בחודשיים האחרונים, לקראת יום הולדתו ה־75, התבודד צדי צרפתי בדירתו בצפון תל אביב וכתב את המסמך הכי אישי שיש: הצוואה שלו.
"אני כבר בגיל שאי אפשר לדעת מה יהיה, וצריך לקבוע מה לעשות עם מה שיישאר", הוא מסביר. "אני מודה שהיה בזה סוג של הקלה. היום אני חי לבד, אבל יש לי שתי משפחות, מצד אבא ומצד אמא, ואני לא רוצה שהן יריבו ביניהן בגללי אחרי שאלך. אני רוצה שיהיה רגוע, שכל אחד יידע מה הוא מקבל. וזה גם נותן לי שקט".
בני המשפחות יודעים על זה?
"לא אמרתי להם באופן מפורש, אבל כשאתה מתקשר לבקש מספר תעודת זהות, הם כבר מבינים".
המוות מפחיד אותך?
"בכלל לא. אבל אני כן מפחד מסבל. מהידרדרות איטית. אם זה יבוא בבום, אם אתה פתאום נופל והכל נגמר - אז בסדר".
איך זה מרגיש להיות בן 75?
"אלוהים ישמור. זה קצת שוֹק, הגיל הזה. אתה מסתכל במראה ולא תמיד פוגש את עצמך. אתה רואה פתאום משהו אחר. אבל פיזית אני מודה שאני לא מרגיש את זה, וזה המזל שלי. לא באנרגיה, לא באווירה, לא במוח ולא ברעב.
"הדבר היחיד שעובר לי בראש הוא אולי שלא אספיק לעשות כל מה שאני רוצה, רק שאני לא יודע מה אני עוד רוצה. אני רוצה להספיק לעשות כמה דברים טובים וחשובים, אבל אולי אני בכלל מדבר שטויות".
אתה יכול גם לפרוש ולנוח.
"חס וחלילה. כל עוד הראש במקום, אני אעבוד עד היום האחרון. אני חייב שיהיה לי עניין בחיים, אחרת מה הטעם?"
החברים הקרובים אירגנו לו מסיבת יום הולדת אינטימית בביתה של חברתו הטובה, אדיבה גפן. "לא ידעתי מי יגיע כי לא רצו לספר לי, אבל הופתעתי מהאנשים שבאו, כי אלה אנשים שלא ממהרים לצאת. זה היה מאוד מרגש".
ביקשת שלא יביאו לך מתנות.
"אמרתי שגם ככה זה מלחיץ בשביל האנשים האלה לצאת מהבית, אז לקנות מתנה זה גיהינום. לא בגלל העניין הכספי, אלא בגלל הטירחה. אז ביקשתי שלא יביאו".
ונענו לבקשה שלך?
"כן, חוץ מנאוה סמל (אשתו של מנכ"ל הקאמרי, נועם סמל; ע"ס), שיש בינינו קשר חברי מאוד חזק, אבל היא לא יכלה להגיע, אז במקום זה היא שלחה לי מתנה. כעסתי עליה שהיא עשתה את זה, אבל האמת היא שזה משהו שחימם לי את הלב".
מה זה היה?
"סוס עץ. כשהייתי ילד מאוד אהבתי סוסים מעץ, וזה משהו נשאר לי עד היום. יש לי בבית אוסף ענקי של סוסי עץ, שמחמם לי את הלב".
תומך במחאה נגד האוסקר
עכשיו צרפתי כובש פיסגה חדשה בקריירה, כשהוא מביים את המחזמר "סיפור הפרברים" בתיאטרון הקאמרי. "זו סגירה של שני מעגלים, שלא העזתי לחלום עליה", הוא אומר. "'סיפור הפרברים' היה המחזמר הראשון שראיתי בימי חיי, והקאמרי היה התיאטרון שבו התחלתי את הקריירה, כילד־שחקן בן 12.
"אני זוכר שיום אחד פגשתי שם את ימימה מילוא, אשתו של השחקן יוסף מילוא, ממייסדי התיאטרון, ושאלתי: מתי סוף סוף אקבל תפקיד גדול? היא אמרה לי: 'אל תדאג, צדי, יגיעו ימים שתעשה בהם הרבה מאוד'. ובאמת, זה מה שחלמתי, לביים את 'סיפור הפרברים' בקאמרי. לדעתי זה הדבר הכי גדול שלי, הכי מרגש, הכי מאתגר".
האמנת שבגיל הזה תכבוש פיסגה נוספת?
"תראה, אני מקווה שיש עוד שיאים לפניי. זה קשקוש לדבר במונחים של שיאים, כי אני חולם הלאה. אחרי יום שלם בתיאטרון אני יכול ללכת הביתה בשקט. אני יכול להישאר שם עד 12 בלילה. כשיש חומר טוב זה כיף".
מה חיבר אותך כל כך ל"סיפור הפרברים"?
"הסיפור הגזעני מאוד הכאיב לי והטריד אותי. לחשוב שהעולם לא השתנה במשך 60 שנה זה נורא. ההתנשאות של הגזע הלבן באמריקה היא בעיה גדולה ורלוונטית עד היום. תסתכל על המחאה סביב האוסקר, שאין אף שחקן שחור מועמד. בתוך תוכי אני חושב שזה לעולם לא יסתדר".
יש הטוענים שגם בתיאטרון הישראלי יש גזענות.
"התיאטרון בארץ מאוד השתנה. בשנות השישים והשבעים לא ראית שחקן מזרחי אחד משחק שייקספיר. בהמשך היתה קפיצת מדרגה, כשיעקב כהן שיחק את הסוחר מוונציה. זו היתה הפתעה גדולה וטובה. היום יש המון שחקנים מזרחים בתוך התיאטרון".
באופן כללי האווירה עדיין מאוד "אשכנזית".
"לעומת התקופה שבה אני התחלתי זה הבדל ענק. התיאטרון מלא במזרחים. אולי אתה לא מבחין בצעירים המזרחים, כי הם לא שמים את זה בפרונט, אבל הם שם. כשעמוס תמם הגיע לתיאטרון, הוא היה מזרחי מחמד? ממש לא. מהר מאוד הוא לוהק לשחק ב'כבוד אבוד', כעורך דין מוסלמי, וב'חשמלית ושמה תשוקה'".
ועדיין, גם ב"כבוד אבוד" וגם ב"קזבלן" הוא בתפקיד מזרחי מובהק. אפילו ב"חשמלית ושמה תשוקה".
"נכון, אבל הוא לגמרי חלק מעולם התיאטרון, והוא מביא קהל, ועוד יְחזרו אחריו. אל תשכח שיש היום עוד כוכבים מזרחים בתיאטרון. שני כהן וריטה, ששיחקו שתיהן ב'גבירתי הנאווה', חן אמסלם, מאור זגורי".
כשאתה מלהק, זה שיקול אצלך?
"אין דבר כזה. אם שחקן טוב ומתאים ומקסים - אז ברור שאקח. ב'המלך ואני' ליהקתי את גלית גיאת לשחק אנגלייה. בשורה התחתונה, התיאטרון השתנה מאוד מהבחינה הזאת".
לאורך השנים, ז'אנר מחזות הזמר נחשב לנחות בתיאטרון.
"זה מתסכל ומבאס אותי כבר שנים. יש כאלה שכל מחזמר נראה להם 'עממיקו', אבל זה קשקוש. את 'סיפור הפרברים' אני רואה בכלל כמחזה עם שירים, לא 'מחזמר'. אבל אני מרגיש שמשהו השתנה: בעבר תיאטרון שעשה מחזמר הרגיש קצת לא נוח, אבל בחמש השנים האחרונות יש בכל עונה לפחות מחזמר אחד. אני מקווה שבעקבות זה, משהו השתנה גם בדימוי".
היית רוצה לביים משהו יותר כבד?
"היה מחניף לי מאוד אם מישהו היה מציע לי מחזה טוב. אבל בשורה התחתונה, טוב לי עם מה שאני עושה".
במעמדך כיום, אתה לא יכול לבקש ממנהלי התיאטראות מחזה ספציפי?
"יש אנשים שמבקשים, אבל אני לא מאלה. אני לא כל כך יודע לעשות את זה. אף פעם לא ידעתי להשתמש במילים 'אני יכול', 'אני יודע', 'אני רוצה'. זה חלק מהבעיות שלי בחיים. אף פעם לא דפקתי על שולחן ואמרתי, 'תנו לי'. אני מאמין שאם רוצים ייתנו לי, אבל אני לא אבוא ואדרוש".
באופן כללי, אתה מרוצה ממה שקורה בתרבות הישראלית?
"המצב של התרבות בארץ הוא יוצא מן הכלל. התיאטרון הוא ברמה גבוהה מאוד, מחזות הזמר ברמה מאוד גבוהה וזה משהו שלא חלמנו עליו עד לפני כמה שנים. מעבר לזה, בדירוג צרכני תיאטרון ותרבות בארץ אנחנו מדורגים מאוד גבוה. אני לא מכיר עוד מדינה שרואים בה כל כך הרבה תיאטרון והתיאטרון מגיע לכל פריפריה בארץ ופה אין כמעט אדם שלא רואה תיאטרון. הדבר היחיד הוא שהתקציב הוא קצת בושה מעבר לזה אי אפשר לבוא בטענות".
אפרופו בושות, מה חשבת על הטענות בגין הטרדה מינית לכאורה שהופנו כלפי משה אבגי?
"אני מעריץ של משה כשחקן. אין לי מושג מה היה שם אבל כואב הלב. כואב לי הלב בעיקר שחרצו את גורלו עוד לפני שהוא נשפט. הוא רק חשוד ויש כבר התלהמות גדולה מסביב וכולם חוגגים את זה וכמעט גמרו אותו. למה לא לחכות ולהיות קצת חשדניים ולא נחליט?"
נושא ההטרדות המיניות בתיאטרון זה משהו שמוכר לך?
"לא, ואני אומר את זה בשיא הכנות. אנחנו לא בהוליווד ולא מקבלים תפקידים דרך המיטה. אני לא מאמין שיש במאי שיסתכן וייתן למישהי תפקיד בגלל סטוץ חד־פעמי. יש סוג של הילה שהתיאטרון הוא עולם מאוד בוהמייני. בצעירותי בתיאטרון היתה אווירה אחרת כי הכל היה יותר קטן והיו יוצאים לבלות יחד, אבל היום זה ביזנס ואחרי הצגה אתה נעלם".
בוא נחזור רגע להווה. איך אתה מרגיש עם הפקות מסחריות של מחזות זמר, שמלהקים להם שמות מפורסמים?
"רוב ההפקות האלה מיועדות לגיל הרך, ואם זה עשוי טוב ומכובד, ולא מלא בדיחות והצחקות בכוח - אין בזה רע. אני לא ממהר לזלזל בהפקות כאלה, כי זאת פרנסה לשחקנים. הפקה אחת בחנוכה מסדרת להם את כל השנה. כשיש לך משפחה, התיאטרון הוא לא המקום שייתן לך שקט כלכלי. אני עצמי ביימתי הפקות לחנוכה, אבל תמיד השתדלתי שזה יריח טוב. שיהיה משהו שאני מרגיש נוח איתו".
השיקול הכלכלי מעסיק אותך באופן אישי?
"תמיד. בוא נגיד ששלושה רבעים מהקריירה שלי עשיתי דברים בשביל הפרנסה. העבודה על 'סיפור הפרברים' התחילה לפני שמונה חודשים, ואני מקבל עליה סכום יפה, אבל כשאתה מחלק את זה על פני התקופה, כבר לא נשאר לך כסף. אז נכון שבהמשך יש תמלוגים, אבל הם תלויים במידת ההצלחה. היו לי לא מעט הצלחות בימי חיי, והתפרנסתי לאורך השנים גם מהפקות חנוכה. אבל אם הייתי בעל משפחה, לא הייתי שורד".
יש דברים שעשית משיקול כלכלי ואתה מתחרט עליהם?
"על הרבה דברים אני מצטער, ואני אפילו מתבייש להזכיר אותם, כי לא היתה ברירה. ביימתי, למשל, את טקס מלכות היופי. יומיים בשנה בניתי טקס וקיבלתי 3,000 לירות, וזה נתן לי אורך נשימה. היו עוד טקסים שנעשו רק בשביל הפרנסה, והיום לא הייתי עושה אותם בשום אופן".
אתה בחששות כלכליים היום?
"כל הזמן יש פחדים וחרדות, למרות שחסכתי ויש לי דירה מאוד יפה. אם אמות מחר - לא נורא".
נעלב מחוה אלברשטיין
צרפתי נולד וגדל בתל אביב. מבחינתו, יש לו שתי אימהות: האחת היא אמו הביולוגית, והאחרת היא זו שגידלה אותו אחרי גירושי הוריו בינקותו. יש לו ארבעה אחים, שניים מכל אמא, ועם כולם הוא שומר על קשר טוב. לפני חמש שנים, אף שמעולם לא הסתיר זאת ממקורביו, יצא מהארון באופן תקשורתי וסיפר על נטיותיו המיניות.
"אף פעם לא הייתי בארון ולא רציתי לתת לזה פומביות בתקשורת. למה אני צריך לשתף את הציבור בחיי הפרטיים? אני לא סלב ולא כוכבת. תמיד חייתי עם עצמי בשלום בסביבה שלי, וזה מספיק".
היתה לך זוגיות בעבר?
"לא ממש. התיאטרון גנב את כל הפוקוס. שום דבר אחר לא עניין אותי. גם לא הייתי בנוי לזוגיות, ואני לא חושב שהייתי אי פעם מאוהב".
ואין לך תחושת החמצה?
"בגילי לא חבל לי על כלום. אני מאושר שאני לבד. כל החיים שלי זה היה ככה. כשאני סגור בתוך הבית, לבד, יש לי הרגשה של חופש".
זו גם הסיבה שלא הבאת ילדים לעולם?
"אף פעם לא רציתי ילדים. אני אפילו לא מסוגל לחשוב על זה. ילד זו אחריות ענקית, המון אנשים בסביבתי לא מבינים איזו אחריות זאת. מהרגע שהוא נולד אתה מחויב כלפיו כל חייך. גם אותי היה קשה מאוד לגדל. כילד לא היה קל לי עם עצמי, לא היה לי דיאלוג עם הורה שחיבק ונתן. המצב הכלכלי היה קשה והתקופות היו קשות. אני זוכר שרציתי ללמוד לנגן, ולא קיבלתי את זה.
"אם אתה לא יכול לתת לילד שלך הכל, אל תעשה אותו. אני ידעתי שאני לא יכול. השתגעתי? אני יכול לדאוג מה יהיה בחודש הבא? חוגים ושיעורים פרטיים ובגדים? לא מסוגל. אם הייתי במקצוע אחר אז אולי כן. היום אני יכול להגיד שאין לי צורך בילדים, ויש לי הקלה גדולה שאין לי".
יש לך חברים?
"יש כמה. החבר הטוב ביותר שלי הוא חיים סלע, שמפיק גם את 'סיפור הפרברים'. החברות הקרובות שלי הן גילה אלמגור, חוה אלברשטיין וירדנה ארזי.
"את גילה אני מכיר כמעט 60 שנה, שיחקנו יחד בהבימה והיא כמו אחותי. כשפגשתי אותה לראשונה היא לא היתה מצליחה ולא דיווה. את ירדנה הכרתי כשביימתי שיר ל'שוקולד מנטה מסטיק'. חוה היתה ידידה שלי, ומתוך הידידות עשינו ב־1971 את ערב היחיד שלה, שפתח לי את הדלתות למקצוע. בזכותה למדתי לשחות בעולם הזה".
חוה ואתה הייתם בנתק ממושך, שנגמר בפיוס.
"נעלבתי מאיזה קשקוש, אבל היא תמיד היתה במחשבות שלי. הנתק היה אמנם פיזי, אבל אף פעם לא רגשי. היה ברור לגמרי שאם היא זקוקה למשהו - אני שם. היא אחד האנשים הכי חשובים והכי יקרים לי בחיים".
הרומן של צרפתי עם התיאטרון התחיל בגיל 12, כששיחק בהצגה "כטוב בעיניכם" בקאמרי. אחריה לוהק להפקות נוספות, בהן גם "חסמב"ה" בתיאטרון הילדים "בימתנו". את השירות הצבאי עשה בסוף שנות החמישים בלהקת פיקוד מרכז, ורגע אחרי שחרורו התייצב שוב בקאמרי ולוהק להצגות "הזמנה לארמון", "אנריקו", "גיבור היום", "אדם לכל עת" ואחרות. את תפקידו האחרון כשחקן עשה במחזמר "שיער".
מופע היחיד של חוה אלברשטיין סימן את מעברו לבימוי. ההצלחה הגדולה משכה אליו עבודות רבות והפכה אותו לבמאי הבידור המוביל בישראל. ב־45 השנים האחרונות ביים עשרות מחזות זמר, הצגות, מופעים, ערבי בידור, מופעים לילדים, ספיישלים לטלוויזיה ואפילו את אירוויזיון 1999, שנערך בבנייני האומה בירושלים. במשך תשע עונות הוא היה השופט הקפדן בפאנל של "כוכב נולד".
"פגשתי עכשיו קולגה מחוץ לתיאטרון, והוא שאל: 'תגיד, איך אתה עדיין מתלהב מהעבודה שלך?'. עניתי לו, 'מה זאת אומרת? אם אני לא מתלהב אני עוזב. אין מה לעשות, אני עדיין רעב".
בשנה האחרונה הוא בחן אינספור שחקנים ל"סיפור הפרברים", ולבסוף בחר בצעירים עידו רוזנברג ומשי קלינשטיין, בתם של ריטה ורמי.
"כשאתה עושה מחזמר קלאסי כזה, אתה מוכרח שחקנים שישירו בסולם המקורי. טוני צריך טנור גבוה מאוד, ומריה צריכה גם לשחק, גם לשיר וגם להיראות צעירה מאוד. כמעט אף אחת מהנבחנות לא הגיעה לטון הנכון.
"לתפקיד טוני הפכתי את העיר ולא מצאתי. בתיאטרון חיפשו כוכב, וכל הזמן חזרו למקום הזה. עד שעידו רוזנברג עשה אודישן מדהים, וכשמשי הגיעה לאודישן הראשון שלה - נפלתי. מייד אמרתי: 'זאת מריה!' בדיעבד יצא הכל בסדר".
למשי אין כמעט ניסיון בתיאטרון, למעט "שיער".
"היא כריזמטית מאוד, ושרה בלי טיפת מאמץ. קיבלה גנים טובים מאוד מאמא ומאבא. נפלתי ממנה, אפילו סוג של התאהבתי. בתיאטרון חששו, ובצדק, אבל בבטן שלי הרגשתי שאני מוכרח להתעקש.
"באודישן האחרון שלה ישב גם עמרי ניצן, המנהל האמנותי של התיאטרון. הכנתי את משי בבית לקטעי המשחק. הרגשתי שיש לה אינסטינקטים חייתיים. יש לה בבטן משהו אמיתי, היא לא מדקלמת טקסט.
"בתחילת החזרות, היא היתה מבוהלת. הרגשתי שהתפקיד שלי הוא להיות סוג של אבא שדואג לה ושומר עליה. לבנות איתה את הביטחון. אחרי חודש של חזרות פתאום לא הכרתי אותה בגלל הביטחון שהיא קיבלה. עכשיו היא סוחבת את כולם אחריה. החוכמה היא לגרום לשחקן להאמין בעצמו".
היא דומה לאמא שלה?
"כן ולא. כשעשינו השבוע חזרה כולם אמרו שהיא מזכירה אותה, אבל אני חושב שהיא קצת אחרת. אנחנו הכרנו את האמא עם ביטחון, ומשי משדרת משהו אחר, יותר ביישנית. אתה לא יכול לברוח מהדמיון, כי היא הבת של, אבל אתה רואה בה גם משהו אחר. תשמע אותה שרה ותחשוב שהיא מזכירה את האמא".
היא יותר זמרת או יותר שחקנית?
"יותר זמרת, אבל גם שחקנית מצוינת. אמרתי לה השבוע: 'משי, את שחקנית'. גם עידו רוזנברג, שצמוד אליה כל ההצגה, אמר לי, 'צדי, תשמע, היא שחקנית דרמטית'. כשהיא בוכה היא בוכה, וכשהיא צריכה לצרוח היא צורחת. יכול להיות שגם היא בעצמה לא יודעת מה היא".
יהיו שיגידו שהיא בהצגה בגלל שהיא "הבת של".
"זה שהיא 'הבת של' לא תורם לה, זה רק מוקש. הציפיות ממנה נוראות, כי כל הזמן משווים אותה לאמא שלה, שהיא כבר כוכבת על, וזה לא עושה לה את החיים קלים. היא לא יכולה לברוח מזה".
היא מדברת על זה?
"לא. ברור שהיא לא רוצה להכניס את האמא לעניין. שתיהן מבינות שהן צריכות לעשות הפרדה, זאת הדרך היחידה של משי לבנות את עצמה. האמא מבינה ותומכת".
היא תוכל מתישהו להגיע למעמד של אמא שלה?
"זו שאלה לא פשוטה, כי קריירה אי אפשר לצפות. צריך הרבה מזל וטיימינג. אבל אם ההצגה הזאת תצליח, זה יעשה לה טוב. בוא נקווה".
כוכבי "סיפור הפרברים". "סגירת מעגל" // צילום: יח"צ
גם רונה־לי שמעון, שפרצה לתודעה לפני 11 שנים ב"נולד לרקוד", משחקת בתפקיד מרכזי - אניטה.
"היא שרה מעולה, ואי אפשר להתעלם גם מהמראה שלה. היא לובשת ארבע שמלות, שכשאתה רואה - אתה לא יכול לנשום".
יש עליך סטיגמה כבמאי, שחשוב לך ללהק נשים אטרקטיביות.
"זה אכן חלק מהדימוי שלי, וזה מעצבן אותי. אני אסתטיקן, וזה עשה לי את החיים קשים. האמת היא שאם יופי לא בא מבפנים, הוא לא עובד עלי. יש דוגמניות שעל פניו הן יפהפיות, אבל הן קרש, ולעומת זאת, יש זמרות לא יפות, שעל הבמה הן סמלי סקס".
משוגע על רן דנקר
ליהקת הפעם שחקנים שאינם כוכבים, אבל בשנים האחרונות מאשימים את עולם התיאטרון בליהוקים של סלבס.
"אני מכיר את הטענה הזאת, אבל שים לב: עוז זהבי, כוכב גדול, למד אצל יורם לוינשטיין. עמוס תמם למד בסמינר הקיבוצים. כשהוא הגיע לאודישן ל'קזבלן' כולם אמרו, 'אבל הוא דוגמן'. אני אומר: אל תתייחסו למראה, אלא ליכולת. בתיאטרון אם אין לך כישרון ברמה מאוד גבוהה, זה קשה".
רן דנקר לא למד משחק, הפך לכוכב גדול בטלוויזיה ועשה הסבה לתיאטרון.
"נכון, ראיתי אותו ב'אוויטה' והשתגעתי. הוא מדהים. הוא זמר שיכול לשחק במחזות זמר, כריזמטי מאוד וגם שחקן מצוין. ראיתי אותו עד היום בטלוויזיה, והוא נראה לי חמודי, אבל מסתבר שעל הבמה יש לו נוכחות חזקה מאוד".
בשנה שעברה ליהקת את דנה אינטרנשיונל לתפקיד ראשי ב"101 כלבים דלמטים".
"נכון, וזאת היתה חגיגה. יש לי חולשה לדנה, כי גם בעבודה איתה היה סוג של סגירת מעגל. לקראת האירוויזיון בירושלים עשיתי איתה את הקליפ לשיר 'FREE', וזה אחד הדברים היפים שיצאו לי.
"הליהוק שלה שינה את כל הפרצוף של 'דלמטים', וזה היה כיף גדול. בהתחלה זה יצר המון מתחים וחרדות, אבל היא נתנה תחושה טובה והיתה קשובה, למרות שפה ושם היו מעט ויכוחים. בסוף הכל הסתדר.
"דנה מהממת. אין לה עכבות בכלל, והחרדות שלה היו רק איך היא תתעורר בזמן בבוקר ותשרוד חמש הצגות ביום. ברגע שמדדו לה את הבגדים לדמות היא צרחה 'זה יותר טוב מגוטייה!' ואחרי שתי מדידות כבר היה בגד".
צרפתי. "אני מקווה שיהיו לי עוד שיאים לפניי" // צילום: רונן אקרמן
היא יכולה לשחק בתיאטרון רפרטוארי?
"אם זה תפקיד מתאים ואם היא תהיה פתוחה לזה - למה לא? הכל מתחיל ונגמר בה".
מה העמדה שלך בסערת מירי רגב?
"אני אומר: קודם כל, בואו נרגיע את האווירה, כי כל ההתלהמות הזאת הופכת להיסטריה וכולם איבדו את הצפון. אם היא רוצה לעשות שינוי ולהשפיע ולהיות מעורבת - אז בואו נראה".
מה אתה חושב כשאתה מסתכל על החיים שלך במבט לאחור?
"שהיה לי די מעניין. אף פעם לא ישבתי במקום אחד. אם אני עושה עכשיו חשבון נפש אני אומר לעצמי: אם 'סיפור הפרברים' ייצא טוב, ואני אמות אחרי זה - אז לא נורא".
חולם לקבל את פרס ישראל?
"אני לא מעז. אני לא איש של פרסים. אני גם לא יקיר הביקורת, לא מסוג הבמאים שקיבלו חיבוק מהמבקרים. בעיקר הצלחתי אצל הקהל, שתמיד חיבק אותי. בשורה התחתונה זו הרגשה נהדרת.
"אבל שלא יחשבו שאני סובל, כי אני במצב טוב. הכי חשוב לי לעבוד עד הסוף. שכשיעשו הפקה, יהיה שם מישהו שיגיד: 'מי שצריך לעשות את זה הוא צדי'".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו