בוקר אחד לפני כחודש יצאה רווית (שם בדוי), 39, מביתה שבשדרות כדי להסיע את בנה בן השנתיים לגן. כשהכניסה את הילד אל תוך כיסא הבטיחות שלו, נשמעה לפתע אזעקת "צבע אדום". אף על פי שרווית מתורגלת בהתרעות, שהפכו חלק בלתי נפרד מהחיים בשדרות בעשור האחרון, חשכו עיניה. מרגע הישמע אות האזעקה ועד נחיתת הרקטה יש 15 שניות שבהן צריך להגיע למרחב מוגן, אך החרדה הפתאומית עירפלה את חושיה והיא איבדה את ההכרה והתעלפה. שכנים שיצאו החוצה לאחר אות ההרגעה, מצאו אותה שרועה ברחוב ואת בנה הקטן עומד מבולבל מעליה. השכנים הזעיקו אמבולנס וכעבור זמן מה היא התאוששה, אולם לאחר המקרה הבינה שהאזעקה, שבאה במפתיע אחרי שבועיים של שקט יחסי, עוררה אצלה התקף חרדה קשה ודרמטי, שגרם לה לאיבוד שליטה, תוך כדי סיכון חייה וחיי ילדה. רווית פנתה למרכז חוסן, המעניק תמיכה נפשית לאוכלוסייה המקומית, וכעת, חודש אינטנסיבי של טיפול פסיכולוגי מתחיל לתת בה את אותותיו.
סיפורה של רווית הוא אחד מני רבים. מרבית תושבי שדרות והסביבה סובלים מסימפטומים המאפיינים מצבי טראומה. למרות ההסלמה בירי הפצמ"רים על שדרות בסוף השבוע שעבר, מאז סיומו של מבצע עופרת יצוקה ב-2009 קיימת בשדרות רגיעה מסוימת במטחי הקסאמים, וזאת בעקבות הכרזתו של חמאס על הפסקת אש. באופן אבסורדי, דווקא תקופות הרגיעה מביאות עימן הצפה של טראומות בקרב תושבי האזור, שכן בעת התקפות הטילים המאסיביות מופנית האנרגיה הנפשית שלהם לאפיקים של הישרדות יומיומית.
חשש תמידי מקיצוצים
מתחילת שנות האלפיים ועד תום מבצע עופרת יצוקה, השכילה שדרות להקים מערך נרחב של טיפול במצבי חירום בקרב האוכלוסייה האזרחית. שירותי החירום וההצלה, מערך המתנדבים, המשטרה ופיקוד העורף עובדים בשיתוף פעולה מלא, ובתקופות הרגיעה מתרכזת פעילותם בתפעול שוטף של המערכות. בניגוד אליהם, למרכזי חוסן תפקיד קצת שונה. מטרתם היא להעניק טיפול לאוכלוסייה לא רק בשעת חירום או משבר, אלא גם בשעת שיגרה ורגיעה - כאשר צפות ועולות הטראומות המודחקות.
בארץ פועלים עשרה מרכזי חוסן, המנוהלים בידי הקואליציה הישראלית לטראומה - גוף על המאגד תחתיו יותר מ-50 ארגונים לטיפול בטראומות הנובעות ממצבי מצוקה ולחץ. חמישה מרכזי חוסן פועלים בשדרות וביישובי עוטף עזה ונמצאים במימון שוטף של הממשלה בהיקף של 8 מיליון שקלים בשנה.
אלא שהמימון שמעניקה הממשלה למרכזים נקבע בכל שנה מחדש, ומדי שנה חוששים במרכזים שהמימון יקוצץ בחלקו. גם השנה, בטרם אושר התקציב במלואו בשבוע שעבר, חיכו עובדי הקואליציה לטראומה, ובראשם טליה לבנון, המנכ"לית, בחרדה מהולה בתקווה לתוצאות ישיבת הממשלה. השנה חששם היה גדול יותר - בשל השקט היחסי ששרר באזור ב-2010 התכוונה המדינה לקצץ בתקציבים המיועדים להפעלת המרכזים, וזאת אף על פי שרבים מתושבי יישובי עוטף עזה דווקא נזקקו לטיפול יותר מבעבר. בסופו של דבר החליטה המדינה להמשיך ולתקצב את המרכזים בסכום הזהה לתקציב 2010, ובמשרדי הקואליציה נשמו לרווחה.
על הטיפול הנפשי בתושבי שדרות אמונים מרכזי חוסן והעירייה. שתי המערכות פועלות במציאות של חוסר יציבות משווע, כאשר בכל שנה עולים חששות בנוגע להמשך תקצובן. שיטת התקצוב השנתית משפיעה לרעה גם על הצוות המקצועי במרכזים, שאינו יכול להמשיך ולטפל בתושבים בביטחון שעבודתו לא תיפגע בעקבות קיצוצים בתקציב או, גרוע מכך, תופסק לחלוטין.
"העירייה מקצה משאבים רבים לטיפול בחוסן הנפשי, הפסיכולוגי והסוציאלי של תושבי שדרות", אומר ראש עיריית שדרות, דוד בוסקילה, "בכל שנה מחדש אנחנו צריכים להילחם מול המדינה על חידוש התקציבים למטרות חיזוק חוסן האוכלוסייה, ובכל מקרה התקציבים מאושרים רק לשנה קדימה. בכל שנה אנחנו מוצאים עצמנו נלחמים על תקנים לפסיכולוגים ועל תגבור הצוות המקצועי".
בוסקילה מדגיש כי העירייה גם נושאת בהוצאות תפעול השירות הפסיכולוגי העירוני ותפעול המרפאה לבריאות הנפש, שנמצאת באחריותה של מחלקת הרווחה של העירייה. מערך בריאות הנפש בשדרות תלוי כלכלית במענק האיזון - מענק ממשלתי שניתן לרוב הרשויות המקומיות בארץ, שמטרתו היא השלמת הפערים בין הכנסות הרשות המקומית לבין הוצאותיה. בתחילת החודש, למרות חששותיו של בוסקילה בנוגע לקיצוץ במענק האיזון, הודיע משרד האוצר כי לא יקצץ אותו, אלא אף יגדיל אותו בשנתיים הקרובות.
על הבעייתיות שבתקצוב השנתי מצביע גם עמוס דליהו, פסיכולוג העובד בשירות הפסיכולוגי החינוכי של שדרות. "בסוף כל שנה נמצא הצוות המקצועי של מרכזי חוסן והשפ"ח - שירות פסיכולוגי חינוכי הנמצא תחת פיקוחו של משרד החינוך - בחוסר ודאות לגבי המשך הפרויקטים שאנחנו מפעילים", אומר דליהו, "למשל בשנה שעברה לא היה ברור לכמה זמן יספיקו התקציבים, אם יצומצמו, ואם כן - באיזה היקף. רוב הצוות המקצועי כאן מורכב מפרילנסרים שעובדים שנה מראש. חוסר הידיעה לגבי המשכם של פרויקטים הוא בעיה עצומה - גם לצוות אבל בעיקר למטופלים, שלא זוכים בהמשכיות הטיפול, שהיא קריטית להצלחתו".
ואכן מאז מלחמת לבנון השנייה שהתנהלה ב-2006 נסגרו שני פרויקטים חינוכיים חשובים בעיר שדרות. במסגרת הפרויקט הראשון פעלו שמונה פסיכולוגים חינוכיים בבתי הספר ובגנים בעיר, נפתחו כמה חדרי טיפולים והוגשה עזרה נפשית לילדים ולנוער. "זו היתה עזרה משמעותית שנמתחה על פני שלוש שנים", נזכר דליהו, "הפסיכולוגים היו כוח משמעותי וטיפולי עצום, שהגיע להרבה מאוד ילדים שנזקקו לעזרה נפשית דחופה. אבל משום מה, כנראה בגלל קיצוץ בתקציב העזרה הזו הופסקה".
פרויקט טיפולי נוסף שנסגר לא מזמן היה פרויקט חדרי השלווה, שבמסגרתו הוקמו בבתי הספר ובגנים בעיר חדרים מיוחדים שעוצבו באופן מרגיע שיצר חיץ בינם לבין מציאות החיים המלחיצה בעיר. חדרים אלה אוישו על ידי תרפיסטים, שטיפלו בילדים ואירגנו קבוצות טיפוליות המותאמות לגילים השונים ולבעיות השונות. כאמור, גם פרויקט זה נסגר לאחר קיצוצים בתקציביו, בהחלטה של משרד החינוך. "שדרות והדרום הם אזורים מאוד מיוחדים", מסביר דליהו, "אין עוד מקומות בעולם הסובלים כמו בעולם שלישי מהתקפות והזנחה, אבל עדיין משמרים ציפיות של עולם ראשון: הזכות לאושר, הזכות להתפתחות תקינה של ילדים, של חיי משפחה תקינים. הטראומה המתמשכת והפוסט-טראומה לא מאפשרים לאוכלוסייה בדרום הארץ לעבור הלאה. הצוות המקצועי שעובד איתם אוגר ידע חדש בתחום חדשים לבקרים. אנחנו כל הזמן מנסים ללמוד ולהבין מחדש את האתגרים הפרטיים, המשפחתיים והקהילתיים שהאוכלוסייה פה מתמודדת איתם. בגלל זה לעיתים מצחיק אותי שבתור פסיכולוג אני אמור לפתור מצוקות נפשיות של שנים אצל מטופל ב-15 פגישות. אני יכול לסיים טיפול מוצלח עם בנאדם, ואז יומיים אחרי זה הוא מתפרק שוב. פה לא מדובר בטראומה חד-פעמית שאנשים עוברים, כמו תאונת דרכים או מוות של מישהו קרוב. פה מדובר בטראומה שחוזרת על עצמה שוב ושוב" .
כדי למלא את הוואקום הטיפולי שנוצר בעקבות סגירתם של שני הפרויקטים שהוזכרו לעיל, החליט מרכז חוסן בשדרות, בשיתוף עם שפ"ח ובעזרתם הפיננסית של ארגונים וולונטריים כגון מגבית קנדה, על תוכנית חדשה שתספק מענה רגשי לתלמידי בתי הספר בשדרות, מיסודי ועד תיכון. התוכנית מעסיקה פסיכולוגים המגיעים לבתי הספר ומפעילים קבוצות טיפוליות העוסקות בתרפיה בעזרת אמנות, טיפול בבעלי חיים ופסיכודרמה.
טראומה מצטברת ומתמשכת
על פי נתוני העירייה, יותר מ-25 אחוזים מתושבי שדרות מוגדרים כנפגעי חרדה. מדובר באחוזים גדולים המקיפים את כל שכבות האוכלוסייה, בכל הגילים. התופעה כוללת ילדים רכים בשנים, בני נוער, מבוגרים, קשישים ועולים חדשים. סממני החרדה קשים מאוד ומגוונים: בני נוער הצמודים להוריהם וסובלים מחרדות נטישה קשות בגיל שבו הם אמורים להתחיל לנהל חיים עצמאיים; ילדים שחזרו להרטיב במיטותיהם וסובלים מאיחורים התפתחותיים ברמה הקוגניטיבית והפיזית; קשישים שאינם יוצאים מפתח ביתם מחשש שמא יתפסו אותם הטילים ברחוב; נערות ונשים המתקלחות בבגדי ים, כדי לא לבזבז זמן על התלבשות אם האזעקה תופעל בעת המקלחת; זוגות שצריכים לשחזר מההתחלה את האינטימיות שהיתה ביניהם; ומבוגרים הסובלים מאיבוד זיכרון, חוסר אוריינטציה במרחב ופלשבקים של חוויות טראומתיות. מעבר לכך, החרדה מתבטאת גם בסממנים פיזיים: התפרצות של מחלות עור, לחץ דם גבוה וסוכרת.
הילה גונן-ברזילי, מנהלת מרכז חוסן בשדרות, מדגישה כי סממני הטראומה המודחקת מתגלמים גם בעלייה במקרי האלימות בקרב בני נוער ובירידה ברמה הלימודית, בעיה שעל שדרות והמדינה לתת עליה את הדעת. "ילדים שהיו רגילים לכך שהאדרנלין זורם להם בגוף בטירוף ושכל כמה זמן היו צריכים להתחבא, לרוץ למקום מסתור או לקום באמצע הלילה עם האזעקה, לא יודעים איך לתעל את הדריכות שאפיינה את חייהם בשמונה השנים האחרונות", היא אומרת, "עכשיו, עם השקט היחסי, הם מתעלים אותו למקומות לא טובים בעליל. אנו מטפלים בבני נוער שהתמכרו למשחקי פוקר, להימורים ולכל מיני משחקים עם סף ריגוש גבוה, באלימות, באגרסיות גדולות מאוד ובבעיות קשב וריכוז הפוגעות בלימודיהם ובעתידם".
גם אוכלוסיית הקשישים סובלת מסימפטומים פוסט-טראומתיים קלאסיים. "קשישים שמטופלים כאן לא מצליחים לישון לילה שלם רצוף, והם תלויים בכדורים ובתרופות", אומרת גונן-ברזילי, "אלה אנשים שכל מסוק שעובר בשמיים מקפיץ אותם, כל טריקה של דלת מחזירה אותם לאימי התקפות הטילים, ורובם גרים לבד. יש הרבה קשישים שילדיהם עזבו את העיר. אלו אנשים שהיו רגילים לארח את כל המשפחה לשבת וכעת הם לבד, כי הילדים מפחדים להגיע ואין להם לאן ללכת".
הסובלים מחרדה מופנים למרכזי חוסן בידי גורמים מקצועיים שונים, כגון אנשי חינוך המזהים בעיות שמקורן בחוויות פוסט-טראומתיות אצל תלמידים ועובדים סוציאליים המטפלים בבעיות הרווחה של האוכלוסייה. במרכזים מקבלים את האנשים ומטפלים בהם בעזרת טיפולים פסיכולוגיים פרטניים וגם בעזרת סדנאות קבוצתיות.
"צריך להבין", אומרת אורנית רוזנבלט, פסיכולוגית קלינית בכירה האחראית על מרכז חוסן בשדרות, "שטראומה היא חוויה פתאומית ומיידית שיש בה סכנת חיים, היא מפריעה להתנהלות הרגילה של החיים. חרדות הן מה שמתפתח אצל האנשים לאחר שהם חוו טראומה מתמשכת, שזה בדיוק מה שקורה בשדרות וביישובי הסביבה. התושבים כאן חרדתיים ביותר. מבחינה מקצועית, יש פה טראומה שאנחנו קוראים לה טראומה מצטברת ומתמשכת. אנשים חוו את הדבר הזה אלפי פעמים, ולכן העוצמה שלו כל כך משמעותית. התגובה של האנשים לזה חזקה מבחינת הסימפטומים שלהם, כי זו לא חוויה חד-פעמית. הטראומה חוזרת ונשנית פעם אחר פעם והיא פוגעת במשפחות שלמות, שצריכות לחיות ולהתנהל פה 24 שעות ביממה בחוסר ודאות משווע לגבי מידת הביטחון שלהן ושל יקיריהן. אנשים שיודעים שבכל רגע נתון יכולה להיות נפילה של קסאם, שעוברים באופן דרסטי מחירום לשיגרה ולהפך, ואיבדו את תחושת השליטה על החיים שלהם. חוסר הוודאות הזה מנציח את הטראומה וגורם לחרדות".
מרכזי חוסן שמים להם למטרה להחזיר לאנשי שדרות ועוטף עזה את תחושת השליטה בחייהם. להחדיר בהם את ההבנה כי הם מגיבים בצורה נורמלית למצב שהוא לא נורמלי, מצב של מתקפה חסרת תקדים על הרצף היומיומי של חייהם, ותהליך הטיפול בחרדות ובטראומות מהסוג הזה מאוד בעייתי לטיפול בפרק זמן קצר ובטיפול נקודתי. המטופלים במרכזי חוסן זכאים למספר טיפולים מצומצם, ולאחריו, אם עדיין לא נרפאו מתסמיני החרדה וחזרו לתפקד באורח נורמלי, הם מופנים להמשך טיפול אצל הגורמים הפסיכיאטריים במחלקת הרווחה של העירייה או אל הביטוח הלאומי. "כל מבוגר זכאי ל-15 מפגשים, וכל ילד עד גיל 18 זכאי ל-24 מפגשים", מסבירה רוזנבלט, "ובכל פעם אנחנו נוכחים לדעת כמה זה לא מספיק ביחס למספר הפגישות שבאמת יעוררו שינוי והבראה. הרבה מאוד פעמים אנחנו מנסים להאריך איכשהו את הטיפול, אבל לרוב זה לא בידינו. התקציב שעומד לרשותנו לא מצביע על כך שהמדינה מבינה באמת עד כמה המצב של האוכלוסייה פה קשה".
על פי נתוני מרכז חוסן בשדרות, עד לפני שלושה חודשים היתה למרכז רשימת המתנה של כ-50 אנשים שהמתינו להשתלב במערך הטיפולים. בעזרת תרומה של כ-140 אלף שקלים מצד הקואליציה הישראלית לטראומה, נסגרה הרשימה. ממוצע הפניות למרכז בחודשיים האחרונים עומד על כ-30 פניות בחודש, עלייה של כ-87 אחוזים לעומת הרבעון הקודם. משנת 2008 ועד סוף 2010 טיפל המרכז ב-776 ילדים מתחת לגיל 18 וב-1,323 מבוגרים בטיפולים פרטניים, וריכז כ-1,952 תושבים בפעילויות קבוצתיות. בסך הכל טיפל המרכז בשדרות ב-4,051 ילדים ומבוגרים הסובלים מהפרעות של טראומה מתמשכת. בקרב אוכלוסיית עיר המונה כ-22 אלף תושבים, שבה אין אחד שלא נחשף לבומים החזקים שמשמיעים הטילים בנופלם, מדובר בטיפה בים.
זיכרונות מהתופת
אברהם ומסודי סוויסה, זוג חרדים תושבי שדרות, חוו על בשרם נפילה של טיל בחצר ביתם בשעה שמסודי שהתה בה. שניהם מתמודדים כבר שנים עם בעיות נפשיות קשות עקב התקפות טילים על העיר. אברהם סובל מירידה בתפקודי השמיעה שלו בעקבות טיל שהתפוצץ סמוך אליו ומאיבוד זיכרון חלקי, שבעקבותיו הוא נושא עימו לכל מקום פנקס קטן. הפנקס מלא ברשימות בכתב ידו הצפוף - מחשבות והערות של אדם שלא סומך יותר על זיכרונו שלו. מסודי הוכרה כבעלת חמישה אחוזי נכות בעקבות פגיעת הטיל בביתם, והיא סובלת מכאבי גב המונעים ממנה להמשיך בעבודתה כבלנית במקווה. לעיתים היא נבהלת מקול נפץ בחוץ או מטריקת דלת, וכבר קרה פעם שרצה בבהלה מהבית ושכחה לכבות את הגז.
לזוג שמונה ילדים בוגרים, שעד לפני שנים ספורות גרו בשכנות להוריהם. היום רובם מפוזרים בערים אחרות לאחר שעזבו את שדרות. ההורים נותרו לבד, שניהם גרים בשדרות מאז שנות ה-60, ואופציית העזיבה אינה באה בחשבון. אברהם הופנה לטיפול במרכז חוסן לפני כשנתיים, אולם כיום שניהם מטופלים במרכז בריאות הנפש של העירייה. אברהם מיצה את מכסת הטיפולים הניתנת לאדם בוגר, ובכל מקרה אי אפשר להישאר במסלול הטיפול של מרכז חוסן יותר משנתיים. לאחר תום מכסת הטיפולים מופנים האנשים לקבלת עזרה אצל גופים אחרים. אברהם מודה שנאמר לו כי הדבר נעשה עקב קיצוץ בצוות המקצועי, פסיכולוגים ומטפלים, שמאיישים את המרכז.
"מרכז חוסן עזר לי המון", אומר אברהם, "הייתי מאוד שבע רצון מהם. עכשיו הפסיקו עם הטיפול שלי בגלל שאין תקציב. לפני חודש אמרה לי ניקול המזכירה שהיא לא יכולה לרשום אותי לעוד טיפולים. שאלתי למה, והיא אמרה לי שאין תקציב ושכואב לה שזה המצב, אבל אין לה ברירה".
בתחילת החודש התקבלה החלטת הממשלה השנתית בנוגע להמשך תקצובם של מרכזי חוסן בדרום. במסגרת ההחלטה הכריזה המדינה כי היא מכירה בכך ש"לירי הרקטות המתמשך השלכות עמוקות וארוכות טווח, שהשפעותיהן ניכרות היום וצפויות לבוא לידי ביטוי גם בעתיד. השלכות אלה כוללות השפעות פסיכולוגיות-סוציאליות, הבאות לידי ביטוי במספר התושבים הנזקקים לעזרתם של מרכזי חוסן שהוקמו באזור ולסיוע נפשי". הכרה זו מתבטאת כאמור בהחלטה להמשיך להפעיל את מרכזי חוסן במתכונת התקציבית של שנת 2010.
"יכול להיות שהמדינה באמת מכירה בערך הרב של המרכזים ובהצלחת עבודתם", אומרת לבנון, "ולכן ממשיכה לאשר את התקציבים שנה אחר שנה". אולם השאלה אם תקציבים אלה מספיקים למתן טיפול מקיף ואפקטיבי לטווח ארוך, שייתן מענה קונקרטי לטראומות שמהן סובלים תושבי שדרות ועוטף עזה נשארת, כרגע לפחות, ללא תשובה.
* * *
תגובות
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "משרד החינוך העביר השנה 6 מיליון שקלים לצורך תגבור המערך הפסיכולוגי. מעבר לכך, המשרד תיגבר בשנים האחרונות את השירותים הפסיכולוגיים ביישובי עוטף עזה בהיקף של 15 תקני פסיכולוגים. כמו כן, המשרד ממשיך לתת מענה גם למערך שירותי הייעוץ לתלמידי הגנים ובתי הספר בהיקף של כ-600 שעות שבועיות. יובהר כי ממוצע התקנים של השירותים הפסיכולוגיים ביישובי עוטף עזה עומד על כ-140 אחוזים - גבוה יותר מכל רחבי הארץ.
"באשר לחדרי שלווה, יצוין כי בשנים 2008-2006 מימן ארגון ג'וינט ישראל את הקמתם. עם הפסקת המימון היקצה ב-2009 משרד ראש הממשלה תקציב ייעודי חד-פעמי בגובה 3.9 מיליון שקלים לטובת פעילות זו בשנת הלימודים תש"ע. חרף זאת, משרד החינוך היקצה השנה, כמדי שנה, תקציב נוסף לבתי הספר בהיקף של כ-3.5 מיליון שקלים, לצורך טיפול בפרט ולמימון פעילויות לימודיות ופעילויות הפגה בהתאם לצורכי התלמידים".
ממשרד ראש הממשלה נמסר: "ההטבות ליישובי אזור עוטף עזה, ובכללן לשירותים פסיכו-סוציאליים, ניתנות בשל ההכרה באזור זה כאזור עדיפות לאומית, בעיקר בשל המצב הביטחוני באזור. מאחר שכך ובהתאם לכללים הנהוגים במצבים שבהם צורכי האוכלוסייה עשויים להשתנות על פי המצב בשטח, נבחנות ההטבות מעת לעת כדי להתאימן בצורה המיטבית ביותר לצורכי האוכלוסייה הנדרשים. יודגש כי הממשלה הקציבה לשירותים פסיכו-סוציאליים את מלוא התקציב שביקשו גורמי המקצוע ושעומד על 8 מיליון שקלים לשנה זו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו