אין דבר יותר מתסכל מאשר להפסיד שוב ושוב לאותן קבוצות קטנות. קבוצות שבדרך כלל לא מצטיינות בשום דבר מיוחד, אבל כשהן פוגשות את בית"ר ירושלים פתאום הכול מסתדר להן. הן נלחמות, הן מתעלות, הן משחקות כאילו הן בגמר הגביע. ובית"ר? שוב נופלת לאותה מלכודת. שוב משחק שקוף, שוב בלי פתרונות, שוב בלי היכולת לשבור את הקו ולשנות קצב.
כך היה גם ב-1:1 בדרבי מול הפועל ירושלים. אין שום הפתעה, אין מהלך שיטרוף את הקלפים (וגם אם יש, זה לא מספיק). רק התקפות חסרות השראה שמסתיימות בכלום ושום דבר ואז עוד גול שסופגים מטעות טיפשית בהגנה או מהתקפה מתפרצת מיותרת. זה לא שקבוצה קטנה מנצחת או גורמת לנו לסחוט תיקו פעם אחת במקרה – זה קורה שוב ושוב העונה במה שגורם לי לחכות בציפייה למשחקי פלייאוף העליון, שם אולי זה ייראה אחרת.
לפני המשחק קיבלתי הודעה מחבר ,אוהד מכבי חיפה שגר בירושלים. "עברתי ליד האצטדיון עם האוטו, בלגן מטורף. רכבים על הכביש, על המדרכה, הכול תקוע". הוא היה עצבני ואני דווקא התרגשתי. אם יש פקקים סביב האצטדיון, זה סימן שמשהו גדול קורה.
אווירה מטורפת, שישי בצהריים, 17 אלף צופים, המון ילדים שבאו למשחק למרות הקור המקפיא. בדיוק כמו שצריך להיות. רק דבר אחד היה חסר – ניצחון. שוב תיקו, שוב שיחקנו לא טוב, שוב השופט עושה טעות, שוב פציעות - היה שם הכול. הכול חוץ ממשחק פשוט בו אנחנו פשוט מנצחים בלי יותר מדי דרמות.
יום שישי הגיע - הקהל מצביע ברגליים
אין לי את נתוני הרייטינג, אבל שווה לבדוק כמה צופים ראו את המשחק מהבית. זכייניות השידור והמנהלת צריכים לשקול את יום שישי בצהרים לקיום משחקי הליגה. יותר קהל (אם מתחשבים גם בשומרי השבת), יותר צופים (מה יותר כיף מקבלת שבת עם בית״ר ברקע), פחות תחרות (אין סוגה עילית בשישי צהרים בערוצי הטלוויזיה) - זה הזמן הכי נוח למשפחה, הכי טוב לקהל, הכי מרגש מבחינת אווירה.
17 אלף צופים בקור המקפיא של היום, ואולי גם נתוני הרייטינג לכשיתפרסמו, הם הוכחה לכך. לא ברור למה רק הפועל תל אביב מקבלת את הבמה הזו כל שבוע... אהה, כי הם בלאומית.
