"הרפואה שלנו חולה בווירוס הכסף"

הסערה לא הפתיעה את פרופ' ליאור רוזנברג. להפך, הוא ייחל לה. קיווה שהדברים הקשים והחריפים שהטיח בעמיתיו ירעידו את אמות הספים, יעוררו דיון, אולי יעוררו את עמיתיו להזדהות איתו. אבל ספק אם שיער את עוצמת האמוציות.

"בעיני חלק גדול מהציבור, ובעיני חלק גדול אף יותר מבין עמיתינו הרופאים, המקצוע שלנו כבר מזמן אינו חלק מהרפואה", כתב מי שנחשב לאחד מבכירי הפלסטיקאים בישראל בפורום אינטרנטי סגור של הרופאים הפלסטיקאים. "אנו מידרדרים במדרון חלקלק. כמנהל מחלקה שנים רבות, נוכחתי לדעת שקולם המהדהד של הדולר והשקל חזק יותר מקולה של האתיקה הרפואית הישנה והטובה.

"הקולות הללו מטים רבים וטובים, אפילו את מי שבתחילת דרכם רצו באמת להיות רופאים. כי כמו איידס, כשווירוס הכסף מדביק אותך - כבר לא תוכל ממש להבריא".

הדברים נכתבו לאחרונה במסגרת תכתובת קשה בין כמה מהרופאים הבכירים בתחום, על רקע הבחירות לראשות האיגוד לכירורגיה פלסטית, והם מעוררים הדים במערכת הרפואית. עד היום מעולם לא העז מנתח פלסטי להטיח ביקורת כה חריפה בעמיתיו למקצוע. העימות יוצא הדופן, שלא יצא עד כה מחוץ לגבולות גילדת הרופאים הסגורה ונחשף כאן לראשונה, הצית דיון מקצועי סוער על מקומם של הפרקטיקה הפרטית והכסף הגדול במערכת הרפואה הציבורית בישראל.

"הפלסטיקאים הם לא עוכרי ישראל, הם פשוט מסמלים בהתנהגותם את כל הכשלים של המערכת הרפואית בארץ", אומר לנו פרופ' רוזנברג בראיון חריג בחריפותו. "הכירורגיה הפלסטית היא רק מראָה של תחומים רפואיים נוספים שבהם מתקיימים יחסי 'הון־רפואה', ולמרבה הצער, יש גם מקרים שבהם הכסף גובר על הרפואה.

"גם בבתי החולים ובקופות החולים השיקולים הכלכליים גוברים לפעמים על השיקולים הרפואיים. התהליך הזה הוא טרגי לרפואה בישראל וטרגי לישראלים".

פרופ' ליאור רוזנברג // צילום: יהושע יוסף

איגוד מקביל

בשנה שעברה החליטה קבוצה של מנתחים פלסטיים להקים את "העמותה הישראלית למנתחים פלסטיים־אסתטיים" - איגוד מקביל לאיגוד הרשמי הוותיק של הכירורגיה הפלסטית (שבו חברים יותר מ־200 רופאים). מרבית הרופאים בעמותה החדשה עובדים בקליניקות פרטיות ובבתי החולים הפרטיים.

לנשיא העמותה נבחר ד"ר דב קליין, שנימק את הצורך בקיומה בכך ש"בישראל יש עשרות מנתחים פלסטיים, מומחים מעולים ומנוסים, שעיקר עיסוקם הוא ניתוחים אסתטיים. מנתחים אלו נותנים שירות מצוין לקהילה בארץ ומהווים מקור משיכה לתיירות רפואית מכל העולם".

הקמת העמותה הציתה ויכוח קשה בקרב הפלסטיקאים. ד"ר דין עד־אל, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית וכוויות במרכז הרפואי רבין (שאחראי לרפואה הפלסטית בבתי החולים בילינסון, השרון ושניידר), הזהיר כי הקמת עמותה שמתמקדת ברפואה אסתטית עלולה להביא להרס האיגוד. "השחיקה במעמדנו מקורה לא בעובדים בבית החולים, אלא בכך שהמקצוע נהפך לזול על ידינו", כתב לחברי האיגוד.

"חלק מהחברים (וגם המכונים) עוסקים בפרסומות זולות, חלק מהאנשים שולחים מטופלים עם סיבוכים היישר לבית החולים מבלי לראות אותם ומתנערים מהם בכל הזדמנות. המראָה צריכה להיות מופנית אלינו, ואל לנו להאשים את כל העולם.

"שימת הכירורגיה הקוסמטית בפרונט תביא להתמקדות בנו, בהכנסות שלנו, באיזה רכב נוסע ד"ר X וכמה דירות יש לד"ר Y... אנו כבר עכשיו מצטיירים כאמידים, ועכשיו נצטייר גם כחמדנים... יש כל כך הרבה דברים שאנחנו כאיגוד צריכים לטפל בהם מלבד לדאוג שהאליטה תרוויח עוד קצת על חשבון המוניטין של כולנו... האם בפרונט שלנו אנחנו רוצים להראות את זה? להצטייר כקוסמטיקאים פולשניים?...

"אני חבר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית, שם אנחנו מסומנים מזמן, וזו היתה הסיבה להצטרפותי: להסביר לעמיתים שלנו שאנחנו לא רק תאבי בצע, אלא גם רופאים".

בתגובה כתב ד"ר רון עזריה, יו"ר ועדת האתיקה של עמותת הפלסטיקאים החדשה, לפרופ' אייל גור, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים איכילוב ומי שכיהן אז כיו"ר האיגוד, כי הצעדים שנקטו הוא ועמיתיו מהמרפאות הפרטיות הם "קול צעקה מול תחושת הקיפוח, חוסר העשייה וחוסר הייצוג של מגזר שלם על ידי יושבי ראש האיגוד, שבמשך 21 שנה ברציפות היה שייך למנהלי המחלקות בבתי החולים הציבוריים".

עזריה אף קרא לאיגוד לתמוך בדרישת המנתחים הפרטיים לאפשר להם לפרסם את שירותיהם הרפואיים, בטענה שמדובר ב"דאגה לחופש העיסוק של החברים".

בנובמבר האחרון התקיימו בחירות לראשות איגוד הכירורגים הפלסטיים. על התפקיד התמודדו ד"ר דין עד־אל וד"ר יורם וולף, מנתח שעובד בעיקר ברפואה הפרטית. וולף ניצח בבחירות והתמנה לראש האיגוד.

עבור פרופ' רוזנברג (71), מכתבו של ד"ר עזריה היה הקש ששבר את גב הגמל. רוזנברג הוא מבכירי הכירורגים הפלסטיים בישראל, וניהל במשך כ־25 שנים את המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים סורוקה בבאר שבע, שכוללת את יחידת הכוויות ואת היחידה לניתוחי כף יד וניתוחי ראש וצוואר. הוא היה אחראי לניתוחים של עשרות אלפי מטופלים, ועדיין מנתח כמעט מדי שבוע עשרות ילדים עם מום מולד של שפה שסועה בבית החולים מאיר בכפר סבא - תחום שבו הוא נחשב למוביל בארץ ובחו"ל. 

"ליבי נחמץ בקרבי למראה המקצוע היפה ביותר ברפואה, ההופך בקצב גדל והולך לקרדום לחפור בו כסף", כתב רוזנברג לחברי האיגוד בעקבות דבריו של ד"ר עזריה. "בעיני חלק גדול מהציבור ועמיתינו הרופאים, הכירורגיה הפלסטית כבר מזמן איננה רפואה.

"הרצון לעשות לביתנו אינו נדיר במחוזותינו, אבל לבוא ולהאשים את האתיקה הרפואית הבסיסית של איסור הפרסום בפגיעה בחופש העיסוק, זה צעד אחד רחוק מדי. פני הכירורגיה הפלסטית הם תוצאה ישירה של איבוד האתיקה הבסיסית.

"דמי הביטוח במקצוע שלנו גבוהים, מכיוון שהקהל אוהב לתבוע מנתחים פלסטיים, שהוא רואה בהם חבורת רודפי בצע ולא ממש רופאים, והרצון להחריג את הרפואה הפלסטית מראה שהקהל צודק. ברגע שהרפואה נהפכת לשוק בשר, חוקי המסחר, ולא חוקי האתיקה, חלים עליה משני הצדדים. זה יותר גרוע מניתוחים מיותרים, שנעשים לעיתים קרובות ללא ידע מספיק ורק עבור חופן דולרים".

הדברים זיעזעו את ראשי העמותה החדשה, שדרשו מפרופ' רוזנברג להתנצל, ואיימו שאם לא יעשה כן, ינקטו נגדו צעדים משפטיים. "השימוש במחלת מין כביטוי גנאי הוא פסול בשיח הציבורי, על אחת כמה וכמה כשמדובר ברופא המשתמש במילה 'איידס'. אנו רואים בדבריך פגיעה בשמם הטוב של כל המנתחים הפלסטיים המבצעים ניתוחים קוסמטיים בארץ ופגיעה בכבודם של החולים".

רוזנברג סירב להתנצל. "כל במה היא טובה וכשרה לדיון ציבורי, כולל בית המשפט והעיתונות", הדגיש בתשובתו. "באילו מטופלים בדיוק פגע מכתבי? הרי אם אשתמש בביטוי 'דמעות תנין' תאשימו אותי בהשמצת תנינים, ואם אשתמש בביטוי 'הגר בבית זכוכית אל יידה אבנים', תאשימו אותי בעידוד אינתיפאדה".

לשתף את הציבור

לתפיסתו של פרופ' רוזנברג, הציבור חייב להיות שותף לדיון הסוער שמתקיים בתוך קהילת הרופאים הפלסטיקאים, משום שהוא חושף את התהליכים המורכבים שעימם מתמודדת מערכת הבריאות כולה. "הסטנדרטים שלי ושל חלק מעמיתיי, שלמדו רפואה בחו"ל, שונים מהסטנדרטים של חלק מהכירורגים הפלסטיים שגדלו בארץ והתחנכו על נורמות אחרות", הוא אומר בראיון ל"שישבת".

"במובן הזה ישראל הופכת להיות גרועה יותר אפילו מאמריקה. לפעמים, הדבר היחיד שמעניין רופאים זה איך לעשות כסף, והרפואה הפלסטית היא רק דוגמה לכך. אני חושש שזה עוד יקרה בכל הרפואה הציבורית בארץ.

"רופאים רבים שאני נפגש איתם מחזקים אותי ושותפים לדעותיי, אבל מפחדים לדבר. אמרתי לרופא מרדים בכיר מאוד שהרפואה הפלסטית ירדה לזנות. הוא אמר לי: 'זה כבר קרה מזמן'.

"שלושה רופאים פלסטיקאים אמרו לי שכתבתי את מה שהם רצו להגיד, אבל הם לא יגידו, כי הם מפחדים להסתבך עם המנתחים חברי העמותה החדשה. אחד מהשלושה הוא מנהל של מרפאה פלסטית גדולה, שאמר לי שיש רופאים שמפרסמים את שירותיהם באופן בלתי ראוי.

"הרי מה הם עושים בפרסומים האלה? מכניסים לקורא אצבע לתוך העין ואומרים לו, 'אתה מכוער, אתה מסכן, אתה לא יכול לחיות ככה. אתה חייב ניתוח פלסטי עכשיו ומייד, ואצלי, כי אני הכי טוב'. מאיזה צד שלא מסתכלים על זה, זה לא טוב. לא רפואית, לא אנושית ולא ממלכתית".

לטענת רוזנברג, החטא הקדמון שהוליד את מצבה של הרפואה הציבורית כיום היה בשנות השבעים, כשמשרד הבריאות אישר לרופאים לעבוד ברפואה פרטית במקביל למשרתם במערכת הציבורית. האישור ניתן על רקע המצוקה התקציבית של המשרד, שהתקשה לשלם לרופאים משכורות ראויות. אישור כה חריג לא ניתן עד היום לשום ציבור עובדים במגזר הציבורי - כמו פרקליטים, מורים או עובדי במשרדי הממשלה.

"כשהתחלתי את העבודה שלי כרופא בארץ ב־1972, לאחר לימודי רפואה באיטליה, השכר באמת היה נמוך מאוד. כך נוצר מצב שבו למשרד הבריאות היה נוח שהוא קיבל רופאים בכירים בשכר נמוך בשעות היום, והם מצידם גילגלו את הכסף הגדול בשעות שבהן הם מחוץ למערכת הציבורית.

"מאז זה מתגלגל למעשה עד היום, כשהליכי ההפרטה ועירוב הרפואה הפרטית בציבורית רק הלכו והתעצמו. הרופאים בעצם עברו מהמשבצת של רופא למשבצת של סוחר, כולל כל הטריקים של פרסומות, שקרים, הגזמות והרבה יחסי ציבור. הבעיה היא שהרפואה הפרטית הפכה מאמצעי להשלמת השכר הציבורי לעניין המרכזי שבו עוסקים הרופאים".

ואיך זה משפיע על הרפואה הציבורית?

"הרוב המכריע של הרופאים, בכל התחומים, יוצאים מבתי החולים בצהריים לפרקטיקה הפרטית. אני רואה את זה בעיניי. הפרקטיקה הפרטית הפכה למהות העבודה של הרופא, ללב העניין.

"נכון שאפשר לנהל פרקטיקה פרטית יפה במקביל לרפואה הציבורית, אבל בפועל, המטרה של הפרקטיקה הפרטית איננה לעשות רפואה אלא לעשות כסף, וככה זה גם נראה. אז חלק מהרופאים עובדים בפרקטיקה כמו סוחרים.

"נכון שיש גם רופאים שמשמרים, ממש בציפורניים, את האתיקה הרפואית גם בקליניקה הפרטית. אבל מספיק חלק מהרופאים לא עושים את זה, ואז זה כמו ארגז תפוחים עם כמה פירות רקובים - הם מאיימים להרקיב את כל הארגז".

מה בדיוק הופך את הפרקטיקה הפרטית למסחר ברפואה?

"ראשית, החולה עצמו הוא לא אדם שתפקיד הרופא לרפא אותו, אלא מקור לרווחים. יש מצבים שבהם ניתן לפתור את הבעיה הרפואית אצל החולה ללא ניתוח - למשל, באמצעות תרופה מסוימת - אבל הרופא, כשהוא בתפקיד הסוחר, יעדיף להפנות את החולה לניתוח כדי להרוויח ממנו אלפי שקלים. זה קורה לא רק בכירורגיה הפלסטית. אני יודע שכבר קרה שרופאים הזמינו מטופלים שלא לצורך".

ואיך זה נראה בתחום הכירורגיה הפלסטית?

"ניתוחים פלסטיים שהם מוצדקים רפואית ואתית כלולים ממילא בסל הבריאות, וניתן לבצעם בבתי החולים הציבוריים על חשבון קופות החולים. ברפואה הפרטית, ההליכים אינם תמיד חיוניים ומוצדקים מבחינה רפואית, והמטופל עלול להיחשף לסיבוכים לשווא. ראיתי עשרות מקרים כאלה של ניתוחים פלסטיים שהסתבכו, אלי מגיעים המקרים שהגיעו לתלונות או לתביעות.

"מאחורי התעשייה הזו עומדת מכונה משומנת, שבבסיסה תאוות הבצע של רופאים. התאווה הזאת מניעה את כל התהליך, את פרסום ההטעיות והשקרים, שבמסגרתם מעניקים למטופלים את התחושה שכל מי שיעבור אצל הרופאים האלה ייראה מושלם כמו בתמונות שהם מפרסמים. זה פועל כמו עסק.

"בעצם העובדה שאני משכנע אותך שאתה מכוער ושאתה צריך ניתוח, זה כבר אומר ש'גנבתי' אותך לניתוח שלא בצדק. ראיתי תמונות של מנותחים - בעיקר מנותחות - לפני ניתוח, ולא הבנתי למה בכלל עשו את ההליך, כי לפני הניתוח המטופלת נראתה הרבה יותר טוב. שאלתי אותן מדוע הן ניגשו בכלל לניתוח, ובחלק מהמקרים הן ענו לי שחברות שלהן שיכנעו אותן, 'כי כולן עושות'.

"המבחן הגדול של מנתח פלסטי הוא לדעת מתי לא לנתח. פעם באה אלי למרפאה הפרטית נערה בת 17, קטנת מימדים עם חזה קטן, וביקשה לעבור ניתוח להגדלת חזה. שאלתי אותה למה היא רוצה את זה, והיא הסבירה שלחברה שלה יש חזה גדול, שמתאים מאוד לפרופורציה של הגוף שלה.

"אז אפשר פשוט להסכים לעשות לה את הניתוח, ולעומת זאת אפשר לשבת איתה במשך שעות ולנסות להסביר לה שזה חלק מהפרופורציה הנכונה והמתאימה של הגוף שלה. צריך להסביר לה, למשל, את הסיבוכים, ולהגיד לה שבהגדלת חזה יש רק סיכויים של 25 אחוז להצלחה מלאה ומושלמת, והניתוח דווקא כולל הרבה סיבוכים, בדרגות חומרה שונות.

"ישבתי איתה ועם אמא שלה שעות רבות, כדי לנסות לשכנע אותן שהנערה לא תבצע את הניתוח. בנקודה מסוימת היא הודיעה לי שתלך לרופא אחר אם לא אסכים לנתח אותה, וכעבור חודשיים אפילו אמרה שקבעה ניתוח אצל רופא שהסכים לנתח אותה בבית חולים פרטי. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותה לא לעבור את הניתוח, פשוט כי לא היה בו כל צורך.

"הניתוח הכי טוב שעשיתי בחיים שלי היה של בחור בן 17 עם אף נשרי, שביקש לעבור ניתוח לתיקון האף. הודעתי לו שהוא בכלל לא יכול לעבור ניתוח בלי הסכמת הוריו, אבל מעבר לכך אמרתי שיש לו פרופיל מאוד יפה. הסברתי לו שאני יכול לעשות את הניתוח, אבל אז יהיה לו פרצוף סתמי.

"ישבתי איתו שלוש שעות וניסיתי להניא אותו מלעשות את הניתוח, אבל הוא אמר לי שהוא בכל זאת רוצה לנתח, ואז ביקשתי שיחזור עם ההורים. כעבור חודש הוא חזר עם אביו, שהתברר שהוא פסל. באותו רגע ביקשתי ממנו שיפסל את הפנים של בנו כפי שהן עכשיו, ופעם נוספת עם האף שהוא רוצה שיהיה לו אחרי הניתוח, כדי שיוכל לראות.

"כעבור חודש התקשר אלי הנער ואמר 'תודה רבה, אני מאושר, לא צריך את הניתוח. תודה שלא ניתחת אותי'. זה היה הניתוח הטוב ביותר שעשיתי בחיים. בלי סיבוכים, בלי תופעות לוואי ועם מטופל מרוצה מאוד. ומי היחיד שלא היה מרוצה? מנהל הבנק שלי".

מאבדים את האמפתיה

רוזנברג מדגיש שוב ושוב שגישתם של חלק מהרופאים הפרטיים גורמת להם להצניע את הסיבוכים שכרוכים בניתוחים. "אני פוגש כל הזמן מקרים שרופאים לא מספרים לחולים מספיק על הסיבוכים שעלולים להיגרם בעקבות ניתוחים. כשרופא מתנהג כמו סוחר, הוא מדבר על הסיבוכים כבדרך אגב, תוך נטייה להצניע את המידע הזה. המטופל מגיע לרופא במטרה ברורה ונחושה לבצע את הניתוח, כך שבלאו הכי יש לו 'שמיעה סלקטיבית'.

"לפני כמה שנים באה אלי אישה בשנות השלושים לחייה, שביקשה לעשות ניתוח אף. אמרתי לה שהאף שלה מתאים מאוד לפנים, ואין שום הצדקה אסתטית או אחרת לניתוח. אבל היא לא ויתרה, ורופא אחר הסכים לעשות לה את הניתוח. הניתוח הסתבך - סיבוך שידוע מראש - והאף שלה הפך מכוער מאוד, וכיער את פניה. היא עצמה הזדעזעה מאיך שזה יצא.

"היה לי מקרה של אדם בשנות הארבעים לחייו, שהגיע אלי כשהוא בסכנת חיים ממשית, אחרי ניתוח לשאיבת שומן. גם במקרה הזה, הניתוח היה לדעתי מיותר מאוד ומסוכן מאוד.

"אני תמיד מתחיל שיחה על ניתוח לא חיוני - נניח, הגדלת חזה או ניתוח אף - בכך שניתן למות אפילו מההרדמה. הסיכוי אמנם קטן, אבל זה יכול לקרות. אחר כך אני מסביר את כל הסיבוכים, ומדגיש שלא בטוח שהחולה יהיה באמת יפה יותר. אי אפשר להבטיח שהתוצאה תהיה מספיק יפה בעיני המנותח, שהרי מי שקובע את ההצלחה בהליכים שכאלה זה המנותח עצמו. אני מנסה להסביר שגם אם לא יהיו סיבוכים, המנותח עלול לא להיות מרוצה - מה שבאמת קורה בהרבה מקרים".

פרופ' ליאור רוזנברג במהלך ניתוח. "הבעיה היא שהרפואה הפרטית הפכה מאמצעי להשלמת השכר הציבורי לעניין המרכזי שבו עוסקים הרופאים" // צילום: יהושע יוסף

רוזנברג מציין שברפואה הפרטית היכולת להתמודד עם סיבוכים נמוכה יותר מאשר ברפואה הציבורית. "אמנם כל הפעלה של חדר ניתוח מחייבת אישור של משרד הבריאות, אבל פעמים רבות אין בחדרי הניתוח הפרטיים את הצוות הרפואי הבכיר והמנוסה שיידע לטפל בסיבוכים קריטיים תוך כדי הניתוח או אחריו. האחריות נופלת בדרך כלל על הרופא עצמו.

"בבית חולים, לעומת זאת, המנותח מטופל על ידי צוות שלם שאחראי עליו, ויש כמה מוחות רפואיים שעוקבים ומסתכלים על החולה. 

"ניתוחים למתיחת העור באזור הבטן, למשל, עלולים להיות מסוכנים ולגרור סיבוכים קשים, אבל רוב המנתחים הפלסטיים הפרטיים לא יידעו לטפל בכולם. לעיתים קרובות גם לא יהיה כירורג כללי זמין, שיוכל להגיע מיידית לחדר הניתוח. בבתי החולים, לעומת זאת, אפשר לקרוא מייד לכירורג כללי".

לדבריו, החשש מתביעות גורם לניתוק רגשי של רופאים מהמטופלים. "גם כשהמנתח הוא טוב, ועושה הכל כדת וכדין, תמיד יהיו מקרים של סיבוכים. ושום רופא לא אוהב שיש לו סיבוכים. אז המנתחים הפרטיים מחתימים את המטופלים על כתבי הסכמה, אבל מעבר לכך, הם גם מפתחים עור של פיל, כי זאת הדרך היחידה שלהם להגן על עצמם. כך הם יוצרים מחסומים רגשיים בינם לבין המטופלים. במקרים רבים, אחרי שהתשלום מועבר, המטופל כבר לא ממש מעניין את הרופא.

"ברור שהרופא רוצה שהטיפול יצליח, כמו שכל מכונאי רוצה להצליח בתיקון, אבל לצערי, חלק מהרופאים מאבדים את האמפתיה למטופלים שלהם. ואמפתיה היא עניין קריטי בזמן טיפול בחולים, לא מדובר במותרות".

הכל מתחיל בחינוך

רוזנברג טוען כי אחת הבעיות הקשות בכירורגיה הפלסטית היא שיש רופאים שכלל אינם מחוברים לרפואה ציבורית, ועוסקים כמעט רק ברפואה פרטית. "זה לא שהם לא יכולים לעשות רפואה ציבורית, אלא שהם מעדיפים לעבוד בעיקר באופן פרטי, או את המינימום הציבורי הנדרש כדי שיוכלו לקבל ביטוח מפני תביעות רשלנות גם בקליניקה הפרטית שלהם.

"יש אמנם פלסטיקאים בכירים, בעיקר מנהלי מחלקות, שעוסקים הרבה ברפואה הציבורית ומקדמים אותה, אבל היום המשוואה התהפכה. פעם ה'זונה' היתה המוקצית, והיום גם מי שהוא הגון וחסוד רוצה להיות כמוה.

"ההזניה הזו של הרפואה הציבורית מתחילה בחינוך של הרופאים. הרי את לימודי הרפואה האמיתיים עושים כשוליה לצד המומחים הבכירים, ומה שלומדים אצלם מחלחל ומשפיע יותר מכל ספרי הרפואה.

"סטודנט לרפואה לומד שנכון שרפואה זה דבר חשוב מאוד, אבל מה שחשוב באמת זו הקליניקה הפרטית. הוא רואה מה עושים המורים שלו: בשעות הצהריים הם כבר עוזבים את המחלקה הציבורית לטובת הקליניקה שלהם. יותר מזה: הוא גם רואה שאפילו בשעות שהם כן נמצאים ברפואה הציבורית, ליבם לא שם, והם לא באמת עסוקים במחקר ובהוראה.

"הסטודנטים לומדים טכניקות רפואיות, אבל באותה נשימה גם רואים ולומדים מה באמת חשוב, ושומעים את השיחות של הרופאים על ניהול הרפואה הציבורית. הם רואים איפה באמת נמצא הראש של הרופאים הבכירים, גם אם הם פיזית שוהים בבית החולים".

לפי הסכם השכר האחרון מ־2011 הרופאים חייבים להחתים שעון נוכחות כדי להבטיח שתהיה למומחים נוכחות גדולה יותר במערכת הציבורית. זה לא עזר?

"שעון הנוכחות הוא הכשל הכי גדול. זה נורא. הרי יש רופאים שמגיעים כבר ב־6 בבוקר למחלקה כדי שיוכלו לצאת ב־1 בצהריים לקליניקה שלהם. אז מבחינת שעון הנוכחות הם מילאו את מכסת השעות, אבל מבחינת הנוכחות המשמעותית במחלקה זה רחוק מלהיות טוב.

"כמובן שאין מה לדבר על חינוך הסטודנטים. הם לומדים שהרפואה הפרטית היא פרזיט על הרפואה הציבורית. הם לומדים גם את ההבדלים בין שתי הפרקטיקות: ברפואה הציבורית המטרה היא לנסות ולפתור את הבעיה של החולה, וברפואה הפרטית המטרה היא לייצר רווח לרופא.

"הם גם רואים שיש מקרים שבהם רופאים מכוונים את החולים לניתוחים פרטיים למרות שיש טיפולים אחרים, זולים הרבה יותר, שהיו יכולים לפתור את הבעיה בלי ניתוח".

הפתרון: הפרדה מוחלטת

מה הפתרון שאתה מציע?

"הפרדה מוחלטת בין הרפואה הציבורית לפרטית. שמי שעוסק ברפואה הציבורית בבתי החולים ובקופות החולים לא יורשה לעסוק ברפואה פרטית, ובתמורה יקבל שכר הולם. במצב הזה, הרופאים ייאלצו לבחור בין הפרקטיקות".

קרוב לוודאי שהרוב יעדיפו בכל זאת את הפרקטיקה הפרטית.

"אולי הכוכבים. אבל הציבור יידע שבמערכת הציבורית הוא מקבל טיפול טוב יותר ובטוח יותר, ואפילו יחס טוב יותר. ברור שהתהליך הזה יעלה למערכת הציבורית הרבה כסף, כי יהיה צריך לשלם עוד יותר לרופאים. אבל חייבים לעשות זאת זה.

"צריך גם לחנך את הרופאים הצעירים. הרי ללמד אותם רפואה זה קל, אבל לחנך אותם לפי כללי האתיקה הרפואית זה קשה, כי המודלים שלהם בחלק מהמחלקות הם שהרפואה הפרטית היא הדבר החשוב ביותר.

"כשניהלתי את המחלקה לכירורגיה פלסטית בסורוקה, נהגתי לנהל שיחת פתיחה עם המועמדים להתמחות במחלקה ולשאול אותם מדוע בחרו לעסוק בתחום. אחד היה מספר שהוא רוצה לטפל בכוויות, ואחר היה מספר שהוא רוצה לעסוק בשחזור פגיעות גופניות אצל חולים. הם היו מוכרים לי סיפורים כאלה.

"נהגתי להזהיר אותם שהבעיה העיקרית בתחום היא 'וירוס הכסף' ותאוות הבצע, שחלק מהרופאים נדבקים בהם. וכשזה קורה, הם זונחים את השיקולים הרפואיים וזה הופך להיות עמוד השדרה החדש שלהם - 'אני מרוויח, משמע אני רופא מוצלח'".

פרופ' רוזנברג נולד בתל אביב ב־1945. הוא מתגורר עם אשתו ביישוב עומר שבדרום, ויש להם שלוש בנות ושבעה נכדים. הוא החל ללמוד רפואה באיטליה ב־1966 וסיים את הלימודים באוניברסיטת תל אביב ב־1972. את ההתמחות בכירורגיה פלסטית עשה בבתי החולים מאיר וסורוקה. עד היום פירסם כ־200 מאמרים רפואיים, ובשנים האחרונות הוא מנהל רפואי ויזם בחברות פארמה וציוד רפואי, שבהן הוא מנהל מחקרים בתכשירים חדשים לטיפול בכוויות.

אם אחד מנכדיך יאמר לך שהוא רוצה ללמוד רפואה, מה תגיד לו?

"אגיד לו שאם הוא רואה בזה שליחות, אז אין בעולם מקצוע יפה כמו הרפואה. זה המקצוע שהכי נוגע בבני אנוש, בליבם, בגופם ובנפשם. אבל זה אומר שאני חייב להכין לו מראש קרן שתאפשר לו לחיות ולעסוק ברפואה, כדי שלא יהיו לו מסיחי דעת שיפריעו ויקלקלו את הרפואה".

אי אפשר להתפרנס היום מרפואה ציבורית? הרי רוב שיאני השכר במגזר הציבורי הם רופאים בשירות הציבורי, שמשתכרים לעיתים יותר מ־100 אלף שקלים בחודש.

"הלוואי שזה היה מודל לכל הרופאים הבכירים, אבל רק מיעוטם מגיע לשכר הזה, ואחרי הרבה מאוד שנים". 

ואם הנכד שלך ילך ללמוד רפואה ויתמחה בניתוחים פלסטיים, מה תגיד לו?

"אזהיר אותו מ'וירוס הכסף', כי הוא עלול להדביק גם את הרופאים הטובים ביותר. אזהיר אותו מהסכנה שבהזניית המקצוע, כי ברגע שנדבקים בזה קשה מאוד, ואולי כמעט בלתי אפשרי, להשתחרר. אזהיר אותו לאן הוא הולך וממה להישמר. 

"אני הייתי עד לתהליך הנורא של ההידרדרות המוסרית של כמה רופאים בכירים מצוינים ומוכשרים בשירות הציבורי. זה מתחיל באופן הדרגתי, מהעתקת תשומת הלב לרפואה הפרטית והעתקת המרכז מהרפואה לכסף. הבעיה היא שבהתחלה הרופא עצמו לא מרגיש את זה, כי יש לו מנגנונים חזקים של הכחשה, וכשהוא כבר מרגיש הוא לא יכול עוד לשלוט בזה, המשיכה לכסף חזקה ממנו".

מאיגוד הפלסטיקאים נמסר בתגובה: "ד"ר רוזנברג סיים את דרכו המקצועית. חבל שבסוף דרכו הוא בוחר להשתלח בעמיתיו למקצוע, תוך שימוש בשפה ירודה שאינה מכבדת את אומרן. אנו מקווים שהמנוחה תיטיב עימו והוא יחזור לאיתנו. אנו גאים בחברינו למקצוע, שמדי שנה מבצעים אלפי ניתוחים נפלאים משפרי חיים".

מההסתדרות הרפואית בישראל נמסר: "ההסתדרות הרפואית מגנה כל התנהגות של רופא שאינה עולה בקנה אחד עם הכללים האתיים המחייבים. בקוד האתי, המחייב את כלל הרופאים בישראל, מצוין מפורשות כי על הרופא לשמור בכל עניין מקצועי על יחס של כבוד וחברוּת כלפי עמית למקצוע. הרופא לא ייתן לדעותיו האישיות להשפיע על יחסיו המקצועיים עם עמיתיו. על הרופא להימנע מלהעביר ביקורת על עמית למקצוע בלשון בוטה או מזלזלת, ולהביע את דעתו בדבר טיפול רפואי שניתן על ידי עמית למקצוע בלשון עניינית, צנועה ומאופקת, הנסמכת על המידע הרפואי המקובל במועד שבו ניתן טיפול זה. עוד נקבע בקוד האתי כי רופא לא יעשה, במישרין או בעקיפין, פרסומת לעיסוקו שיש בה כדי להטעות, או שיש בה משום פגיעה בכבוד המקצוע".

ranr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו