תפתחו לרגע את תלוש המשכורת האחרון שקיבלתם. מעצבן, נכון? הברוטו לא עלה כבר שנתיים, השעות הנוספות לא באמת משקפות את הלילות שהעברתם במשרד ומס הכנסה, כהרגלו בקודש, לקח נתח נכבד ממה שבראיון העבודה עוד נראה כמו משכורת מבטיחה. עכשיו תעיפו עוד מבט בתלוש הזה, ותודו שגם אתם, כמו רוב בית ישראל, משוכנעים שהוא כתוב בסינית עתיקה ותגלו שהדבר היחיד שבאמת מעניין אתכם הוא השורה התחתונה, זו שבה מופיע שכר הנטו שנכנס בתחילת כל חודש לחשבון הבנק המצטמק של המשפחה. אבל גם אם אין לכם ביד תואר שני בכלכלה וגם אם מספרים גורמים לכם בחילה, כדאי שתקדישו תשומת לב מיוחדת לשורה אחת, זו של קרן הפנסיה או קופת הגמל, כי השורה הקטנטנה הזו הולכת להשפיע על החיים שלכם עד סופם.
לכאורה העניין פשוט - על פי הנהוג בסקטור העסקי בישראל, כל עובד חוסך לפנסיה חמישה אחוזים מהברוטו, המעסיק מוסיף חמישה אחוזים ואת כל הכסף שנערם שם ברבות השנים, פלוס ריבית כזו או אחרת, ניתן לקבל בצורת קיצבה חודשית ברגע שפורשים לגמלאות (גיל 67 לגברים; 62 לנשים) או במקרים מסוימים בצ'ק בודד כשמגיעים לגיל 60. הרעיון הוא להישאר בגיל הפרישה עם פיצוי הולם למשכורת שנעלמה עם הפרישה ממקום העבודה. העצמאים, למרות ניסיונות שונים של הממשלה והכנסת לקבע את נושא הפרשותיהם לפנסיה בחקיקה, לא ממש ערים לכך או לא ממש מסוגלים להיפרד מההפרשות מדי חודש, אבל גם בין העצמאים יש רבים המפרישים לקרנות הפנסיה השונות בתמורה להטבות מס כאלו ואחרות.
אבל בפועל ענף החיסכון ארוך הטווח (שהוא השם המקצועי של כל חסכונות הפנסיה על סוגיהם השונים) הוא שוק די מבולגן שמגלגל סכום אסטרונומי של 695 מיליארד שקל ששייכים לכולנו. זה קורה עם רמות רגולציה לא אחידות, יד כבדה של משרד האוצר שמנסה לחשוב בשביל כולם אבל לא מצליח להעניק פתרונות לכלל המבוטחים, ותחרות חריגה שגורמת לבתי ההשקעות הרבים שקמו בעקבות רפורמת בכר לנסות לפתות לקוחות חדשים ל"מוצרים" שאותם הם מוכרים בעזרת הצגת תשואות גדולות יותר. הבעיה היא שכדי להשיג את אותן תשואות נוצצות הם נאלצים לא אחת לקחת סיכונים גדולים מדי. כדי שהעסק של בתי ההשקעות יהיה רווחי הם מתנהלים לא אחת בשדרה ניהולית רזה, ובעצם עובדים בדרך שמעמידה על קרן הצבי את הכסף שכולנו חוסכים לעת זיקנה.
לטענת גורמים בכירים בענף, שוק הפנסיה מתנהל לעיתים כמו שוק ולעיתים כמו עדר, והציבור שחוסך בקרנות הפנסיה השונות ומקווה לטוב עלול להפסיד סכומי כסף בלתי נתפסים כתוצאה מהחלטות כושלות של הקופה, מדמי ניהול מופרזים או מחוסר התאמה בין הצרכים של החוסך לבין קרן הפנסיה או הגמל שבה הוא מפקיד את כספו.
הדוגמה
מי התקשר לאבא-
המקרה של דוד (שם בדוי) מלמד עד כמה פגיע החיסכון הפנסיוני של כולנו, והוא דוגמה מאלפת לכך שהבורות וחוסר תשומת הלב שמגלה הרוב המכריע של הציבור עלולות לעלות כסף, הרבה כסף. "אבא שלי החזיק מאות אלפי שקלים בקופות גמל בשני בתי השקעות", מספר דוד. "בסוף קיץ 2008, כשהתחיל המשבר הכלכלי הגדול והשקעות הגמל התחילו לרדת בצורה רצינית, התקשר מישהו לאבא שלי והמליץ לו להעביר את הכסף לאפיק השקעה אחר, סולידי יותר. אבא שלי לא ממש הבין מה האיש רוצה וביקש ממני לדבר עם האדם מבית ההשקעות. ניסיתי לתפוס אותם כמה ימים ואחר כך נסעתי לחו"ל. כשחזרתי גיליתי שהסוסים כבר ברחו מהאורווה וקרנות הגמל של אבא שלי ירדו בעשרות אחוזים והפסידו מאות אלפי שקלים.
"המשכתי לנסות לתפוס את מי שניהל את קופת הגמל ובסופו של דבר חזר אלי בטלפון מישהו שנשמע מאוד לא רציני ולא מקצועי ואמר לי שאני יכול להעביר את מה שנשאר מהכסף של אבא למסלול סולידי. אמרתי לו 'בסדר' ובכך עשיתי את הטעות הגדולה ביותר".
באותם חודשי טלטלה עולמית היו בתי השקעות, כמו זה של אביו של דוד, שהתקשרו באופן יזום ללקוחות והעניקו להם ייעוץ פנסיוני שבו הם ממליצים על המסלול הסולידי. אז זה נראה כמו צעד מתבקש שנועד להגן על הלקוחות. מי שפעל מהר ועבר בראשית המשבר לא ניזוק יותר מדי, מי שקפץ על העגלה רגע אחרי שיאו של המשבר (כמו דוד) הפסיד עשרות אחוזים מהקרן בצלילת הבורסות וגם לא זכה לתיקון שהגיע חודשים מעטים אחרים.
"כמה חודשים אחר כך אבא שלי נפטר וביקשנו להוציא את הכספים שהיו בשתי הקרנות. בקרן שבה לא נגענו, כל ההפסדים קוזזו והמשבר נעלם כלא היה. בקרן שבה החלפנו את המסלול למסלול הסולידי, הפסדנו סכומי עתק", משחזר דוד. "הם התקשרו לאבא שלי בתחילת המשבר, וגם בשיא המשבר המליצו לי לעבור למסלול סולידי, למרות שמי שמבין בשוק ההון יודע שאסור לצאת ולקבע הפסדים, אבל כשנגמרה ההיסטריה והתחילו סימנים של יציאה מהמשבר הם לא דאגו להתקשר לאבא שלי ולהמליץ לו לחזור למסלול הקודם, זה שמחק את כל הירידות והתאושש לחלוטין. גם פדיית הקרן היא תהליך ארוך ומייגע שטרם הסתיים. אני מרגיש שזה גוף שבו אף אחד לא אחראי לכלום".
אז נכון, חוכמה שבדיעבד היא חוכמה קטנה מאוד. אין כל ביטחונות לכך שגם בפעם הבאה השווקים יתאוששו כל כך מהר מהמפולות הגדולות וכל ההפסדים יקוזזו כלא היו, אבל בכל מקרה, הדוגמה של דוד חייבת לעורר לא מעט סימני שאלה וסימני אזהרה לכל מי שחוסך לפנסיה, כלומר לכולנו.
המציאות
פנסיה, גמל או מנהלים
מאז יושמה רפורמת בכר ב-2005 עברו החסכונות לטווח ארוך מהבנקים לבתי השקעות פרטיים שהקימו חברות ביטוח, קרנות השקעה ואנשים פרטיים, והענף עבר לידיים חדשות. למעשה, מדובר בזאטוט בן 6 בסך הכל שהמשקיעים בו, כלומר אנחנו, משמשים שפני ניסויים ומשלמים את המחיר על חבלי הלידה שלו.
