המייק'ס סגר מעגל

ב־3 באפריל 2003 נחת בשערי נתב"ג ג'ק בקסטר, עיתונאי ויוצר דוקומנטרי, ומייד עשה את דרכו לתל אביב - נחוש בדעתו להתחיל לצלם סרט תיעודי על מרואן ברגותי, שמשפטו עמד להיפתח. אך כשהגיע לבית המשפט ציפתה לבקסטר אכזבה: המשפט נדחה לאחר חופשת הפסח, וצוות אחר של דוקומנטריסטים, נחושים לא פחות, שעמד בסמוך לו, טרח לעדכן את האורח האמריקני שהם עובדים על סרט על אודות ברגותי זה זמן. 

שחוח ומדוכדך שב בקסטר למלונו שעל הטיילת בתל אביב, הקדים את הטיסה חזרה לניו יורק ויצא להעביר את הזמן בשיטוט על החוף ואולי בירה או שתיים. כמו תיירים רבים, הוא מצא את עצמו בבר ה"מייק'ס פלייס", המוסד התל־אביבי הוותיק בהרברט סמואל, שאז היה בן שנתיים בלבד. 

מייק'ס פלייס עוד נודע בימים ההם כאחיו הצעיר של הסניף הירושלמי, אך כבר ירש את המטען הגנטי שלו: קיבוץ גלויות של דתות, צבעים ושפות. בליל של רוק, בלוז, ג'אז, פאנק וסול. הופעות חיות בכל ערב. מקום שכל אחד מתקבל בו בחיוך ומרגיש בו רצוי. גל גנצמן, מייסד הסניף התל־אביבי ומבעלי המייק'ס פלייס, הגיש לבקסטר בירה והקשיב לסיפורו על הסרט שלא צלח. "ג'ק, לאנשים כבר נמאס לשמוע על פוליטיקה במזרח התיכון וכל הצרות שיש פה, ישראל היא לא רק פוליטיקה וסכסוכים", ניחם אותו גל ואז שאל, "למה שלא תעשה סרט על המייק'ס פלייס?" 

מהשיחה האקראית הזו נבט באותו לילה הרעיון שהתגלגל בהמשך ל"Blues by the Beach", סרט דוקו זוכה פרסים שתיעד את הקבועים, את הטיפוסים החד־פעמיים, את העובדים ואת הרקע שהופכים את ה"מייק'ס" למיקס יוצא הדופן שהוא. ג'ושוע פאדם, ברמן חדש במקום שזה עתה סיים לימודי קולנוע, הפך בן רגע לצלם הסרט וליד ימינו של בקסטר. 

"הבנתי שעכשיו זה סרט על פיגוע". מחוץ למייק'ס פלייס ב-2003 // צילום: אי.אף.פי

הכל נראה מבטיח, אך אף אחד לא חזה את מה שעתיד לקרות ולשנות לא רק את תוכנו של הסרט, אלא גם את חייהם של כל המעורבים בו. ב־30 באפריל, בעיצומם של הצילומים, שני מחבלים מתאבדים, בעלי דרכון בריטי וממוצא פקיסטני, פוצצו את עצמם בכניסה לבר. שלושה בני אדם נהרגו - ינאי וייס, רן ברון וקרוליין דומיניק הס - ועוד חמישים נפצעו. מחבל אחד נהרג מהפיצוץ, השני נמלט למלון דיוויד אינטרקונטיננטל, נאבק עם המאבטח בכניסה, וכעבור שעות נמצא מת על חוף הים בנסיבות מעורפלות. בפיגוע נפצעו גם בקסטר ופאדם, שעד היום נשמע נדהם כשהוא מציין ששני?המחבלים עוד ישבו בבר באותו יום אחר הצהריים ושתו בירה במשמרת שלו. 

12 שנה אחרי הפיגוע הרצחני נסגר מעגל - "Mike's Place", רומן גרפי שכתבו יחד בקסטר ופאדם, הושק בתל אביב ביום שישי האחרון. הספר, שראה אור בארה"ב לפני כחצי שנה, לא תורגם עדיין לעברית. "קהילת חובבי הקומיקס לא גדולה בארץ, ורובם ככולם מעדיפים לקרוא בשפת המקור", מסביר פאדם - אך גם ככה "קומיקאזה", חנות הקומיקס המוערכת בדיזנגוף סנטר, הומה מבקרים; רוב הנוכחים במקום הזמינו את הספר ברשת ובאים לאסוף אותו, לפרגן ליוצרים פאדם, המאייר הישראלי קורן שדמי, וגנצמן - דמות מרכזית ברומן - שהתאספו לאירוע ומשרבטים חתימות בשמחה. ה?וכר בקומיקאזה מעדכן בצער את המתעניינים שהספר אזל מהמדפים, ומבטיח להזמין משלוח בהקדם. במונחים של קומיקס ישראלי, נראה שמדובר בהצלחה. 

 

בירה בין ההריסות

פאדם נזכר באותו לילה נורא באפריל. "המחבלים היו עבורי עוד שני תיירים בריטים שבאו ל"Happy Hour", הוא מספר, "בדיעבד, מתברר שהם בעצם באו לסקור את השטח". 

זה היה אמור להיות הלילה האחרון של ג'ק בקסטר בישראל. "ג'ק היה אמור לטוס עם החומרים שצילמנו ולנסות לגייס מימון ותמיכה להמשך הצילומים, אבל באותו שבוע היו שביתות ולא היה ברור אם הוא טס או לא", מספר פאדם, "אני סיימתי לעבוד בשמונה בערב וחזרתי למייק'ס בסביבות עשר, לסכם איתו את עשרת הימים האחרונים ואת התוכניות להמשך. ישבנו כל הערב מחוץ לבר ובשלב מסוים נכנסתי פנימה; היתה הופעה חיה, התכוונתי להקשיב לכמה שירים ולחזור לג'ק. עשר דקות אחרי זה נשמע הפיצוץ". 

"מאפשר ראייה אינטימית על הסיפור". כריכת הרומן הגרפי "מייק'ס פלייס"

אבי טביב, המאבטח בבר, שאף מופיע בסרט ובספר, לא איפשר למחבלים להיכנס. "אחד המחבלים לבש מעיל, ושניהם נראו לאבי מתוחים מאוד", אומר פאדם, "בשורה התחתונה, משהו לא הרגיש לו נכון".

המחבלים, כאמור, פוצצו את עצמם בכניסה למקום. "ברגעים הראשונים אתה פשוט מעכל את כל התופת שמסביב", נזכר פאדם. "כמה רגעים אחר כך הסתכלתי ימינה וקלטתי את המצלמה שלי על הבר, ליד הבירה ששתיתי חצי ממנה. ואז פתאום הבנתי שהסרט שעד לפני כמה דקות צילמתי, שינה כיוון לחלוטין; עכשיו זה סרט על פיגוע". 

פאדם מייד רץ להגיש עזרה ראשונה. "הראשון שנתקלתי בו היה אבי המאבטח, שהיה במצב קשה מאוד. בזווית העין קלטתי את ג'ק; הוא שכב על הרצפה בלי תזוזה, כולו דם. חשבתי שהוא מת, בכלל לא ניגשתי אליו. רק כמה שעות לאחר מכן נודע לי שהוא חי ובמצב של תרדמת". 

פאדם היה אחד האחרונים שנותרו בבר לאחר הפיגוע. "אחרי שפינו את כולם והגיעו ניידות משטרה, אמבולנסים, תקשורת וכמובן המוני אנשים - חזרתי אל המצלמה שלי. לידה, על הבר, ישב לקוח קבוע ששמו ריב. הוא ישב בין כל ההריסות ושתה את הבירה שלו בהלם, כמו בסרט של דיוויד לינץ'. לקחתי את המצלמה, חציתי את הכביש ופשוט התחלתי לצלם. ולא הפסקתי אפילו באמבולנס, עד שהגענו לתל השומר". 

בקסטר התעורר מהתרדמת אחרי חמישה ימים. גל גנצמן לא נפצע, שכן עמד מאחורי הבר, "אבל חברה שלו מתה לו בידיים", מספר פאדם. "צריך להבין, אני מכיר את גל מגיל 13. הוא היה רשג"ד בצופים, קצין, איש שהולכים אחריו. אני זוכר איך באמצע כל התופת אני קולט אותו ורואה בעיניים שלו כמה הוא מרוסק, חוסר אונים טוטאלי. זה היה רגע של שבירה, גם בשבילי". 

באופן מאוד יוצא דופן התהליך של העיבוד האמנותי של האירוע והאירוע עצמו קרו אצלך באותו זמן.

"זה נכון. מצד שני, התהליך שעברתי מאותו רגע היה ארוך וקשה. את עריכת הסרט השלמתי רק ב־2005; שנה וחצי של הרבה הפסקות, התמוטטויות, התפרצויות, דברים שאני אפילו לא זוכר ואחרים מזכירים לי. כולם עוברים טראומה אבל ממשיכים, ורק אני בפנים, בפנים, בפנים. הסרט, משהוצג, אמנם זכה להכרה ולפרסים, אבל עבורי הוא לא גירש את השדים, לא סגר מעגל". 

את הרומן הגרפי, שיצא בהוצאה המוערכת "First Second Books", אייר קורן שדמי, אחד המאיירים הישראלים המצליחים בישראל ומחוצה לה. הוא מתגורר בניו יורק ומאייר לעיתונים ולמגזינים גדולים, כגון ה"ניו יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט", ולאחרונה התפרסם רומן גרפי שכתב ואייר ששמו "Abaddon", המבוסס על סיפור מאת ז'אן פול סארטר. 

הייחוד של הרומן הוא בהיקף המפותל שלו. הוא כולל בתוכו לא רק את האירועים המצוינים בסרט אלא את כל הסיפור שסביבו, אשר הוביל את קורותיהם של בקסטר, פאדם וגנצמן - הכוחות שהניעו את עשיית הסרט מצד אחד, את המחבלים ואת המסלול שעשו עד הפיצוץ הנורא ואחריו מן הצד האחר, את עובדי המקום שהשתתפו בעשיית הסרט והצטלמו לו, את המשפחה, החברים והקשרים הרומנטיים של הגיבורים, ואת האופן שבו הושפעו ממהלך האירועים אף הם. את הסיפורים האישיים והחברתיים מקיפים הקשרים פוליטיים ואירועים זכורים מן התקופה. ואת כל אלו ממסגרת תל אביב על אווירת?החוף שלה ועל האימה שהיא נאלצת לחוות פעם אחר פעם. 

 

להתמודד עם ההדחקה

ג'וש פאדם, בן 40, נולד בדטרויט למשפחה יהודית והגיע עימה לישראל כשהיה בן 8. יש לו בייביפייס וזוג עיניים רגישות, שעומדות כמעט ביחס הפוך לחיתוך הדיבור ההחלטי - עברית מעורבבת באנגלית. "גל ואני חברי ילדות מירושלים", הוא מספר כשהוא מתבקש לשחזר את השתלשלות העניינים. "אחיו של גל נטל על עצמו את ניהול המייק'ס פלייס בירושלים וגל, שגדל על המייק'ס, היה זה שפתח את הסניף בתל אביב". 

אחרי הצבא נסע פאדם לשש שנות לימוד קולנוע בפראג, ומשם נחת פאדם כמעט היישר לבר של גנצמן. "יצאתי משם עם עבודה ודירה", מספר פאדם. מעט אחרי שהתחיל לעבוד כברמן במייק'ס, סיפר פאדם לגנצמן על ציוד הצילום ששוכב באפס מעשה אצלו בבית. "ממש כמה ימים אחר כך ג'ק הגיע לבר, ואז הכל התגלגל לאן שהתגלגל".

הסרט יצא וטיילתם איתו בעולם שנתיים-שלוש. לא הרגשתם שסגרתם אז מעגל? מהיכן צץ הצורך בספר?

"להפך", אומר פאדם. "אמרתי לג'ק שנמאס לי; כולם התחילו איכשהו תהליך של החלמה מהפיגוע, חוץ ממני, וגם ממנו אני חושב. היינו צמודים לסרט והצטרכנו להתמודד איתו בכל פעם מחדש. מדובר בפוסט טראומה, ובאותה תקופה התחלתי לסבול מהתפרצויות זעם. לא יכולתי לישון, לא תפקדתי. הסרט הדוקומנטרי הקיף בערך שליש מהסיפור שחווינו, אז החלטנו שהפתרון הטוב ביותר יהיה לכתוב תסריט לסרט עלילתי". 

התסריט הוגש לקרן הקולנוע הישראלית, שלא הביעה עניין, ושכב שנתיים וחצי על המדף. ארוחת צהריים עם מארק סיגל, עורך ההוצאה וחבר ילדות של פאדם - הובילה להצעה לכתוב את הרומן הגרפי. 

לא פאדם ולא בקסטר עסקו אי פעם בקומיקס, אבל הם החליטו לקפוץ למים. איך עושים את זה? "ג'ק נפצע בפיגוע בעיקר פיזית, והפציעה שלי היא בעיקר נפשית, וכל אחד הביא את הפציעה שלו לתוך הכתיבה", אומר פאדם. "מלבד זאת, כשצריך לשכתב משהו שכתבת בצורה כל כך משמעותית, יש אימרה שלפיה 'You Gotta Kill the Baby'. וכך היה. זה לא היה קל. מהלך כזה מלווה בהכרח בהתמודדות עם כל מיני שדים שאפילו לא ידענו שהם קיימים". 

מה, למשל?

"קודם כל עניין ההדחקה. אחרי הכל זה סיפור עלינו וכתבנו על עצמנו ועל הקרובים לנו. לא תמיד היינו מודעים איך הטקסט נראה בעיני אחרים, לנקודות העיוורון שלנו ככותבים. אני זוכר שבשלב מסוים התקשר אלי מארק ואמר 'הכל טוב ויפה, אבל איפה אתה בכל הסיפור הזה? הדמות שלך שטוחה לגמרי'; כנראה יש דברים שאני מחביא מעצמי. ממש לא הבנתי על מה הוא מדבר". 

השיחה הסתיימה במעין מבוי סתום, אבל בשבועיים לאחר מכן - כל זאת מתואר גם בספר - "החלו לחזור לי סצנות ששכחתי לחלוטין", אומר פאדם. "למשל, פתאום נזכרתי שאחרי הפיגוע לא ישנתי בערך חודש. הייתי רוכב בכל לילה על האופניים עד שהייתי מתמוטט - ישן על ספסלים בפארק הירקון ובכל מיני מקומות. אני זוכר שבשלב מסוים שאלתי את ההורים שלי למה הם לא באו לבקר אותי בבית החולים בימים שאחרי הפיגוע. הם אמרו לי 'אתה לא זוכר? אמרת בפירוש שזה כלום ולא לבוא', והם אכן הגיעו רק אחרי שלושה ימים, וזה לא טיפוסי, אני מאוד קרוב להורים שלי. אבל א?י פשוט לא זוכר את זה. לאט לאט, מתוך התהליך שהעברתי את עצמי, גם הדמות שלי צברה נפח". 

 

בירה במקום פוליטיקה

קורן שדמי, שהצטרף למטענים המורכבים של פאדם ובקסטר, מעיד כי "יש משהו במדיום של קומיקס, שמאפשר ראייה אינטימית על הדברים. אם היו מצלמים דוקומנטרי על ג'וש, לא היה אפשר לתאר איך הוא לא מצליח לישון. קומיקס מאפשר לשחזר את האירועים מחדש ולהעניק להם מגוון של פרשנויות". 

"סיפור מאתגר". קורן שדמי, מאייר הספר // צילום: יוסי זליגר

שדמי קיבל את כתב היד מוגמר וניגש למלאכת האיור. האם הסיפור משך אותו בגלל הקשר הישראלי? "לא. ראיתי שיש כאן סיפור טוב שעובד, שמעניין ומאתגר לאייר, זה מה שחשוב לי כשאני ניגש לפרויקט. בסך הכל זה היה שידוך די אולטימטיבי. גם לעורך היה חשוב שהמאייר יהיה ישראלי כד לשמור את זה אותנטי", הוא אומר. 

הרומן הגרפי חווה פריחה בשנים האחרונות.

"זה נכון, אם כי פחות בישראל; כאן עדיין מקשרים קומיקס לילדים או לנוער. בצרפת, למשל, ילדים קוראים טין־טין ואז ממשיכים לקרוא קומיקס למבוגרים מתוך המבחר הרחב של אינספור תת־ז'אנרים. יש התקדמות; זה התחיל בשנות האלפיים המוקדמות עם 'פרספוליס' המצוין מאת מרג'אן סטראפי האיראנית ועם 'Watchman' מאת אלן מור, ועכשיו כבר מקובל לכתוב קומיקס על נושאים רציניים למבחר רחב של קוראים". 

איך הייתם מגדירים את ההבדל בין הסרט לספר?

"הסרט עשוי כתוצאה מפגיעה ישירה", מסביר פאדם. "הוא לא נעשה תחת לחצים, אבל בהחלט בתוך מצב של טראומה ובלאגן, וטוב שכך. הספר נעשה עשור אחרי, וההשתקפות היא אחרת. התהליך שעברנו יחד ולחוד - שונה. למשל, מארק, עורך הספר, לחץ מאוד לחלק אותו לפרקים. אנחנו התנגדנו, אבל אחרי שיחה של קיטורים עם ג'ק, פתאום עלה לנו הרעיון לפתוח כל פרק בספר בציטוט מהקוראן: מייד אחרי הציטוט מופיע המחבל והוא תמיד עושה ההפך ממה שהציטוט מביע. כשסיפרנו את זה לעורך, הוא אמר 'עכשיו אתם מספרים סיפור. עכשיו אפשר לדבר על ירידה לדפוס'". 

יש כאן אמירה עקיפה אבל חזקה על השימוש שאנשי דת, מחבלים, אבל לא רק, עושים בדת לצורכיהם.

"כמובן. וזה בדיוק ההפך ממייק'ס פלייס - שם משאירים את הדת והפוליטיקה בצד, ומתרכזים במוסיקה, בבירה, בשקיעה. הספר מתחיל עם שעון עצר שמופעל וכך הקורא יודע שהפצצה מתקתקת, ושהיא תתפוצץ. הקורא יודע, אבל הדמויות לא יודעות. האימה הזו באה לידי ביטוי גם באיורים של קורן". 

בימים אלה פאדם, שחזר בינתיים להתגורר בירושלים, עובד כצלם של כתב של הטלוויזיה הברזילאית בישראל. הוא לא פוסל עבודה על רומן גרפי נוסף, אך מעיד שהיה ונותר דוקומנטריסט בנשמתו. "זו תשוקה, לא התמכרות", הוא מבהיר, "ברגע שאתה מכור הכיף נעלם, התשוקה מתנדפת, הלב לא שם. אני עושה סרט בכל חמש־שש שנים". 

אתה מרגיש שהמעגל של המייק'ס פלייס נסגר?

"זה תמיד יהיה שם, אבל אני כבר לא אפול למצולות. מצאתי את הקול שלי". 

ג'ק בקסטר, שמתגורר בניו יורק, נפצע כאמור קשה באירוע. כיום הוא נעזר במקל הליכה, ולא יכול לעבוד. שדמי ופאדם ביקרו אותו לפני שבועות אחדים בדירתו במנהטן; הם מספרים שהוא מאוד אוהב את הרומן. 

שדמי, שימריא בחזרה לניו יורק, כבר עובד על איור של רומן גרפי אחר לצד שאר עיסוקיו. גנצמן ממשיך לתפעל בהצלחה את המייק'ס פלייס. "העניינים מן הסתם חזרו לקדמותם אבל זה אף פעם לא נעלם", הוא אומר. "זה חוזר בכל פעם ששומעים על אירוע טרור, בארץ ובעולם, אבל התפקיד שלנו הוא לקום בבוקר, להמשיך לעשות, וגם לחזק. אחרי הפיגוע הדפסנו במייק'ס חולצות שעליהן נכתב "Show Must Go On" עם הלוגו של המקום, והרבה אנשים שאבו הרבה כוח מהגישה שלנו. לפני שבועיים, כשאירע הפיגוע בבר 'הסימטא', הנחנו זר ליד הבר עם הכיתוב הזה. אחרי כמה זמן עובד? שלנו קיבלה מהבעלים סמס תודה; הם אמרו שחיזקנו אותם. נמשיך להפיץ את הערכים של שמחה ודו־קיום וסובלנות. בשביל זה אנחנו פה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו