אחרי "פייטר", "אופטימיות היא שם המשחק" ו"חלום אמריקאי" ("American Hustle" במקור), דיוויד או. ראסל ממשיך בשוונג היפה שלו עם "ג'וי". גם כאן הוא משתף פעולה עם צוות השחקנים שמלווה אותו בשנים האחרונות - רוברט דה נירו, בראדלי קופר והמוזה שלו, ג'ניפר לורנס - וגם כאן הוא עוסק בדיספונקציונליות משפחתית ובמאבק האמריקנים הפשוטים להגשמת "החלום האמריקני". אך עושה רושם שמיכל הדלק שלו התרוקן מעט. לכן "ג'וי" הוא סרט קצת מרושל יותר, קצת מבולגן יותר וקצת רפה יותר מסרטיו הקודמים.
בגדול, זוהי מעשיית העצמה נשית בסגנון "ארין ברוקוביץ'" שמקבלת טוויסט קומי־סוריאליסטי מבורך. במרכז העלילה עומד סיפורה האמיתי של ג'וי מנגנו - אם חד־הורית מלונג איילנד שהתעשרה בגדול בשנות התשעים לאחר שהמציאה את "מגב הפלא" - מין סופר־סחבה כזאת שלא צריך לסחוט ושאפשר לזרוק ישר אל תוך מכונת הכביסה מבלי ללכלך את הידיים. כפי שאתם יכולים לתאר, הדרך אל העושר והתהילה לא היתה פשוטה, ומסכת התלאות שליוותה את ג'וי לשם מהווה את לב ליבו של הסרט.
מלבד הקשיים המתבקשים שמתלווים לכך שהגיבורה היא אישה שמנסה להגשים את שאיפותיה ולהצליח בעולם של גברים מניאקים, המאבק של ג'וי ניטש גם בחזית הביתית, שם היא נאלצת להתמודד עם גלריה שלמה של מבוגרים אינפנטילים. האמא הפאסיבית שלה (וירג'יניה מדסן) תקועה מול הטלוויזיה, שם היא צופה באופרות סבון כל היום, ואילו האבא העצבני שלה (רוברט דה נירו), שהתגרש מאמה לפני שנים רבות, גר כעת במרתף לאחר שנפרד מחברתו.
אל אסופת הלוזרים הזאת יש להוסיף גם את אחותה למחצה של ג'וי, שנהנית להוציא לה את האוויר מהמפרשים בכל הזדמנות, ואת בעלה לשעבר של ג'וי (אדגר רמירז), זמר בארים כושל, שחולק את המרתף עם אביה. מזל שהסבתא של ג'וי (דיאן לאד) עוד נמצאת בסביבה כדי לעודד אותה, ולהזכיר לה שפעם היא היתה ילדה יצירתית שחלמה לכבוש את העולם.
סרטו של ראסל הוא שיר הלל לכוח הנשי ולקפיטליזם, אך בעיקר שיר הלל לג'ניפר לורנס, שמקבלת כאן שלל הזדמנויות לעשות פוזות מגניבות ולהוכיח מדוע היא הסחורה החמה ביותר שיש להוליווד להציע כיום. בניגוד ל"חלום אמריקאי", שליהק אותה לתפקיד שהיה גדול עליה בכמה מידות (בעיקר בשל גילה הצעיר), הרי שפה היא מתאימה בול. הדמות המובסת והעייפה תמידית שהיא מגלמת משכנעת ומעוררת הזדהות, והבגרות היחסית שלה, לעומת חוסר הבגרות של הדמויות שמקיפות אותה, תורמת רבות להשגת האפקט הקומי הרצוי.
עם זאת, על אף שקשה שלא לרצות בהצלחתה של ג'וי, וחרף העובדה שהמסע שלה כולל את כל השיאים האמוציונליים הדרושים, ראסל לא מצליח לגרום לסרט לעבור להילוך גבוה. העריכה הקצבית אמנם מנסה לגרום לאירועים לרקוד לצלילי הפסקול (שגדוש בלהיטי עבר), אך יש מחסור בולט באנרגיה ובלהט. והסיפור הלא מאוד עשיר, שגם כך נמתח לאורך של יותר משעתיים ללא הצדקה, לא מצליח לבקוע את העור, לעבור מטמורפוזה ולהפוך ליותר מסכום חלקיו. בסופו של דבר, "ג'וי" הוא סרט מבדר, אך עם קצת יותר משמעת ופוקוס הוא יכול היה אולי להיות יותר מזה.
"ג'וי" ("Joy"), במאי: דיוויד או. ראסל, ארה"ב 2015
ציון: 6