יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שיחול השנה ביום רביעי, ה-27 בינואר, הוא יום שמבקש להפנות את תשומת הלב העולמית לא רק לשואה, לנספים ולניצולים, אלא גם לתופעות כלל אנושיות כשנאת זרים על רקע מוצא אתני ואמונה דתית, לרצח עם ולחשיבות זכויות אדם באשר הן.
מטבע הדברים, אם כן, הזרקורים הספרותיים מופנים לרוב לספרי היסטוריה וסוציולוגיה עבי כרס, הבוחנים אירועים זכורים ואושיות מוכרות באור מחודש, מתחקים אחר גורלם של הקורבנות והמקרבנים משלל זוויות וחוזרים ודנים בטבע האנושי בהתגלותו הבלתי נתפסת בעת מלחמת העולם השנייה, כמו באזלת היד למול התגלות זו. לצד ספרים אלו, שכבודם במקומם מונח, התפרסם לאחרונה ספר שיכול בקלות לחמוק מן העין: צנום, עטיפתו אפרורית, גנרית, ושם המחברת, ינינה השלס, לא מוכר לרבים.
ואולם "בעיניים של ילדה בת 12" (הוצאת פרדס) הוא הפוך מכל מה שמוכר וגנרי. דווקא הקורא הישראלי, שצבר קילומטרז' ניכר בתחום ספרות השואה, ימצא את עצמו נרעש, חסר אונים אפילו, בעת קריאת היצירה הזו, אשר באופן מתמיה מתפרסמת בעברית רק עתה, שנים אחרי ששכבה בארכיון יד ושם ובמקביל כבר עשתה לעצמה שם במספר מדינות בעולם.
"בעיני ילדה בת שתים-עשרה" כשמו כן הוא – תיעוד שכתבה השלס בבית מסתור לאחר שניצלה כמעט בדרך נס ממחנה הריכוז יאנובסקי. תיעוד לא רק של קורותיה וקורות בני משפחתה, אלא בעקיפין, של הווי החיים של קהילה יהודית שלמה שכמעט נמחתה כליל מעל פני האדמה; החל בכניסתם של הגרמנים ללבוב ב-30 ביוני 1941 שלוותה בפוגרום אכזרי, דרך הסנקציות הכלכליות, האלימות ברחובות, האקציות הקשות, החיים בגטו ועד מחנות הריכוז וההשמדה.
מתוך השתלשלות העניינים מתהווה לצד הסיפור האישי והמראה חברתית רובד נוסף, בדמות הרהור בלתי נמנע על נפש האדם, הנעה בזמנים שלא יאומנו בין מסירות נפש ללא גבול לשפל מדרגה מוסרי. כל זאת נמסר בפשטות, בלשון לקונית ודחוסה – אירועים, גם אם מרעישים או מורכבים נמסרים בקצרה ותמציתיות, כמעט ביובש; אולי גם זו הסיבה שברגעים המועטים בהם המספרת חולקת את רגשותיה עם הקוראים הדבר שובר ממש את הלב. לא יאומן שאת הטקסט הזה – עדות היישר מתוך התופת ויצירה ספרותית כאחד – כתבה ילדה בת שתים עשרה. את האופן שבה היא מתארת את הפרידה מאמה אפשר לקרוא ממש כקתרזיס: "לא יכולתי להסתכל על האמא הבוכה שלי. הפנים שלה היו מקומטות, כמו של סבתא. לבה הלם חזק כל כך, ששמעתי את הפעימות...היא נתנה לי 2,700 זלוטי לדרך וליוותה אותי עד לשער... אמא נשקה לי. כשכבר עמדתי בטור, לחשה לי, 'שאי כל סבל באומץ למעני'".
השלס, שעלתה לארץ אחרי המלחמה, היא כיום ינינה אלטמן, דוקטור לכימיה בגמלאות, פעילה חברתית, סופרת שפרסמה עד כה כשישה ספרי עיון ופרוזה; על אחד מהם, "הם עוד חיים", זכתה בפרס אקו"ם. היא מתגוררת בחיפה, נשואה לקלמן, פרופסור לפיזיקה, ולזוג שני בנים וחמישה נכדים.
דירת האלטמנים מוארת, מרוהטת בצניעות, עמוסת ספרים. בגינה שלמרגלות הבניין סירבו הצמחים לגדול; אלטמן הציבה בה כדים בגדלים שונים והפכה אותה לגן ירוק ופורח, דימוי ההולם את אורחותיה, שעל אף התופת שעברה לא רק ששרדה אותה, אלא אף כבשה פסגות מקצועיות ויצירתיות ומצטיירת כאישה סקרנית, פעלתנית ודעתנית.
לדקלם שירה בלילות
קשה שלא להתחיל מהסוף ולתמוה איך התגלגלו הדברים לידי כך שנכתב הספר – אז פשוט יומן – בתקופה שבה כל פיסת נייר חשודה היוותה סכנת חיים. "כל מבצע החילוץ וההסתרה שלנו היה מתוכנן טוב. מאידך למדתי עם הזמן על אנשים נוספים שחולצו באותו מבצע הצלה ונתפסו לאחר מכן, כך שהעובדה שלא נתפסתי היא במובנים רבים יד המקרה. חיי, בכלל, עוצבו בידי המקרה".
אפשר לראות את הדברים גם מזווית אחרת ולטעון שאלטמן חייבת את חייה לספרות. במחנה הריכוז הגורל הספרותי נכנס לתמונה. "ליאנובסקי היתה היסטוריה משלו", היא מספרת. "החודשים האחרונים לקיומו, בהם הייתי במחנה, נחשבו בדיעבד קלים יותר; התנהלה בו עבודה יהודית, שנוהלה על ידי פקידים יהודים אשר לא היו חבוטים כמו אלה שעסקו בעבודה פיזית. ביניהם היה אדם בשם מיכאל בורוביץ', במקור מקרקוב, סופר ידוע עוד לפני המלחמה ופעיל במפלגה סוציאליסטית פולנית. המלחמה תפסה אותו בלבוב. בתחילה נכבשה לבוב על ידי סובייטים וקרקוב על ידי גרמנים והקשר בין בורוביץ לחברי מפלגתו שירדו למחתרת נותק לגמרי. אותם חברי מחתרת, שעבדו מול לונדון, שינו מבעוד מועד את שמותיהם וכתובתם וכך התאפשר להם להתגייס במלוא כוחותיהם להצלת יהודים".
במקביל, בורוביץ', שהיה פעיל בעבודה מחתרתית במחנה, לוקח על עצמו את טיפוח התחום התרבותי. "הוא שם לעצמו למטרה להקנות לאנשים איזה תוכן נפשי למול החידלון הזה", מסבירה אלטמן בפשטות. "אני נהגתי לחבר שירים ולדקלם אותם לפני הנשים בלילות". השמועה על הילדה שמחברת שירים מדי ערב ב"חולות" – שטח צמוד למגורי הנשים, שם נערכו הוצאות המוניות להורג - הגיעה לבורוביץ' והקשר נוצר ומתהדק; "כשהגרמנים תוקפים ב-1941 את ברית המועצות ונכנסים ללבוב, חבריו למחתרת מאתרים את בורוביץ' במחנה ומצילים אותו. במובן זה הוא היה אציל נפש והתחנן שיצילו מלבדו אנשים נוספים. אני הייתי ביניהם".
בין מסירות נפש ללא גבול לשפל מדרגה מוסרי. גטו לודג', 1943 // צילום: ויקיפדיה
אלטמן ונערה נוספות מחולצות ומובלות לדירת מסתור, מקבלות מזון, בגדים ותעודות ועולות על רכבת לקרקוב, שם היא משוכנת אצל וואנדה יאנובסקה (וויציקובה), קוסמטיקאית; בשעות הבוקר היא מטפלת בלקוחותיה ובלילות זייפו בביתה תעודות עבור יהודים. לאחר המלחמה הוענק לה אות חסידי אומות עולם. מארישיה הוכברג-מריאנסקה, לימים מרים פלג - פעילה במחתרת שטיפלה במקומות המסתור השונים של אלטמן בקרקוב - ביקרה אותה יום אחד במקום המסתור ונתנה לה מחברת ועיפרון. "היא אמרה לי 'תכתבי את כל מה שאת זוכרת'", נזכרת אלטמן. "היא ידעה על כושר הכתיבה שלי; בורוביץ' ידע. לאחר המלחמה הוא ייסד את הוועד ההיסטורי בקרקוב ועוד לפני סיומה היה שותף למאמצי התיעוד. חשוב היה לו שאספר את שקרה".
כתב היד המקורי נמצא כיום בארכיון מוזיאון קיבוץ לוחמי הגטאות. אלטמן מציגה בפני עותק מתפורר ואני מופתעת לגלות שהוא כתוב כמעט ללא מחיקות. "אני מוכרחה להגיד שאני עצמי מתפלאת כשאני רואה אותו", היא מעירה. "היום לא הייתי מסוגלת לנסח משפט בלי לשנות אותו פעמיים ושלוש בדרך".
מפתיעה לא פחות הדייקנות שמאפיינת את התיאורים – שמות, תאריכים, תהליכים לפרטי פרטיהם.
"זו היתה תקופה שבה הייתי לגמרי מבודדת. התגוררתי אצל וואנדה, לא יצאתי את הבית והייתי חיה עדיין את כל מה שעבר עלי. זה היה בתוך דמי. לא היו לי שום חוויות חדשות – זה היה הכל. כך שזה אלמנט מאוד חשוב מהתוצאה".
אני שואלת את אלטמן כיצד היא רואה היום את חווית הכתיבה ההיא, שהיתה כרוכה בתעצומות נפש, קל וחומר עבור ילדה רכה בשנים. "הכימיה ריפאה אותי. ניקתה אותי", היא משיבה בכנות. "זה כזה עולם עשיר. הוא בולע את כולך. אז אין מקום. רק כשאני שוב עוסקת בזה זה חוזר אלי. לא יודעת", היא מביטה לנקודה רחוקה, "אולי זו אחת התכונות של הזקנה, שעבר הזה חוזר; נמחקים דברים קרובים ומה שנשאר עמוק לפני שנים עוד קיים".
"מתי המלחמה נגמרה?"
כימיה בפרט והרציונל והמדע בכלל הם, כך נראה, מקום המפלט של אלטמן, ילידת 1931, כימאית אורגנית בהכשרתה, ששימשה למעלה מ-40 שנה כחוקרת, בין היתר בטכניון, במכון ויצמן ובאוניברסיטת מינכן LMU. בשנים האחרונות לעבודתה התרכזה בעיקר בסינתזה של תרכובות פלטינה וביישומיהן הרפואיים כגון עיכוב התחלקות של הדנ"א. בגיל 65 יצאה לגמלאות, ואת עשר השנים שלאחר מכן הקדישה באופן טוטלי לכתיבת ספרה "הוורד הלבן – סטודנטים ואינטלקטואלים לפני ואחרי עלייתו של היטלר לשלטון" - ספר מחקרי המתחקה אחר סיפורם של תנועות התנגדות למשטר הנאצי באקדמיה, הבולטות על רקע שתיקתם של פרופסורים בכירים והתנהלותם האופורטוניסטית ואף האנטישמית במוצהר של אחרים.
אלטמן אינה היסטוריונית בהכשרתה ואף על פי כן זכה "הוורד הלבן" בתשבחות יוצאות דופן עם צאתו. "רציתי לענות לעצמי מדוע הפשיזם הזה התפתח דווקא בגרמניה, היכן שבמאה ה-19 וה-20 היתה מרחיקת לכת יותר מבכל מדינה באירופה. מה השפיע על הסוויץ' העצום", היא אומרת.
אלטמן מדברת על מחקרה זה ועל מחקר בכלל ברהיטות ובעיניים בורקות. לעומת זאת השיחה אודות היומן מלווה בשתיקות ארוכות. "אין לי הסבר", עונה היא תכופות כאשר היא נשאלת על אותה התקופה, ולאחר שתיקה נוספת מופיעה לעתים תשובה בלתי צפויה.
בשנים האחרונות בולטת בתחום ספרות השואה המגמה שבה ניתנת העדפה לשיבה אל מסמכים ועדויות מקוריות על פני יצירות פרוזה ועיבודים מאוחרים של עדויות. מה דעתך על כך?
"איני יודעת", מסתייגת אלטמן. "יצירות כשל ז'אן אמרי, אוטו קראוס או תדיאוש בורובסקי - כולן מכילות תיעוד שנכתב אחרי זמן ותיעוד חשוב. בכל הנוגע לכתיבת עדות ישנן הגישה ביהביוריסטית, שמתמקדת בתיעוד לבדו ויש מבט סוציולוגי – מה היה העולם הזה, איך בני אדם חיים ומתפקדים תחת משטר שכזה וכדומה. הספר שלי הוא תיעוד לבדו".
ועם זאת עולה ממנו גם מבט סוציולוגי.
"זה פרדוקס, אני מוכרחה להגיד. אני חושבת שהדבר נובע מכך שבמובן מסוים לי, במחנה, היה טוב יותר מאשר לילדים שהיו מסתירים אותם תחת המיטה ובתוך הארון. הסבל הנפשי של ילד שנאלץ לשאול את עצמו שוב ושוב איפה אמא שלי? מה אירע לאחותי? זה הרבה יותר קשה". אמה של אלטמן, אשר הקשר האמיץ ביניהן משורטט לאורך היומן, שהתה אתה לפרקים עת הסתתרה אלטמן בצד הארי של העיר אך נספתה עם חיסול הגטו ב-1943. היות שנשארה לבדה, הסתננה אלטמן בת ה-12 למחנה הריכוז יאנובסקי משם, "במקרה בלבד", היא מדגישה, הצליחה להינצל.
באופן כללי עולה מתוך הסיפור דמות של ילדה עצמאית, שורדת, בעלת תושייה.
"יש דברים שהיום אני לא יכולה להסביר. אני יודעת שהשתוקקתי לראות את סוף המלחמה. לראות חיילים גרמנים נסוגים ואת חיילי הצבא האדום נכנסים. באותה עוצמה ששנאתי אותם, כך חיכיתי לרגע הזה. אבל כלום; המקלט האחרון לפני סיום המלחמה היה בבית יתומים בפורונין שבאזור הרי הטטרה – אווירה כפרית מרשימה. לא הרגשנו מתי המלחמה נגמרה. זה הציק לי שנים, שהפסדתי את זה. ב'הוורד הלבן' אני חוזרת לתקופה הזו, זה סייע לי במובן מסוים לסגור מעגל".
"המתנתי כל השנים"
"בעיני ילדה בת שתים-עשרה" הופיע לראשונה בדפוס בפולין כבר ב-1946, אלא שבגירסה מצונזרת בהתאם לרוח הזמן. "אבי היה עיתונאי, עורך ראשי של עיתון יהודי. כשפרצה המלחמה הוא נמלט מלבוב, אך כששמע שלא גרמנים נכנסו אלא סובייטים חזר לעיר והוכנס לבית הסוהר". הנריק השלס משתחרר ממאסרו כעבור שנה וחצי. "אני רואה איש זקן ומלוכלך, עוטה סחבות. אני מאמצת מבט ומבחינה בתווי פניו היקרות, שפעמים רבות בכיתי מגעגועים אליהן... הלילה הראשון עבר עלינו בשתיקה", מתארת ינינה ביומן את רגע המפגש המחודש עם אביה, ואולם השמחה הייתה קצרה: השלס נרצח בעת הפוגרום הראשון שביצעו האוקראינים בעידוד הגרמנים, עם כניסתם לעיר, שבוצע ב-1941. בעת הפוגרום נרצחו גם אנשי רוח פולנים, על פי רשימות שהוכנו מראש. חמשת העמודים הראשונים שעוסקים באביה צונזרו, אפוא. "בפולין העממית של אז, לכתוב שאבא ישב בבית הסוהר בתקופה הרוסית היה מן חותמת כזו שלא יכולה להביא טובות".
כריכת הספר (הוצאת פרדס)
מי יודע מה מעגל החיים שעוברת יצירה ספרותית. לאחר 70 שנות שכחה נראה שהיומן חווה תחייה מחודשת: ב-2014 הופיע בספרדית, ב-2015 פורסה מהדורה פולנית נוספת, לא מצונזרת. בקטלאנית כבר יצאה מהדורה שלישית והוא עתיד לראות אור בצרפתית ובשפות אחרות. מדוע רק כעת מופיע תרגום בעברית? "כתב העת מצוי ביד ושם מאז ומתמיד. קיימות התייחסויות אליו גם בעבודות דוקטורט למיניהן. ובכל זאת המתנתי, עד שבשלב מסוים תרגמתי את כתב היד מפולנית לעברית בעצמי ושלחתי אליהם". שנתיים המתין התרגום, בתואנה שעליו לעבור סינון של ארבעה לקטורים. "במקום פשוט לעשות גוגל", אומרת אלטמן. "כשפנו אלי מהוצאת פרדס, אם כן, קפצתי על ההזדמנות. כשחזרו אלי מיד ושם והודיעו לי כי הם מעוניינים לתרגם את כתב היד אמרתי להם שכבר מאוחר מדי".
את מבקרת בפולין, בגרמניה אפילו עבדת תקופה. איך זה מרגיש לחזור לזירת הפשע?
"עולם אחר. מי פילל ומי יכול היה לתאר לעצמו. מינכן עיר מקסימה. למלחמות העולם אין בה זכר. מדהים איך חברה יכולה להשתנות ולשנות את היחס כלפיה".
באפילוג את כותבת כי לבוב שלך אינה ממוקמת במקום גיאוגרפי מוגדר, אלא בכל מקום שמערערים בו את יציבות חייהם של בני אדם, בכל מקום שבני אדם מאבדים את יקיריהם בתנאים אכזריים.
"אני חשה שהעבר הטרגי שלנו אינו מקנה לנו את הזכות להחרים אדמות, להרוס בתים, לעקור עצי זית שטופחו על ידי דורות. מי שפועל כך, תורם לזילות השואה, כי ההיפך הוא הנכון. כמו שהגרמנים פתחו לעצמם את כל אירופה במעשים טובים ובכך השיגו מטרות שאלף תותחים לא היו יכולים להשיג, גם אנחנו יכולים לפלס לנו דרך במזרח התיכון, להתיישב בבטחה ובשלום עם מי שסביבה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
