ליגת העל בכדורגל בישראל יוצאת מחר (שבת) לדרך, ואלפי אוהדים, שחוו קריז מאז שהסם המשובח בעולם - המונדיאל - נעלם מחייהם, ישוועו לשוב ולכבוש את המגרשים. בעולם, לעומת זאת, ייפתחו בחודש הקרוב כמה ליגות שהן, אפעס, קצת פחות סטנדרטיות. לכל ליגה כזאת יש כוכבים משלה, רובם ידועים רק למעריצים האדוקים של הענף, ורק מעטים הצליחו לתפוס תשומת לב כלל עולמית כפי שעשו, למשל הכדורגלן ליונל מסי או הכדורסלן לברון ג'יימס. בדקות הקרובות, גם אם אתם חובבי ספורט רציניים, נחשוף אתכם לכמה ענפי ספורט ביזאריים וחדשים מרחבי העולם, שמומלץ לעקוב אחריהם בשנה הקרובה. בחלק מהענפים, אגב, אתם מוזמנים להתנסות בעצמכם. קריר ב-50 מעלות במפרץ הפרסי יש, כידוע, כל מה שכסף יכול לקנות: מלונות פאר, מכוניות מדגמים שרואים רק במגזינים ודוגמניות מכל המינים. רק שני דברים אין בנסיכויות: שלג וקרח. הגיוני באזור שהטמפרטורה בו באוגוסט עשויה להעפיל ל-51 מעלות צלזיוס. אבל מה שלא עושה הטבע עושה, כרגיל, הדולר: האמירים העשירים חולים על ספורט - והם דאגו להקים באיחוד האמירויות ליגות כדורגל וכדורסל ולהעביר אליה כוכבים מזדקנים מאירופה ומארה"ב. אבל עם כל הכבוד לכדורגל ולכדורסל השגרתיים, הלהיט העכשווי באיחוד האמירויות הוא הוקי הקרח. בסוף 2006 החליטו קברניטי האמירויות להקים ליגת הוקי קרח על טוהרת השחקנים המקומיים. הבעיה היא שהמזרח התיכון לא שופע אימפריות של הספורט הספציפי הזה, שעיקר הפופולריות שלו נרשמת בצפון ארה"ב, בסקנדינביה, ברוסיה ובקנדה - וכך התאחדות ההוקי האמירית התקשתה להקים ליגה מקצוענית ראויה. עם זאת, היא הצליחה ללקט מספיק שחקנים להקמת נבחרת צנועה. עד מהרה התברר ששחקני הנבחרת, אף על פי שזקניהם הארוכים הפריעו להם ברכיסת קסדת הראש, הם דווקא די מוכשרים. משחקם הראשון במסגרת רשמית היה נגד נבחרת תאילנד (תודו שלא חשבתם שגם לה יש נבחרת הוקי קרח), וכוכבי המפרץ הביסו את יריביהם 0:4 במשחק שהידרדר, איך לומר זאת בעדינות, לרמה מזעזעת. עיניהם של מנהלי הנבחרת, בראשותו של מוחמד אערף אל-ג'אחי, נפקחו, והם ביקשו לשחק נגד יריבות בסדר גודל קצת יותר רציני. ואכן, קזחסטן, ששחקניה נמנו פעם על נבחרת בריה"מ המפוארת, שמחה לארח את נבחרת האמירויות. זה נגמר בתוצאה המבישה משהו: 0:38 לקזחים. המזוקנים הבינו חיש קל שמוטב להם להיצמד לאזור הגיאוגרפי שממנו באו, ואכן, בתוך שנה הם הפכו לנבחרת הטובה ביותר בגוש הערבי - כשהם מביסים 1:14 את השכנים מערב הסעודית. עם זאת, במטרה להתקדם לרמות הגבוהות יותר ולשחק נגד יריבות אירופיות רציניות, לא ויתרו במפרץ על חלום הקמת ליגה מקצוענית שתורכב משחקנים מכל רחבי העולם הערבי - וגם משחקני הנבחרת המקומיים. ב-2009 נפתחה בקול תרועה רמה הליגה המקומית המיוחלת, שמנתה קבוצות עם שמות אקזוטיים כנדרש: עקרבי אבו דאבי, ערפדי אל-אעין, הגמלים המאיימים של דובאי ובזי ההוקי של אבו דאבי. הליגה זכתה להצלחה כבירה, כאשר שחקנים ותיקים מקנדה וממדינות סקנדינביות אחרות התייצבו לסדר לעצמם את הפנסיה. באוקטובר הקרוב אמורה לצאת לדרך העונה השנייה של הליגה, והקורא אורי ברודצקי (מי שנחשד בזיוף דרכונים בשירות המוסד, הוסגר מפולין לגרמניה ושוחרר בהמשך לישראל) מוזמן לרכוש צעיף של עקרבי אבו דאבי - באתרה הרשמי של הקבוצה. המנצח בין השניים ידוע שהאמריקנים אוהבים להפוך לספורט לאומי כל דבר שאפשר להרוויח ממנו כסף. אם צפיתם לפחות פעם אחת בערוץ ESPN ראיתם מן הסתם אליפויות פוקר מרתקות, תחרויות דיג שמושכות אלפי צופים בשידור חי, וכמובן הספורט הלאומי האמיתי - תחרויות אכילת נקניקיות. אם הביזאר הזה נשמע לכם נורמלי, מה תגידו על ליגת האבן, נייר ומספריים שתיפתח באמצע ספטמבר- מדהים לגלות שיש אפילו ליגת מכללות(!) למשחק הנצחי הזכור מילדותנו. אחת לשנה מגיעים יותר מ-200 שחקני האבן, נייר ומספריים הטובים בעולם לארה"ב ומתחרים על תואר אלוף העולם ועל פרס של 50 אלף דולר. תחרויות ההעפלה לאליפות מועברות בשידור חי מחוף לחוף ברחבי ארה"ב, והמרצ'נדייזינג לא נשאר מאחור: לוח שנה של אלופי האבן, נייר ומספריים, משחקי וידיאו, וכמובן חולצות טי ושאר חפצים ממוסחרים של האלופים השונים. אם חשבתם לרגע שהשיגעון מסתיים רק באמריקה, הרי ההצלחה הבלתי נתפשת של התחרויות האלו הגיעה גם לשכנה קנדה, והיא מתפשטת אט אט למדינות אחרות ברחבי העולם. מכיוון שהתחרויות האלה לא משודרות כרגע בישראל (אין ספק שגם היום הזה יגיע), מומלץ להיכנס ליו-טיוב ולצפות בהן בעניין. כל המתחרים מגיעים מחופשים לדמויות כמו קפטן אמריקה, מוכרים במזללות מזון, בני משפחת סימפסון ושאר ירקות. בכל התמודדות יש שופטים שלוקחים את תפקידם ברצינות תהומית - כולל מדי שיפוט ומשרוקית. ואם כל זה לא מספיק, גם מעודדות יש בעסק, והן בדרך כלל בלונדיניות מפוצצות סיליקון כמיטב המסורת. שיאי האבסורד סביב המשחק נשברו בתחילת 2010, כשהכוכב הגדול של הענף באוסטרליה, פיטר "אגרופי הזעם" מתיאוס, התראיין בפריים טיים הטלוויזיוני והסביר את שלל הטקטיקות והאסטרטגיות שקשורות במשחק. עתה הוא אף שוקל לפרסם ספר הדרכה בנושא. מה נגיד לו? אחת, שתיים, שלוש! בוא'נה, בלי ידיים איך נגדיר את ענף הספורט מספר אחת במלזיה ואחד הפופולריים באסיה בכלל? אולי כשילוב של כדורעף, כדורגל, אקרובטיקה ומוטיבים של התעמלות אמנותית. שלושה שחקנים ניצבים מצד אחד של הרשת ומולם שלושה מעברה האחר. זה הסיפאק טאקראו (Sepak Takraw), והחוקים שלו פשוטים למדי: צריך להעביר כדור פלסטיק קטן בסיוע כל איבר וחלק של הגוף - מלבד הידיים. כמו בכדורעף, כל קבוצה משיגה נקודה אם יריבתה לא מצליחה לענות לכדור שלה. השימוש בידיים אסור, כאמור, מה שהופך דווקא את הרגליים לאביזר חובה. אלא שכדור המשחק לא גדול, וכל קוטרו 10 סנטימטרים. לפיכך נדרשים השחקנים למיומנות שיא כשהם משגרים רגל גבוה מעל ראשם במטרה לבעוט בכדור הקטן. הכדורון, מצידו, מקפיד להתעופף לגבהים, מה שמאלץ את השחקנים לבצע שלל סלטות וקפיצות שלא היו מביישות לולייני קרקס. אם ביקרתם פעם בתאילנד, סביר להניח שנתקלתם במשחק הזה כשהוא מנוהל ברמת חובבים ברחובות הבירה בנגקוק או על חופי האיים. כך או כך, במלזיה השכנה מדובר בספורט הלאומי, וכוכביו הגדולים של הענף מרוויחים סכומים שנעים סביב חצי מיליון דולר לעונת משחקים אחת. בארצם הם נחשבים לסלבס לכל דבר, והם מובילים קמפיינים של פרסום במלזיה ובכל רחבי אסיה. לאחרונה דווח ששחקנית נבחרת מלזיה לשעבר נתפסה בקניית סם אקסטזי מחוץ למועדון לילה, והדבר עלה לכותרות ברחבי המדינה והפך לשיחת היום. התאילנדי בוק טוי נחשב לילד הרע של עולם הסיפאק טאקראו, ויש הטוענים שפיו הגדול דווקא עושה שירות טוב לענף. טוי הצהיר על עצמו לא אחת שהוא "השחקן הכי טוב בעולם, והגיע הזמן שאנשים אחרים יבינו את זה". הצהרה זו עיצבנה את הקולגות שלו, וכשתאילנד פגשה את מלזיה בגמר אליפות העולם של הענף - הסיפור כמעט התפתח לתקרית דיפלומטית אמיתית בין שתי המדינות, כולל הטחת עלבונות הדדיים בין שחקני שתי הנבחרות. בנובמבר הקרוב תתקיים אליפות אסיה בענף, ושם העניינים יתחממו מן הסתם כשהתאילנדים יפגשו שוב את המלזים. מול שער רטוב הרוגבי הרגיל הוא אחד מענפי הספורט המצליחים והפופולריים בעולם. הוא משוחק במדינות אפריקניות וגם באירופה, ויש לו היסטוריה ארוכה כאחד מענפי הכדור האלימים ביותר. עם זאת, כמעט בהיחבא, ב-50 השנים האחרונות הוא הצמיח תת-ז'אנר, שאמנם לא סוחף את העולם כמו המשחק הידוע שמתקיים על כר דשא, אבל בהחלט תופס יותר ויותר משוגעים לענף: רוגבי תת-מימי. זה נשמע לכם כמו משחק לקשוחים ולקשוחות בלבד? לא טעיתם, שהרי גם רוגבי הדשא מיועד לבריונים ובריוניות (אליפות העולם ברוגבי נשים יוצאת לדרך בסוף השבוע הזה, והיא תשודר בערוצי הספורט בישראל). מתברר שהרוגבי התת-מימי כה קשוח, עד שבקושי מצליחים לארגן שם קבוצות של 11 שחקנים נגד 11 - ולעיתים קרובות המשחק מערב גברים ונשים בצוותא. ומדובר בספורטאים עמידים גופנית במיוחד. הרוגבי הזה הפך, אגב, ללהיט מפתיע דווקא בבריכות ברלין, אף על פי שגרמניה לא ידועה כמדינה בעלת מסורת רוגבי מפותחת. אז איך זה עובד? שחקני שתי הקבוצות המתמודדות צוללים לתוך בריכה כשהם מצוידים בשנורקלים, בסנפירים ובכדור קטן שאותו הם נדרשים להכניס לסלי מתכת שממוקמים בשני צידי הבריכה. ייחודו של המשחק, מעבר לעובדה שהוא מנוהל כולו מתחת למים וכולל אלימות לא פחותה מאשר במשחק המקורי, הוא העובדה המשעשעת שחוקי המשיכה לא עובדים כאן, מה שגורם לסיטואציות ולמהלכים במשחק להיראות דמיוניים למדי. שחקן של קבוצה אחת מנסה ללכוד בשתי ידיו שחקן של הקבוצה השנייה, שמצידו מתחמק בסלטה איטית או צולל עמוק יותר לקרקעית הבריכה. מדי פעם קופצים חלק מהשחקנים למעלה, כדי לשאוף לריאות מעט אוויר, לפני שהם חוזרים למאבקים התת-מימיים. יצוין שלמרות שמו, המשחק הזה לא דומה יותר מדי לרוגבי הרגיל, והמטרה כאן היא קודם כל שיפור הסיבולת של המשתתפים האמיצים. זו הסיבה שהוא יועד מלכתחילה לצוללנים - ורק אחר כך התפתח לספורט עממי יותר. באופן מפתיע משהו, ונצואלה הדרום-אמריקנית נחשבת לאחת הנבחרות המובילות במשחק בעולם, ועם אוסטרליה, שבדיה, ארה"ב וגרמניה היא אמורה להופיע באליפות העולם שתתקיים באוקטובר בברלין.
ליגת ההוקי של איחוד האמירויות
ליגת האבן, נייר ומספריים של ארה"ב
ליגת הסיפאק טאקראו של מלזיה
ליגת הרוגבי התת-מימי של ונצואלה