אבל למה, בעצם, התחוללה המהפכה בתחום הפנסיה? מכיוון שבמשך עשרות השנים שבהן פעלו בישראל קרנות הפנסיה הוותיקות נוצרו בקופות האלה גירעונות ענק שאילצו את המדינה להלאים אותן ולשלם לעמיתים את הכסף שהגיע להם אחרי הפרישה. הקרנות הוותיקות האלו, שכבר 16 שנים אי אפשר להצטרף אליהן, עדיין נמצאות בתודעה של מה שרוב הציבור חושב על כספי הפנסיה. בתוכנית הפנסיה הזו, שכבר עברה מזמן מהעולם, קיבלו העמיתים עם הפרישה 70 אחוזים מהמשכורת האחרונה מדי חודש. בד בבד רבים מהם חסכו בקופות הגמל, שהיו למעשה תוכניות חיסכון ל-15 שנים בהנהלת הבנקים, והיו מסלולים שנתנו בעיקר הטבות מס ולא באמת שימשו חיסכון לגמלאות.
חלק מקרנות הפנסיה הוותיקות הולאמו ב-2003 והן מנוהלות כיום בידי גוף חדש בשם "עמיתים". ב-2005 נולדה רפורמת בכר, ועל פי המלצותה, הבנקים מכרו את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות לידיים פרטיות והתחילו להעניק ייעוץ - לראשונה אובייקטיבי - בתחומי הפנסיה. רוב הציבור אולי קרא על זה בחדשות, אבל לא ממש התעניין. אחרי הכל, זהו כסף שמיועד לגיל פרישה.
אבל בעקבות רפורמת בכר השתנה דבר אחד מהותי בקופות הגמל. הכספים שמופרשים אליהן כיום נסגרים עד גיל 60 לפחות והקופות הפכו לחיסכון ארוך טווח באמת. הבעיה הבולטת בתחום הגמל היא שרוב רובו של כספי הציבור נמצא במסלול שנקרא "מסלול כללי", דבר שהתאים למתכונת הקודמת של קופות הגמל, אבל לא ממש עובד עם קופות שסגורות 30 ו-40 שנה.
בתחום קרנות הפנסיה, השינוי המהותי הוא שבקרנות החדשות המכונות "קרנות צוברות", העמיתים מעבירים את הכספים שהם חוסכים ושהמעביד מפריש לקרן לבחירתם, ובתמורה לדמי ניהול שנתיים משתנים הם נחסכים עבורו עד גיל הפרישה. המשתנים הבולטים הם כאמור דמי הניהול והתשואות שהניבה הקרן בכל שנה, רבעון או עשור. אם קרן הפנסיה שלך מרוויחה רק חמישה אחוזים בשנה אתה רשאי לעבור לקרן המתחרה, שמפרסמת את שמונת אחוזי הרווח שהיא עשתה בעיתון, בטלוויזיה, בין סניפי הבנקים או באתר משרד האוצר.
שינוי נוסף הוא שאין יותר הסכמים קיבוציים שהיו נהוגים במשק זה עשורים. מעכשיו המעסיק והעובד מפרישים לקרן צוברת, שבה הכלל לכאורה פשוט: כמה שצברת - שלך. אלא שזה, כמובן, מורכב הרבה יותר. הסכום שתקבל מדי חודש מקרן הפנסיה תלוי גם בתוחלת החיים של שאר החוסכים בקרן. אם תוחלת החיים תתארך, יהיה פחות כסף לחלק לכולם - ולכן יופעל מנגנון שנקרא איזון אקטוארי. ועכשיו בתרגום לעברית: העוגה תחולק ליותר חלקים והקצבאות החודשיות של כל אחד מהחוסכים יירדו. הכלל הזה תקף כמובן גם בכיוון ההפוך, אולם בגלל העלייה המתמדת בתוחלת החיים הסיכוי לכך הוא אפסי.
פרט לקרן הפנסיה ולקרן הגמל קיימים גם ביטוחי החיים (המכונים לפעמים ביטוחי מנהלים). שם מדובר בחוזים אישיים מול חברות הביטוח. היתרון הוא שכל ביטוח תפור אישית לכל אחד ואחד מהלקוחות ואי אפשר לקצץ מהקיצבה של ביטוחי המנהלים כמו בקרן פנסיה גירעונית. אבל החיסרון הוא שדמי הניהול הנהוגים בתחום מאוד גבוהים ומקצצים די הרבה ממה שמופרש ממילא.
הבעיות
בורות וסיכונים מיותרים
הכסף שמתגלגל בחסכונות ארוכי הטווח של הציבור הוא עצום. בסוף 2010 הסתכמו נכסי קרנות הפנסיה החדשות בכ-90 מיליארד שקלים. נכסי קופות הגמל הסתכמו בכ-306 מיליארד שקלים והיקף הנכסים של קרנות הפנסיה הוותיקות נאמד בכ-160 מיליארד שקלים. פוליסות ביטוחי החיים הוסיפו כ-139 מיליארד שקלים וסך כל הכספים שמגלגל הענף נאמדים בסכום אסטרונומי של 695 מיליארד שקלים.
האם אנשים צעירים שסיימו אוניברסיטה, עברו מסלול הכשרה לא ארוך במיוחד וצברו עוד כמה שנות ניסיון - הם הגורם הנכון שצריך לנהל את מאות מיליארדי השקלים שנחסכים בעמל רב? גורם בכיר בענף החיסכון ארוך הטווח בישראל, שמתעקש להישאר בעילום שם, חולק על עצם השאלה. "אין בעיה באיכות הניהול, זו השאלה הלא נכונה. יש כאן שילוב של בורות הציבור עם נוחות של הגופים הפנסיוניים שהציבור יישאר נבער".
אותו גורם טוען כי הבעיה הבולטת בניהול כספי הגמל היא בעיית העדר. "כשבוחנים את תיקי ההשקעות של כל גופי הגמל הגדולים בישראל רואים שהם לא נוקטים עמדה בעצם. הם בדרך כלל דבקים באסטרטגיית 'גם אני' (מסתכלים זה על זה ומעתיקים את דרך ההשקעה של הכסף; ח"ש). זו אסטרטגיה שלא מיועדת לשרת בצורה הכי טובה את מי שיוצא לפנסיה. זו אסטרטגיה שנועדה בעיקר לשרת את גיוס הלקוחות הבאים שיצטרפו, לאחר שיראו את התשואות".
הסיבה לכך שקופות הגמל מעתיקות זו מזו את מדיניות ההשקעות שלהן היא שהן רוצות קצת יותר תשואה מחברותיהן, כדי לגייס ציבור לקוחות חדש. אלא שזה מוביל להעתקה ולהתכנסות למגמה דומה. ואז כשמתרחש משבר, כפי שקרה ב-2008, קופות הגמל היו מלאות בנכסים מסוכנים והן צללו בעשרות אחוזים. למזלו הטוב של הציבור שחסך בגמל, בתחילת 2009 התחילה התאוששות מהירה וההפסדים האלה נמחקו.
מה אנשים יודעים על הפרישה-
"בכל פעם שמדברים איתי אנשים מהשורה אני נדהם לשמוע אותם אומרים: 'אם אני מפריש כל החיים לקרן פנסיה יהיה לי 70 אחוזים מהמשכורת'. הם פשוט בטוחים שזה מה שיהיה. אבל בהרבה מקרים זה ממש לא מה שהולך לקרות. לא כולם יקבלו 70 אחוזים כי הרבה מאוד אנשים לא מתחילים לחסוך בגיל מספיק מוקדם.
"אני משתגע מהדברים האלה. כשאנשים בארץ הולכים לקנות אוטו או מקרר, הם דואגים שיהיה להם מספיק ידע כדי להשוות בין האלטרנטיבות. הם יודעים לשאול על צריכת הדלק או החשמל ומבררים מהי ארץ הייצור של המוצר. בתחום הפיננסי אין להם ידע כזה. הם גם לא מחפשים לרכוש אותו, כי לדעתי הם פשוט חושבים שאין להם סיכוי להבין אותו, למרות שזה ממש לא נכון".
ואכן, הציבור בארץ לא בוחר היכן להשקיע את כספי הפנסיה שלו לפי פרמטרים של תשואה מול סיכון. רובו פשוט לא מכיר מבחנים כמו מדד שארפ או תשואת אלפא. כל הגורמים בשוק ההון שאיתם דיברנו אומרים שמהניסיון שלהם אלה מונחים בסינית עבור 99 אחוז מהישראלים, אף על פי שהם משפיעים על גורל כספם.
"בהסתכלות ארוכת טווח האיום המרכזי הוא היעדר חינוך פיננסי", מסכים יניב רחימי. בעברו הלא רחוק שימש רחימי סמנכ"ל בית ההשקעות רמקו והוא צבר ניסיון של שנים ארוכות בתחום ההשקעות בשוק ההון. "היעדר החינוך הפיננסי פוגע בחוסכים בכמה היבטים", מסביר רחימי. "קודם כל, בחירת מכשיר החיסכון הפנסיוני המתאים לצרכים הייחודיים של כל חוסך. נוסף על כך, חוסר הידע גורם ליכולת מוגבלת להשוות בין ביצועי המכשירים והמנהלים השונים.
"פגיעה נוספת מגיעה מכך שהציבור מגלה הבנה נמוכה ביחס לעלויות ובייחוד לעמלות ולדמי הניהול המשולמים לקרנות השונות. הציבור גם לא ממש יודע לבחור בין הפקדה למסלול הוני למסלול קיצבתי ולא קיים מספיק מידע ביחס לאפשרויות העומדות בפני החוסך בעת משיכת הכספים. חשוב לציין שבשנים האחרונות גדלה המודעות לנושא דמי הניהול. אולם מכאן ועד לידע הנדרש לקבלת החלטות אפקטיביות בתחום החיסכון הפנסיוני הדרך עוד ארוכה. כלומר, היום חלק מהציבור מבין שיש בעיה, אבל אין לו הכלים והמיומנות לטפל בה".
אמיר אייל, יו"ר ומייסד בית ההשקעות אינפיניטי, טוען כי מדובר בבעיה עמוקה עוד יותר: "היה כאן מפץ גדול בשנים האחרונות והוא יצר מצב כאוטי שבו יש השתוללות רבתי מצד גורמים רבים בשוק שפשוט מטעים את הציבור. כתוצאה מהכאוס השורר היום בשוק, הציבור מחליט באיזו קרן לחסוך לפי פרמטרים לא רלוונטיים. הוא חושב שמי שגובה את דמי הניהול הכי נמוכים הוא הכי טוב. מרוב פיקוח הקופות מוצאות את עצמן מתעסקות ברגולציה ולא בערך מוסף ניהולי".
גם פרופ' דן גלאי, דיקן ביה"ס למינהל עסקים באוניברסיטה העברית ויו"ר בית ההשקעות סיגמא, מסכים שהציבור לא יודע היכן ואיך הוא חוסך לפנסיה: "היו כל כך הרבה שינויים רגולטוריים בשוק החיסכון הפנסיוני, שרוב האנשים, גם המתוחכמים שבהם, לא מוצאים ידיים ורגליים. זה גורם למבוכה בין כל הערוצים השונים והמגוון הגדול של הקרנות ואפיקי ההשקעה".
בענף החיסכון הפנסיוני יש מי שמנצל היטב את הבורות של הציבור. הקרנות השונות וזרועות ההשקעה שלהן מקבלות מדי חודש מיליארדי שקלים ושוברות את הראש מה לעשות איתם. היכן להשקיע את הכסף כדי לקבל את התשואה הגבוהה ביותר, שגם עליה הם גוזרים קופון.
"אני בכלל מכנה מצב כזה: הרוצח השקט של הפנסיה", אומר גורם בכיר נוסף שאינו מוכן להזדהות. "בסביבה של ריבית נמוכה, כל הגופים שחוסכים לטווח הארוך מגדילים את הסיכון ונותנים הלוואות זולות על חשבון חסכונות הציבור. התוצאה לא תאחר לבוא. יש גאות בבורסות, השפל יגיע. ואז כולם יראו מי שוחים עירומים". אותו גורם מתייחס לתופעה שהופכת את בתי ההשקעות לבתי אשראי חוץ בנקאי. למעשה, גופי הפנסיה מתחרים כיום בבנקים ומעניקים לחברות שונות הלוואות בצורת איגרות חוב. התחרות בין גופי הפנסיה השונים גורמת לכך שהריבית על ההלוואות נמוכה ביותר, ולכך שבתי ההשקעות לא דורשים בטוחות נגד ההלוואות הרבות שהם מעניקים לחברות השונות.
כל עוד החברות מצליחות ומחזירות את ההלוואה בזמן כולם מרוצים. אבל ברגע של משבר כמו זה שפקד את העולם ב-2008 הריבית שבה ניתן לגייס מזנקת, ההלוואות הופכות ליקרות בגלל ההיסטריה, ואז חברות רבות לא מצליחות לעמוד בתשלומים על איגרות החוב. מי שנפגע ראשון הם הכספים של קרנות הפנסיה או קופות הגמל השונות.
הדוגמה הבולטת ביותר, אך בהחלט לא היחידה, לסיכון הטמון בסיכונים המיותרים היה הסדר החוב של אפריקה ישראל. החברה שנחשבה לאחת החזקות והיציבות במשק גייסה בשנים 20076-2006 כספי עתק מקרנות הפנסיה של הציבור וביצעה איתו השקעות בסיכון לא מבוטל. אחרי שפרץ המשבר הכלכלי הגלובלי התקשתה החברה לעמוד בהחזרים והמירה במסגרת הסדר החוב המתוקשר את החוב במניות החברה. כעת, אם החברה תתאושש קרן הפנסיה תחזיר את הפסדיה, אך אם היא תיאלץ לפשוט רגל ההשקעה תרד לטמיון.
דוגמה נוספת היא של חברת דלק נדל"ן, שאמנם לא הגיעה להסדר חובות, אבל גייסה מיליארדים רבים מהציבור ויצאה למסע עצום של רכישות נכסים. כיום היא עדיין במירוץ אחרי מימוש הנכסים כדי לשלם את החובות שלה שנאמדים במליארדים נוספים. משימתה המסובכת טרם הסתיימה.
נגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר, הזהיר בהרצאה בתחילת השנה בצורה מפורשת: "רוב האשראי שאינו בנקאי הוא בצורה של איגרות חוב קונצרניות. זו מהפכה שהיא תוצאה של הרפורמה במערכת הפנסיה ורפורמת בכר. האשראי החוץ בנקאי הוא דבר טוב, אך גם סיבה לדאגה.
"כולנו צריכים להיות מאוד זהירים לא לחזור למצב שהיה לפני שנתיים וחצי, שבו היה אפשר לקנות כמעט כל דבר בשוק האג"ח הקונצרני. יש לוודא שיש שמירה נחושה מספיק על רמת הסיכון שחברות ומשקיעים לוקחים על עצמם. האחריות לניהול הסיכונים ואיכות האשראי עוברת למנהלי קרנות ולאחרים שקונים איגרות חוב. מחכה לנו עתיד מבטיח רק אם ננהל אותו באופן אחראי".
הפתרונות
מצ'ילה ועד ארה"ב
במשרד האוצר מודעים היטב לבעייתיות של שוק החיסכון הפנסיוני ומנסים להכניס שלל תיקונים למצב. גם שם, כמו בכל בתי ההשקעות, מודעים לכך שאסור לחזור למצב של לפני המשבר של 2008 וכי יש להתאים את השוק כדי שיעניק מענה טוב יותר ודינמי יותר לצרכיו המשתנים של כל חוסך.
ההבנה הזו הובילה להקמת ועדת חודק, שדרשה סטנדרטים חדשים בתחומי ההשקעות של כספי הציבור. אלא שהסטנדרטים שקבעה הוועדה המקצועית רק מראים עד כמה עלובים היו הסטנדרטים הקודמים. לפני הוועדה היו מקרים שבהם בוצעו "הנפקות בפקס": החברה שלחה פרטים בפקס והכסף של חוסכי הפנסיה נכנס לחגיגה בלי מעצורים.
אלא שלמרות מסקנות ועדת חודק, אנו עדים שוב לימי גאות. בתקופה האחרונה כספי הפנסיה של הציבור ממשיכים להינתן לחברות הציבוריות תמורת הלוואות - איגרות חוב קונצרניות בריביות אפסיות. שוב חברות שהיו מסוכנות בימי המשבר מקבלות הלוואות זולות. מי נותן את הכסף הזה? הבנתם נכון - האנשים שמנהלים את כספי הפנסיה. הסיכון שוב מתחיל להצטבר בחיסכון הפנסיוני.
כדי להגן על כספי הציבור מנסים באוצר לקדם את "המודל החכם", שהוא יישום של רעיון מיובא מצ'ילה. לפי המודל הזה, לקראת גיל פרישה יועברו כספי העמיתים בקופת הגמל למסלולים סולידיים ומי שירצה להשקיע את כספו בצורה אחרת יידרש לדאוג לכך בעצמו ובאופן אקטיבי. ההיגיון שעומד מאחורי השיטה הזו הוא שמשקיע צעיר יכול לנהל את כספי הפנסיה ברמת סיכון גבוהה יותר, ואדם שנמצא לפני פרישה חייב לשמור על הקופה שברשותו כדי להימנע ממצב שבו משברים בשווקים הפיננסיים יכתשו את חסכונותיו.
אחד הפרויקטים הגדולים שעליהם עובדים כיום בכנסת בשיתוף משרד האוצר נקרא המסלקה הפנסיונית. אם תרצו, זו אבן הדרך האחרונה שטרם הושלמה ברפורמת בכר. מדובר בגוף אחד שיאפשר מעבר מהיר וקל יותר בין האפיקים השונים בחיסכון הפנסיוני. יש לי קופת גמל בבית ההשקעות X ואני רוצה להעביר אותה ל-Y, המסלקה תבצע את התהליך במהירות ויעילות. כיום התהליך מסורבל ואורך שבועות.
היתרונות ברורים: מעבר מהיר ותחרות גדולה יותר. אבל בענף מביעים פסימיות. "רק נזקים יקרו מזה. הציבור ירוץ מצד לצד", אומר אייל מאינפיניטי. "המסלקה לא תשפר את המצב. היא רק תגביר את אפקט העדר. היא תגביר את הדרישה להורדת דמי הניהול אבל לא תפתור את הבעיה, כי לציבור אין מושג באיזה מוצר הוא שם את כספו".
פתרון נוסף לבלאגן הוא אימוץ השיטה האמריקנית של ניהול עצמאי של כספי הפנסיה. בארה"ב אפשר לקבל חשבון פרישה אישי (IRA: Individual Retirment Account). זהו חשבון שדומה באופיו לחשבון בנק שאנחנו מכירים בארץ, אלא שכל הכסף שבו נעול עד היציאה לגמלאות. בעל הכסף יכול לנהל את הקרן בגמישות מירבית, והאחריות לרווחים ולהפסדים רובצת עליו בלבד. הוא לא יכול לבוא בטענות לאיש אם איבד את כל כספו.
האוצר ניסה בעבר להתניע את מהפכת ה-IRA בארץ, אבל הגירסה הישראלית היא חיקוי חיוור ודהוי למודל האמריקני. אצלנו קופת גמל בניהול אישי מתנהלת רק בשני בתי השקעות ומי שרוצה לנסות את השיטה מחויב ביועץ השקעות אישי ובדמי ניהול גבוהים במיוחד. בנוסף, בתי ההשקעות לא מחויבים להציע את השירות לכלל הציבור, ולכן הם בוחרים להציע אותו רק ללקוחות שחוסכים מאות אלפי שקלים.
גורמים בכירים בענף סבורים שלקופת גמל אישית, במתכונת האמריקנית המדויקת, אין סיכוי כאן. "הראש של הישראלים עדיין סוציאליסטי", טוענים בענף. "ככה זה היה וככה זה יהיה. הם לא מסוגלים לספוג הפסדים כל כך כבדים כמו האמריקנים, בלי ללכת מייד לבכות לממשלה. בגלל זה נבחרי הציבור בכנסת, הפקידים באוצר וגורמים אחרים פשוט פוחדים. קופת גמל אישית במתכונת האמריקנית פשוט לא תהיה כאן".
מדוע אין דרך פשוטה ונוחה להשוות בין קופות הפנסיה והגמל? החלום הרטוב של אייל מאינפיניטי הוא מודל מדידה אחד ואחיד לכלל קופות הגמל. בנצ'מארק - סף אחיד עבור כולם. "אם כל בנק יכול להוציא מודל דירוג אחר לקופות הגמל, כך שבאחד אתה יכול להיות מדורג טוב ובאחר מדורג רע, אז נוצרים אבסורדים".
למרות הכל, פרופ' גלאי מוצא נקודות לאופטימיות. "ועדת חודק עשתה שינוי מהותי", הוא אומר. "כיום הרבה מההנפקות הן בתנאים שונים מבעבר. כן נותנים ביטחונות וכן מתייחסים לסוגיות של ממשל תאגידי. עם זאת, צריך לזכור שמה שנראה כביטחון טוב היום, יכול בעתיד להיראות פחות טוב ולכן גם הצעדים האלו לא פוטרים את המשקיעים מהאחריות".
פרופ' גלאי גם טוען כי ההתנהלות של הגורמים שמנהלים את כספי החיסכון ארוך הטווח השתפרה מאוד בשנים האחרונות: "המצב היום הוא ללא ספק יותר טוב. המשבר, עם כל הצדדים העגומים והשליליים שלו, עזר גם לנקות את השוק מכל מיני דברים רעילים או חלשים".
אפשר להיות רגועים לקראת גיל הפרישה?
"זו השאלה שנכונה לכל העולם המערבי. כל חיסכון לפנסיה הוא חיסכון ללא רשתות או הבטחות של הריבון. אז נשאלת השאלה מה התשואות לאורך זמן שיספקו רמת חיים סבירה. זו בעיה מסובכת ברמת המאקרו".
אז מה הפתרון לדעתך?
"פשוט לחסוך יותר".
* * *
"הציבור צריך להגביר את המודעות"
עו"ד רונן סולומון, מנהל תחום פיננסים ושוק ההון באיגוד לשכות המסחר, הגיב על הטענות העולות בכתבה בשם האיגודים בתחומי החיסכון ארוך הטווח הנמצאים באחריותו: "הציבור צריך להגביר את המודעות שלו לחיסכון הפנסיוני ולקרוא את הדו"חות הכספיים. חשוב שאנשים יתחילו לעקוב אחרי הדו"חות שנשלחים אליהם בדואר.
"אחת לתקופה אנשים צריכים לשבת עם היועץ הפנסיוני או סוכן הביטוח הפנסיוני ולבדוק עם איש מקצוע אם הכסף שהם חוסכים יספיק בעת פרישה. החגיגה של קיצבה בשיעור של 70 אחוזים מהמשכורת האחרונה נגמרה. הציבור חוסך סכום מסוים שממנו יקבל את הקיצבה - ככל שיחסוך יותר, יקבל יותר.
"לגבי המקרה של דוד - זהו מקרה מאוד חריג. מן הראוי שאנשים מבוגרים כמו אביו יחסכו במסלולים סולידיים יותר. הדבר אמור לקבל פתרון במודל החכם, שיבטיח שאדם מבוגר ואדם צעיר לא יישבו יחד באותו פרופיל השקעה. אם למישהו יש תלונה בעניין קופות הגמל הוא יכול לפנות למשרד האוצר, שם יש מחלקת תלונות שיכולה לבדוק".
גורמים במערכת הבנקאית ביקשו לציין בתגובה לנאמר בכתבה כי "תהליך הייעוץ מתייחס למגוון מוצרים פנסיוניים, ולא רק לקופות גמל. בעקבות רפורמת בכר, הבנקים השקיעו משאבים ניכרים בהכשרת יועצים פנסיוניים ובהטמעת מערכות תומכות החלטה שעומדות לרשות היועצים. הבעיה המרכזית בתחום הייעוץ הפנסיוני אינה בהיעדר תשתיות במערכת הבנקאית. תשתיות אלה, כאמור, קיימות ופועלות היטב. התפתחות הייעוץ הפנסיוני תלויה בשורה של צעדים משלימים שבהם הקמת המסלקה הפנסיונית, שעיכובם מקשה מאוד על השלמת הרפורמה ומונע הענקת ייעוץ מקצועי ואובייקטיבי מיטבי במערכת הבנקאית".
ממשרד האוצר ומחברת אפריקה ישראל לא נמסרה תגובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו