירה הארי". וזאת חובתם של נציגיה האציליים ביותר - כלומר, הגרמנים - לבצע את משימתם ההיסטורית ולעצור את היהודים, שבתור "הרימות הבינלאומיות המרקיבות את גוף האומה", נאבקים לשלוט בעולם. 

אם לצטט את הביטוי שטבע ההיסטוריון שאול פרידלנדר, האנטישמיות של היטלר היתה "גואלת" - היא פתרה את צרותיהם של כל המאמינים בה, מה שהפך את רדיפת היהודים לאקט של אידיאליזם. ב"מיין קאמפף" טוען הפיהרר לעתיד שהאנושות תיכחד אם היהודים - ה"ערפדים" - ינצחו בקרב הענקים בין היצירה להרס, בין הטוב לרע.

בעולם שלו, היהודים היו נחושים בדעתם להחליש את כל העמים האחרים, כולל את הארים, באמצעות "הִתרבות בין־גזעית". ברגע שהכוחות המתנגדים להם ייחלשו, היהודים ייסדו קודם כל דמוקרטיה, ואז, בעזרת המרקסיזם - את "הדיקטטורה של הפרולטריון". בעיני היטלר, "המהפכה הגדולה, האחרונה" כבר התחילה, עם ניצחון "הבולשביזם היהודי" בבריה"מ; הזמן אוזל, ועל הגרמנים להירתם למאמץ הנגד, שיהיה קיצוני ואכזרי כאחד: דיקטטורה, מלחמה ורצח.

החוקרים במינכן לא הסתפקו בניתוח חיבורו של היטלר, אלא גם חיפשו את מקורותיו. היטלר לא צירף הערות שוליים או ביבליוגרפיה, וככל שניתן לאתר את המידע הזה היום, נדמה שהוא התעטף באקראיות בספרות לאומנית וברבי המכר של תקופתו. 

הבסיס האידיאולוגי של הספרים הללו מופיע בפרק ה־11 בכרך הראשון של "מיין קאמפף", שכותרתו "הגזע והעם". בנוסף לספרו של גונתר, "מדע הגזע של העם הגרמני", היטלר השתמש בעיקר בספרים של אנטישמים ידועים דוגמת וילהלם מאר והנרי פורד, כמו גם הקלאסיקה האנטישמית "יסודות המאה ה־19" של הבריטי יוסטון סטיוארט צ'מברליין, שטען שערבוב בין הגזעים יוביל להידרדרות ולעקרות.

יש כאן אנלוגיות למאמרו של ריכרד וגנר, המלחין שהיטלר העריץ, "היהדות במוסיקה". וגנר כתב כי "היהודי, באופן טבעי, יכול רק להדהד ולחקות, כך שבהכרח נשללת ממנו האפשרות לביטוי רהוט וליצירה טהורה". המחבר האהוב על היטלר, אלפרד רוזנברג, כתב ב"פרוטוקולים של זקני ציון", שכל ההפיכות בהיסטוריה נוהלו בידי יהודים. 

בסוף "המדריך לשאלה היהודית", כותב האנטישמי תיאודור פריטש שאת "השאלה היהודית ניתן לפתור רק באמצעות מוח מבריק בצורה אלוהית, עם מאגרים בלתי נדלים של אומץ, מחסל הדרקונים האמיתי, זיגפריד של ממש". האסיר ממצודת לנדסברג ראה את עצמו בתפקיד הזה של גיבור העל.

המו"ל של המכון להיסטוריה בת זמננו, רומן טוּפּל, הרכיב סידרה שלמה של מסמכים וספרים לא מוכרים, שהותירו את חותמם על "מיין קאמפף". "בולט לעין שטיעוניו של היטלר חד־צדדים וקיצוניים בהרבה מאלו של רוב המחברים שהשפיעו עליו", אומר טופל. "הוא בסך הכל אסף את אבני היסוד שהתאימו לו, והתעלם מכל הדברים האחרים".

•   •   •

ניתן היה ללמוד הרבה מ"מיין קאמפף" עוד ב־1925. אבל בקרב המעמד הבינוני והגבוה ובקרב חוגי השמאל, הספר לא זכה אז ליחס רציני. התייחסו אליו בביטול, כאל "שטויות פאתטיות" שמלאות בלהג "סדיסטי". המחבר הפך לבדיחת היום.

רק מאוחר יותר הבינו יריביו של היטלר את חומר הנפץ שטמון בספר. "היטלר אינו אדם חמקני כלל", כתב הסוציאל דמוקרט פרידריך קלנר ביומנו ב־1944. "במיין קאמפף הוא הביע בפתיחות רבה את מחשבותיו האינטימיות ביותר".

ועדיין, ההיסטוריונים במכון במינכן אינם סבורים שהספר הוא תוכנית לפשעים העתידיים של הרייך השלישי. השואה, למשל, המזעזעת מכל פשעיו של היטלר, לא מוזכרת ב"מיין קאמפף". לכל היותר, הוא רומז על תוכניותיו בפיסקה שבה הוא מאשים את היהודים בתבוסה ב־1918:

"אם 12 אלף או 15 אלף מהיהודים האלה, שהשחיתו את האומה, היו נדרשים להיחשף לגז רעיל, בדיוק כמו שמאות ואלפים מהעובדים הגרמנים הטובים ביותר שלנו, מכל רובדי החברה, מכל מקצוע ומשרה, נדרשו להתמודד עם הגז בשדה הקרב - אזי מיליוני הקורבנות בחזית לא היו לשווא. להפך: אם 12 אלף מהפושעים האלה היו מושמדים בזמן, חייהם של מיליון אנשים הגונים, בעלי ערך לעתידה של גרמניה, היו עשויים להינצל". 

אבל לדברי החוקרים במכון להיסטוריה, הוא מתייחס כאן למוות בחזית המלחמה ולא במפעל השמדה, כך שהציטוט לא באמת מרמז על אושוויץ. היטלר ותומכיו רצו לסלק את היהודים מכל השטחים שבשליטת גרמניה ב־1941, והם לא קימצו ברצח ובטרור כדי להגשים את המטרה הזאת, אולם ההשמדה ההמונית של מיליונים התחילה כתוצאה של המלחמה נגד בריה"מ.

כשהיטלר עבד על "מיין קאמפף", הוא עדיין חשב שמעשים כאלו אינם אפשריים. בראיון איתו, שבוצע זמן קצר אחרי ניסיון ההפיכה במינכן ופורסם בעיתון ספרדי, הוא הביע הערצה לפוגרומים של ימי הביניים ("דבר מרהיב"), אבל הוסיף שהם לא יתאפשרו בגרמניה. "מה אתם רוצים לעשות, להרוג את כולם בן לילה?" שאל. "זה כמובן הפתרון הטוב ביותר, וגרמניה תינצל. אבל זה לא אפשרי. העולם יתקוף אותנו במקום להודות לנו".

בתחילת הדרך, "מיין קאמפף" לא נמכר בצורה משמעותית. רק המשבר שליווה את הימים האחרונים של רפובליקת ויימאר ועליית המפלגה הנאציונל סוציאליסטית בבחירות העלו את התפוצה של הספר עב הכרס. עד סוף 1933 נמכרו מיליון וחצי עותקים. עד 1945 נמכרו למעלה מ־12 מיליון עותקים, והפכו את היטלר לאיש עשיר. 

נדמה שמספר הקוראים קטן ממספר הספרים שנמכרו. ההיסטוריונים במכון להיסטוריה בת זמננו מתייחסים לשני סקרים שבוצעו באזורי השליטה האמריקניים ב־1946, ולפיהם שבעה אחוזים אמרו שקראו את הספר כולו, ו־16 אחוזים טענו שקראו חלקים ממנו. אם המספרים האלו מייצגים את כלל האוכלוסייה, פירוש הדבר ש־15 מיליון גרמנים הכירו את הספר. כל מי שהיה חבר ב"היטלר יוגנד", ב־SA וב־SS למד קטעים וציטוטים מהספר.

ב־1945 אסרו בעלות הברית על הפצת הספר, למרות שמוסקבה נקטה את הצעד הזה רק ב־2010. מצד שני, בצרפת, באיטליה, בבריטניה ובמדינות רבות אחרות הספר עדיין מודפס ונמכר. "אמזון" מעבירה לצדקה את כל הכנסותיה ממכירתו.

מדינת בוואריה נלחמה נגד הפצה בינלאומית של הספר, אבל הכלים שעמדו לרשותה באמצעות החוק להגנת זכויות יוצרים היו מוגבלים מאוד, גם לפני 1 בינואר. הספר נחשב ללהיט בעולם הערבי, בהודו ובבנגלדש, והוא פופולרי גם בטורקיה, למרות ששם אסורה הפצתו. אלה מקומות שבהם עדיין מתלהבים מדמויות היסטוריות שהצליחו לפגוע ביהודים ובארה"ב, בלי קשר לאסונות שגרמו בדרך.

ברוב המדינות, ואפילו בגרמניה, חנויות ספרים משומשים רשאיות למכור את "מיין קאמפף". מהדורות עם הקדשה של ה"פיהרר" נמכרו בעבר במכירות פומביות בארה"ב תמורת עשרות אלפי דולרים.

למרות שמחסום זכויות היוצרים הוסר, אין מוכר ספרים בגרמניה שהודיע שהוא מעוניין להצטייד במהדורה החדשה של הספר, והספר נשלח בתחילה רק לאנשים שהזמינו אותו. כך או כך, המכון להיסטוריה שולט במכירות, כי הוא זה שמדפיס את הספר. המכון יכול להחליט ש"מיין קאמפף" לא יגיע לרשימות רבי המכר, למרות הביקוש הרב.

איגוד המורים הגרמני, אגב, תומך ברעיון להשתמש בספר בבתי הספר. שר החינוך הבווארי שפנלה עדיין לא החליט אם לאשר מהדורה לבתי הספר.

עדיין לא ברור אם יפורסמו מהדורות נוספות של הספר. שרי הפנים של גרמניה הסכימו כבר ביוני 2014 לנקוט צעדים "שימנעו את ההפצה של מהדורות בלתי מוערות של 'מיין קאמפף', גם אם פגו זכויות היוצרים על הספר". ההחלטה מבוססת על החוק הגרמני, שלפיו הסתה היא פשע, ומניעת הסתה קודמת לחופש הדיבור. קשה להניח שיש בית משפט בגרמניה שיחלוק על כך ש"מיין קאמפף" מכיל אלמנטים של הסתה. והרשעה בעבירת הסתה בגרמניה יכולה להסתיים בחמש שנות מאסר.

מאנגלית: מעין זיגדון

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו