בעקבות האכזבה העצומה מהכישלון המסתמן של הפועל ירושלים באירופה זו השנה השנייה ברציפות, היה אפשר לצפות מהקבוצה, שקברניטיה מצהירים שמטרתם היא להגיע ליורוליג, שתשקול להיפרד מהמאמן שאחראי לכישלונות הללו. אלא שבפועל מעמדו של דני פרנקו נותר יציב, והחלפתו לא עומדת על הפרק.
העובדה שפרנקו לא הולך לשום מקום היא תוצאה של מכלול של דברים. ראשית, בהנהלה לא שוכחים במהרה את האליפות ההיסטורית שפרנקו הביא לקבוצה. גם העונה ירושלים מציגה יכולת טובה למדי בליגה, וכפי שאמר גורם בקבוצה: "זה לא שאנחנו נראים קטסטרופה. להחליף את פרנקו ייראה יותר כמו עונש ופחות כמו הדבר הנכון שדרוש כרגע לקבוצה. אתה מפטר מאמן כשאין לך מה להפסיד, וכרגע יש לנו הרבה מה להפסיד".
אבל הסיבה המעניינת יותר קשורה בטלטלה שהכדורסל האירופי צפוי לעבור בעונה הבאה. אם היורוליג אכן תהפוך לליגה סגורה, וראשי פיב"א יממשו את האיום להוציא מהליגות המקומיות את הקבוצות ששוריינו, הרי שהצורך לספק יכולת טובה באירופה למען יתרשמו ג'ורדי ברתומאו וחבריו פוחת, במיוחד אם התחזיות יתממשו ופיב"א תקים ליגה "נדחי יורוליג" חזקה בפני עצמה.
על פי ההערכה, הכניסה לליגה הזו תותנה בהצלחות מקומיות, וכאן הכל מתקשר לטיעון של ירושלים - כישלון גם בליגה, והאלופה עלולה לצאת קירחת מכאן ומכאן: היא הפסידה בקרב על ליבו של ג'ורדי, והיא עלולה להפסיד בקרב על מקום באלטרנטיבה של פיב"א. וכך נוצר מצב שבו הפוליטיקה האירופית הפכה למשענת הגב בכיסא של פרנקו.
נראה שכדאי לאלופה לעשות חישוב מסלול מחדש. לקחת צעד אחורה ולהירגע עם הצהרות היורוליג שכרגע מנותקות מהמציאות. בקרב הקהל האדום כבר החלה תסיסה כלפי פרנקו, והיא נעזרת בטיעון המרכזי של אורי אלון בעצמו: אירופה הכי חשובה.
