עיצרי, כיכר לפנייך

מזג האוויר או "המצב" אינם מותירים כל חותם, בכיכר המדינה בתל אביב עסקים כרגיל. בלונדינית גבוהה במשקפי שמש גדולים ובשמלת מקסי אדומה וטרנדית מהדסת החוצה מאחת החנויות על זוג עקבים דקיקים, כשידיה אוחזות במבחר של שקיות. בכל אחת מונח ודאי פריט שעלותו כמו משכורת חודשית ישראלית ממוצעת. 

היא לא היחידה, כמובן. מי שמסתובב בכיכר יוכל לאתר עוד רבות כמוה, לבושות בבגדי מעצבים בגיזרה ובצבעים הנכונים, עושות כאן את השופינג שלהן. הן נראות כאילו נשלפו מהפקת אופנה יוקרתית, ובכל רגע עשוי לקפוץ משום מקום הסטייליסט האישי שלהן, כדי להחזיר למקומה שערה סוררת.

הן לא באות במכוניות יוקרה, כמו המעושרות בטלוויזיה. "זה לא באמת קורה ככה", אומרת רוזה סינייסקי, כתבת האופנה של המגזין "ELLE Russia", שנודדת בין בירות העולם ומקפידה לבקר בשבועות האופנה במילאנו, ניו יורק, לונדון וסידני. "תשכח מהתמונה הזו של מישהי שמגיעה עם הנהג, עוצרת את הרכב, נכנסת לחנות ומגהצת את כרטיס האשראי על סכום של 80 אלף שקל. 

"בעצם, זה קורה, אבל אולי פעם בשבוע. רוב הקונות באות לקנות כמה פריטים, וזהו. אפשר לראות פה כל מיני קונות - אימהות, ילדות ונערות, כשהמשותף לכולן הוא החיבה לאופנה. יש להן כסף והן יכולות להרשות לעצמן לקנות בגדים של מעצבי־על בלי להתחשב במחיר שלהם, אז למה לא, בעצם?" 

סינייסקי, קטנת קומה ודקיקה, לבושה בשמלה שחורה של "לנוון" ונועלת נעלי עקב אדומות בעלות נוכחות. היא מחזיקה בלוג אופנה וחשבון אינסטגרם, שכולל תמונות נוטפות שיק שלה. "יש בארץ מין תחושה שהחיבה לאופנת־על הפכה לדבר רע - וזה לא", היא אומרת תוך בחינת ז'קט של ג'יבנשי. "אם יש נשים שזה הכיף שלהן, והן רוצות להוציא על זה את כספן - זו זכותן המלאה".

כיכר המדינה נחשבת בעיני רבים למעוז הנובורישיות האולטימטיבי. כתבות צבע במגזינים ובעיתונים ותוכניות ריאליטי כגון "מעושרות" ו"it girls" - הדוקו־ריאליטי של הוט שעוקב אחר בלוגריות אופנה - רק מתחזקות את התדמית הזו, ממש כמו זריקת בוטוקס המשמרת נעורים.

הדימוי הנובורישי של הכיכר מקומם את טל שירי, יועצת אופנה למותגי על וסטייליסטית אישית, שברשימת הלקוחות שלה מככבות נשות האלפיון העליון ובנות זוג של אוליגרכים. "אתם בתקשורת אוהבים להנציח את התדמית הזאת ולהראות רק מה שנוח לכם", היא אומרת. "פעם התפרסמה כתבה על הכיכר, והכותרת היתה שזקנות סגולות שיער עם כלבי הפודל הן הלקוחות שבאים לכאן. זה הרתיח אותי". 

אז מי הלקוחות האמיתיים של הכיכר? 

"נשים וגברים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, שלבושים מכף רגל ועד ראש במיטב המותגים, עם או בלי לוגואים מתנוססים. האנשים האלה מעריכים את איכות הבדים ואת העיצובים הייחודיים, ואין להם שום בעיה לשלם עבור מותגי פרימיום.

"באות לכאן לא מעט נשים מפאריס ומלונדון, כי הן אוהבות את הקניינוּת המגוונת של הבוטיקים כאן, שיש בהם פריטים של מספר מעצבים (multi brand). אתה גם יכול למצוא כאן המון פאשניסטות צעירות עם מודעות אופנתית גדולה, שחשוב להן להתלבש במיטב הטרנדים האחרונים.

"ויש את אלו שלא גדלו עם כפית של כסף בפה, ובכל זאת קונות פריט אחד או שניים בעונה. סביר להניח שהפריט יהיה טיימלס - ז'קט, תיק ערב, שמלה שחורה קטנה או נעלי עקב קלאסיות, שישמשו אותן ליותר מעונה אחת. ברור לי שהן חסכו כל שקל ועבדו בשבילו קשה מאוד, אבל זה הכיף שלהן, וזה כבר משדרג את כל ההופעה. 

"יש גם את הקבועות, שתראה בכיכר כשמתקיימות בחנויות מכירות סוף עונה של 70-50 אחוז הנחה, והן מנצלות את ההזדמנות לקנות פריטים של מעצבי־על בהנחות משמעותיות".

Dior בר השגה?

"כן, תתפלא. יש פה אמנם פריטים במחירים גבוהים - מגפיים מעור נחש ב־16 אלף שקלים ותיקים של דיור שמתחילים ב־3,500 שקלים - וברור שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו. אבל לצידם תגלה פריטים נגישים במחיר משתלם, ולא רק בסוף עונה. למשל חולצת "אטואל" של איזאבל מארה ב־500 שקלים, או סנדלים של Ancient Greek ב־450 שקלים". 

חשבון האינסטגרם של שירי כולל תמונות של פריטים טרנדיים, שכיכבו על מסלולי התצוגות של מעצבי העל. היא לבושה בשמלה כחולה של מעצב העל הצרפתי אזאדין אלייה, וצועדת בקלילות בנעלי עקב של דיור. "אני אוהבת אופנה, מאז ומתמיד הייתי מחוברת לתחום. במסגרת העבודה שלי חשוב לי להיראות טוב, כי זה כרטיס הביקור שלי".

טל שירי, יועצת אופנה למותגי על וסטייליסטית. יש גם Dior בר השגה // צילום: מאיה באומל בירגר

 

רוזה סינייסקי, כתבת האופנה של "ELLE Russia". נודדת בין בירות העולם // צילום: מאיה באומל בירגר

 

"שופינג זה הפינוק שלי"

היא לוקחת אותי לסיור בחנויות הכיכר, להכיר את הצעירות שארון הבגדים שלהן גדוש בפרטים שנקנו כאן. למשל לי אלון (23), תל־אביבית המתגוררת בצפון העיר. דקת גיזרה, היא עומדת בכניסה לחנות של "אמור" ובוחנת פריטים מקולקציית הסתיו של דולצ'ה וגבאנה, בלנסיאגה, קלואה, מיסוני וכריסטיאן לבוטין.

"אתה יודע שהיא סירבה להשתתף ב־it girls?", אומרת שירי, ולי מחייכת ש"תמיד יוצאים לא טוב בדברים האלה. תראה איך הטלוויזיה הוציאה את ה'מעושרות', וגם את הבנות שמככבות ב'it girls' - כאילו שכל מה שמעניין אותן זה בגדים, מותגים ושופינג".

זו הרמה להנחתה, את יודעת.

"ממש לא, אני לא כזאת. זאת הסיבה שסירבתי להשתתף בסידרה. אין לי רצון להתפרסם, להפוך לסלב וללכת להשקות, זה ממש לא מדבר אלי כל הדבר הזה. ביומיום אני בכלל מנהלת תיקי השקעות, יש לי עבודה מסודרת ויציבה, ואני עובדת קשה מאוד בשביל הכסף שלי. הפינוק שלי זה להגיע לכאן ולעשות שופינג.

"יש לאנשים תחושה שכל מי שמסתובבת פה קונה בטירוף, כי זה מה שהם רואים בטלוויזיה - תוכניות ריאליטי ערוכות. אני לא באה לכיכר סתם כי משעמם לי. אני באה כשיש לי אירוע חשוב, או כשבא לי להתחדש במשהו טרנדי. וכשאני באה, אני לא קונה כל דבר בלי חשבון, אלא משקיעה המון מחשבה בשאלה על מה להוציא את הכסף שלי.

"מרגיז אותי שכל מי שאוהבת להסתובב בכיכר ולקנות שם בגדים מתויגת כריקנית. יש אנשים שאוהבים להוציא כסף על שטויות, ואני מוציאה כסף על פריטים איכותיים וטובים, שישמשו אותי להרבה זמן. בחו"ל אתה תראה בכל מקום פאשניסטות עם מודעות גדולה לאופנה, שיכולות לבטא את עצמן. פה, אם אני מתלבשת יפה, אומרים לי שאני מוגזמת או שאני חיה בסרט".

זה התחיל אצלה בערך בגיל אפס. "מאז ומתמיד היתה אצלנו במשפחה מודעות ליופי ולאסתטיקה, לאיך שאתה נראה ומה אתה משדר. כשהייתי בת שנה היו מלבישים לי תחתונים חמודים של דולצ'ה וגבאנה, שעל כל זוג היה הדפס של יום אחר בשבוע. כשהייתי בת 6, אנשים היו עוצרים אותי ברחוב ומתעלפים מזה שילדה בגילי הולכת עם סנדלים של דולצ'ה וגבאנה".

היום היא אוהבת את אִירוֹ, קלואה ובלנסיאגה. יש לה תיקים של שאנל וקלואה ונעליים של ולנטינו ולבוטין. על המחירים היא מעדיפה לא לדבר. בדיקה מהירה בכיכר מגלה שתיקים של שאנל מתחילים ב־6,000 שקלים, ונעליים של ולנטינו - ב־3,000 שקלים.

"זה לא באמת משנה כמה הבגד או הנעליים עולים. מה שמשנה זה איך הם נראים עליך, ומה אתה משדר כשאתה לובש אותם. החוכמה היא לא לקנות משהו יקר, אלא משהו עם טעם ואמירה. 

"אני חושבת שתיקים ונעליים הם מסוג הדברים שמשדרגים את ההופעה, ולכן אני משקיעה בהם ממש הרבה. אני יכולה לחרוש את הכיכר כדי לחפש תיק או נעל שאני אוהבת, אין לי שום בעיה עם זה. המוכרות כאן כבר יודעות מה אני אוהבת, וברגע שמגיעה קולקציה חדשה הן דואגות לצלם אותה, לשלוח לי בווטסאפ ולשאול אם לשמור לי בצד".

לחשבון האינסטגרם שלה יש יותר מ־15 אלף עוקבים. בתמונה אחת היא נראית משתזפת בבריכה בבגד ים שחור של גוצ'י, בתמונה אחרת היא בשמלה צהובה נשפכת של המעצב הצרפתי סדריק שרלייר, ובצילום נוסף מככבים משקפי שמש חתוליים של פנדי, תיק שאנל בגוון nude ושמלה שחורה מחמיאה מטופשופ.

טופשופ? מה עבר לך בראש?

(צוחקת) "אני קונה גם שם ובזארה, לא רק בכיכר. זה כיף למצוא חולצה הורסת, טופ היסטרי או שמלה שיושבת עלייך טוב, גם אם הם לא של מעצב־על. זה הקטע - ללבוש בגד מחמיא, ואז שיגלו שהוא לא עלה הרבה".

קרה פעם שקנית פריטים יקרים והתחרטת עליהם?

"המון פעמים. יש לי בארון הרבה בגדים שעדיין יש עליהם את התווית של המחיר, כי אני בכלל לא רוצה ללבוש. בחנות הם נראו לי סופר מגניבים וטרנדיים. הרבה פעמים המוכרות משכנעות אותי שמשהו יושב עלי יפה, אני משתכנעת, ורק אחרי כמה ימים מבינה שזה בכלל לא הסגנון שלי. זה אולי מאוד יפה, אבל לא מתאים לי בכלל".

אז את מחליפה?

"חלק הספקתי להחליף אבל יש המון פריטים ששוכבים בארון. לפעמים אני מוכרת בגדים לחברים אחרי שנמאס לי מהם".

יהיו שיאמרו שאת באה לכיכר כדי לפצות את עצמך על משהו.

"אני מכירה את ההערות האלו, וזאת שטות גמורה. אני קונה בגדים בכיף שלי ונהנית מזה. בחיים לא אבוא לכיכר כשאני עצובה או מדוכאת כדי לפצות על זה".

 

עקבים גבוהים (גם במחיר)

גם גיסתה של לי, לורן אלון (21), היא חובבת מסעות שופינג בכיכר. גם היא תל־אביבית, נשואה ליוסי (31), יהלומן, ואמא במשרה מלאה למיה בת ה־3 ולאן בת החודשיים. היא למדה קורס עיצוב אופנה, וחולמת לפתוח בעתיד בוטיק משלה לבגדי ילדים, "עם בגדים חמודים ומתוקים".

את השופינג שלה היא עושה עם שתי בנותיה. מיה לובשת בדרך כלל בגדים של סטלה מקרטני, דיור ומונקלייר. אן הקטנה שוכבת בעגלת תינוק מבית פנדי, שיובאה בייבוא אישי מאיטליה ועלתה 14 אלף שקלים, ומכוסה בשמיכה של בייבי דיור.

את האהבה לאופנה גילתה לורן כבר כילדה. "באתי מבית שלא היה בו כסף. אמא שלי היא תופרת, והיא תפרה לי דברים מיוחדים, כי לא היתה לה אפשרות לקנות לי. אני זוכרת שכילדה הייתי מסתכלת באינטרנט, רואה בגדים יפים ומבקשת ממנה לעצב לי כאלה. כדי שזה יהיה מיוחד הייתי משנה דברים בחולצה או בשמלה, וככה הייתי בטוחה שאין כזה לאף אחת".

הסגנון האישי שלה מגוון. "הכל תלוי במצב הרוח שלי. אני מסוגלת ללבוש כל השבוע בגדים סולידיים בגוונים קודרים של שחור ואפור, ויהיו ימים שאסתובב רק בלבן, כאילו זה חג שבועות. אני פשוט לובשת את מה שמוצא חן בעיניי באותו רגע".

את הרומן עם בגדי המעצבים בכיכר החלה לפני ארבע שנים, כשהכירה את בעלה. "הלכתי לכיכר כי ידעתי שאמצא פה בגדים יוקרתיים ומיוחדים. כיף להסתובב כאן בין החנויות. אני מגיעה לשופינג בכיכר עם לי, עם חמותי, וגם עם בעלי, כשהוא רוצה לקנות לעצמו בגדים. אנחנו קונים כאן הרבה.

"יש לי חולשה מיוחדת לנעליים. אני אוהבת בעיקר את נעלי העקב של לבוטין, יש לי איזה 15 זוגות, אבל כמה אפשר ללכת עם עקבים? כדי לא להרוס את הגב והרגליים אני הולכת המון עם הסנדלים של לואי ויטון ועם נעליים שטוחות של רנה קאובילה". נעליים של כריסטיאן לבוטין עולות בכיכר החל מ־3,500 שקלים; סנדלים של לואי ויטון - החל מ־4,500 שקלים; ונעליים של המעצב רנה קאובילה - החל מ־2,600 שקלים.

מה את קונה לילדות?

"בגדים של דיור, סטלה מקרטני ופנדי. זה הכיף הכי גדול שלי. אני לא חושבת שאני צריכה להתנצל על זה שאני מעניקה להן את הטוב ביותר. אין אמא שלא היתה רוצה להעניק לילדים שלה את הכי טוב. יש לי את היכולת, אז אני קונה להן מותגים".

למה להוציא סכומים כאלה על בגדים לתינוקות, שגדלים במהירות ומתלכלכים אפילו במהירות גדולה יותר?

"הרבה אנשים שואלים אותי את השאלה הזאת, ואני חייבת להודות שזה מעצבן שנכנסים לי לכיס. אם יש לי אפשרות לקנות, אז למה לא? אני רוצה שהילדות שלי יהיו הכי מיוחדות, ואני נותנת להן את הכי מיוחד. אם לא לילדים שלנו, אז למי ניתן?" 

את מושפעת ממפורסמות שקונות לבנותיהן בגדי מעצבים?

"זה לא שאני קונה למיה ואן בגדים כי ביונסה קונה לילדות שלה. אבל אם אני רואה משהו יפה שלבשו נורת' ווסט או בלו אייבי, אז ברור שאני ארצה שגם להן יהיה. אבל זה לא שהן מסתובבות כל היום בבגדי מעצבים מהכיכר. לגן, למשל, אני שולחת את מיה בבגדים של זארה ושל nununu, שאני מאוד אוהבת, ולא אכפת לי שיתלכלכו". nununu, אגב, הוא מותג ישראלי שנמכר בעולם וחביב על כוכבות דוגמת ביונסה, מילה קוניס וקים וקורטני קרדשיאן. 

מלי לנצוט-ליבוביץ (מימין) עם לורן אלון ובנותיה מיה בת ה-3 ואן בת החודשיים (בעגלה). אוהבות לעשות שופינג ביחד // צילום: מאיה באומל בירגר

 

הכל נשאר במשפחה

גם אדם, בנה בן השנה של מלי לנצוט־ליבוביץ (28), כבר יושב בעגלה בבגדים של פנדי. "האמת שאין לו ברירה", צוחקת האם הגאה. "יש לו המון בגדים של בייבי דיור וברברי. הוא מאוד אוהב ברברי". בגדי התינוקות של בייבי דיור וברברי עולים בין 700 ל־1,200 שקלים לפריט.

"כמו שאני מקפידה להתלבש יפה, חשוב לי שאדם יתלבש יפה. וכן, חלק מהעניין זה גם הפוזה. אני רוצה שגם לו יהיה נעים, ולכן אני קונה לו סריגים מבדים איכותיים וטבעיים, שלא יגרדו לו את העור. אני קונה לו סריגים של ברברי ודיור, שנחשבים יקרים, ויש לו גם חולצות טי של פנדי.

"כשאני לוקחת אותו לאיזה מקום בערב, חשוב לי שהוא יתלבש יפה ומיוחד. ליומיום יש לו גם בגדים מזארה ושילב".

מלי מתגוררת עם בעלה יהונתן (31) בצפון תל אביב. למשפחה יש עסק בתחום היהלומים והנדל"ן, שגם היא עובדת בו. תמי לנצוט־ליבוביץ, מלכת הנימוסים וההליכות, היא גיסתה. 

"כולם במשפחה חובבי מותגים", אומרת מלי. "בעלי מאוד אוהב את האיכות של ברברי, ראלף לורן ודולצ'ה וגבאנה. לא הייתי מסתדרת עם מישהו שהיתה לו בעיה עם החיבה שלי לעניין. 

"לאנשים בארץ אין מודעות אופנתית גדולה. אמנם בשנים האחרונות זה קצת משתנה, אבל נושא האופנה לא באמת מושרש פה כמו בפאריס ובמילאנו. אנחנו מדינה צעירה, ולא לכולם יש את הידע שקשור לסוגים של בדים ולאיכות שלהם. אנשים חושבים שמכנסיים שחורים, שעולים בזארה 200 שקל, זהים באיכות שלהם למכנסיים שחורים של דולצ'ה וגבאנה, שעולים 3,000 שקל. וזה ממש לא ככה.

"חוץ מזה, נעל טובה ותיק טוב הם מאסט להופעה מושלמת. תיק טוב זה תיק מעור איכותי, שמלווה אותך שנים. בכיכר אני קונה תיקים של דיור וסלין".

את המודעות האופנתית היא ירשה מאמה, שהסבירה לה עד כמה חשוב להתלבש באופן מיוחד ושונה. "נעליים היינו קונים במקסים בכיכר. הייתי נועלת ארמאני ודולצ'ה וגבאנה. אבל אני זוכרת שכילדה, דווקא רציתי להתלבש כמו כל החברות שלי, בבגדים של פוקס. אמא הסבירה לי שחשוב להיות מיוחדת, ואמרה שכשאגדל, אבין.

"בגיל 14 התחלתי לצפות בערוץ האופנה, והבנתי שאמא צדקה. הבנתי שיש חשיבות לסוג הבד ולאיכות שלו, ושעדיף להשקיע במשהו יקר אבל טוב ואיכותי. גם היום חשוב לי ללבוש את הדברים המיוחדים והמגניבים, ולאו דווקא את הדברים היקרים. אבל מה לעשות שהדברים המיוחדים הם גם היקרים?

"ההופעות שלי הן קז'ואל ומאוד נקיות, כי חם פה רוב הזמן. אמנם אני רוצה להיראות טוב, אבל יותר חשוב לי להרגיש נוח. לרוב אני אלך בג'ינס של דולצ'ה וגבאנה (שמחירו כ־2,400 שקלים; י"מ) וטי־שרט מגניבה. כשאני טסה לשבוע האופנה בפאריס, אני אלך על הופעה יותר מוגזמת ואקח מעיל פרווה כדי לדפוק הופעה".

יש מעצבים שאת אוהבת במיוחד?

"אני מתה על דולצ'ה וגבאנה ומאוהבת קשות בכל מה שיש למיסוני, כי הבדים שלהם מאוד קלילים, בסריגה מיוחדת. כל מה שהם מעצבים אני חייבת לקנות, אלא אם זה במחיר ממש מטורף.

"פעם ראיתי תיק גב ספורטיבי של שאנל שנראה כמו תיק בית ספר, והוא עלה 5,000 יורו. נראה לי מטורף להוציא סכום כזה. במקרה כזה, אני אסתפק בתיק של אדידס.

"לפני עשר שנים קניתי שמלה של מיסוני ב־7,000 שקל, ועד היום כשאני הולכת איתה אני מקבלת עליה מחמאות, כך שאת התמורה להשקעה כבר החזרתי מזמן. זה מה שאנשים לא מבינים: זה היה מאוד יקר, אבל זאת קנייה משתלמת".

בארון הנעליים שלה לא תמצאו נעלי עקב בכמויות. "קשה לי עם עקבים, אז יש לי כמה זוגות של לבוטין לערב, וזהו. ביומיום אני אוהבת נעליים שטוחות וסניקרס, שיותר מתאימות להופעה קז'ואלית. יש לי סניקרס של דולצ'ה וגבאנה וגם נעלי ספורט של שאנל, שעלו לי 500 יורו בפאריס".

את יוצאת איתן לריצות בפארק?

(צוחקת). "לא, את זה אני עושה עם נעלי הספורט של נייקי". 

עם מי את עושה את השופינג?

"אני לא עושה שופינג כזה כמו שרואים בסרטים, שמישהי מסתובבת עם מלא שקיות. אני מגיעה לכיכר ובוחרת פריטים מאוד ספציפיים. לפני שאני קונה אני מתייעצת מיליון פעמים עם אמא שלי ועם בעלי, כי הדעה שלהם מאוד חשובה לי. בדרך כלל אני מצלמת ושולחת להם כדי שיגידו לי מה דעתם, ולפעמים אני חוזרת איתם לחנות ומודדת ומחליטים יחד".

כמה את מוציאה בחודש על בגדים, נעליים ותיקים?

"איך ידעתי שתשאל את זה", היא צוחקת. "אין לי מכסה חודשית וסכום קבוע. אני קונה דברים רק אם ממש בא לי, ולא כדי להגיד 'הנה קניתי'. קורה לפעמים שאני לא באה לכיכר במשך חודשיים, ואז מבזבזת בחו"ל סכומים באמת גדולים. אני חייבת להגיד לך שהרבה פעמים אני לא אקנה דברים בכיכר, ולא משנה כמה הם יפים. כואב לי הלב להוציא כסף על דברים שהמחיר שלהם ממש גבוה".

היא מכירה את לורן ולי, הן נפגשות לא מעט בחנויות הכיכר. כולן באות במכוניות היוקרה שלהן.

לורן: "זה לא כיף לקנות עם יותר משלוש בנות. לכל אחת יש את הדעה שלה, ולפעמים זה סתם מקשה. כשאני באה עם לי מאוד כיף לנו, כי יש לנו שפה משותפת וכל אחת מאיתנו מכירה את הטעם של השנייה".

לי: "אני אוהבת לבוא עם לורן, כי היא תגיד לי מה באמת היא חושבת. הרבה פעמים אני באה לכיכר לבד ורואה משהו יפה ללורן, אז אני מצלמת לה, או פשוט קונה לה אותו. לפעמים אני באה עם אמא שלי, כי אני סומכת עליה ויודעת שבגלל שיש לה טעם טוב, אני תמיד אמצא את הפריטים הכי שווים".

 

המיתון מורגש גם כאן

לימור (27) מרמת גן היא כנראה האנטיתזה של לורן, לי ומלי. היא רווקה, עובדת כפקידה במשרד שנמצא קרוב לכיכר, ומסתובבת בחנויות המעצבים "לא כדי לקנות, אלא כדי לראות מה יכול לקנות מי שיש לו כסף".

זה לא מדכא?

"אם זה היה מדכא, לא הייתי עושה את זה. ראיתי בכמה חנויות פריטים של דולצ'ה וגבאנה, פראדה וברברי, במחיר של 4,000 ו־6,000 שקלים. תהיתי מי יכול להרשות לעצמו לקנות אותם, אבל כנראה יש לא מעט כאלה.

"פעם נכנסתי לחנות של גוצ'י, ואפילו חשבתי לקנות לעצמי ליום ההולדת ארנק שעלה 3,000 שקלים. אבל בזמן שהתלהבתי מהרעיון חשבתי לעצמי, לאן אני אלך עם ארנק כזה?! אז ויתרתי. כנראה שאני לא מסתובבת בחוגים הנכונים".

ואיך המוכרות מתייחסות אלייך, כשהן יודעות שאת לא באה לקנות?

"יש מוכרות שיבחנו אותי מלמעלה למטה ויעשו טובה שהן ניגשות אלי. יש כאלו שהן ממש לבביות, ויראו לי פריטים שברור להן שאין מצב שאני קונה. אבל בגדול, הרבה יותר נעים פה ממה שנדמה".

"זה בסדר שאנשים נכנסים ומתרשמים ממה שיש לנו להציע", אומרת לי המוכרת באחת מחנויות המותגים היוקרתיים. "זה בסדר גם לא לקנות. אני רק לא אוהבת את אלה שבאים והופכים את הבגדים, או מודדים מיליון דברים, וברור לי ולהם שהם רק עושים בלאגן והולכים. היו גם מקרים של אנשים שבאו לפה כדי להצטלם עם הבגדים, עשו סלפי והלכו".

ומה לגבי אלה ששואלים על מחירים? הם באמת רוצים לקנות? 

"היום כולם שואלים על המחירים. הימים שאנשים היו באים לקנות בלי חשבון ובלי להסתכל על המחיר שייכים לעבר. אמנם עדיין נשארו כאלה, אבל הם מעטים. הרוב, גם אלה שבסופו של דבר קונים פה הרבה, מתעניינים קודם כמה עולה כל דבר. אנחנו בתקופה שאנשים עושים חישובים ומתלבטים הרבה לפני שהם קונים".

טל שירי מסכימה. "המיתון והמצב הכלכלי משפיעים על הרגלי הקנייה בכיכר. אנשים היום הרבה יותר מחושבים מבעבר, הם יחשבו הרבה לפני שהם ממהרים להוציא סכומים גדולים על הרכישות שלהם.

"בתקופות כאלה, אתר האינטרנט של הכיכר הופך ליותר פופולרי. אנשים מעדיפים לשוטט בו כדי לחסוך את אי הנעימות בחנות, שם הם הופכים כל פריט ובודקים את מחירו. גם בחשבונות הפייסבוק והאינסטגרם של הכיכר אפשר להתעדכן על פריטים חדשים ומבצעי סוף עונה".

 

קונה בתשלומים

את ליאת (32) מרעננה, אדריכלית שנשואה לאיש היי־טק ואם לילדה בת 3, אנחנו מוצאים באחת מחנויות הבגדים הגדולות בכיכר. "אני באה לכאן פעם בכמה חודשים לפנק את עצמי בפריט אחד", היא מסבירה.

"אני לא מחכה לסוף עונה, כי בסוף עונה אני אף פעם לא מוצאת מה שאני מחפשת - או שאין את המידה שלי, או שאין את הצבע שאני אוהבת. אין לי מזל בדברים האלה. הפריט שאני קונה הוא לא במחיר מטורף, ואני פורסת את הסכום להרבה תשלומים".

מה למשל קנית כאן בעבר?

"קניתי פעם חולצה של מארני שעלתה 850 שקלים וחולצה של אסקדה שעלתה 1,100 שקלים. הן היו ממש יקרות ביחס למה שאני קונה בדרך כלל, אבל אני מאוד אוהבת אותן והולכת איתן הרבה. בעלי ואני באים הרבה לחנות של ראלף לורן, כי המחירים בה סבירים יחסית. אני תמיד אומרת לבעלי שאם נזכה בלוטו, נבוא לפה לקנות לי תיק של דיור".

המוכרת בחנות הבוטיק של מותג אופנה ידוע אומרת שלא פעם נשים קונות אצלה לא בזכות בגדי המעצבים, אלא בגלל עצם החוויה. "עוטפים לה את הבגד באריזה מיוחדת ושמים בשקית ממותגת, והיא מרגישה שזכתה במיליון דולר. אין מה לעשות, זה חלק מאוד גדול מהחוויה.

"יש גם כאלו שבאות לחפש מותג מסוים. ברור שיש את הנובורישיות האלו, שחייבות שהלוגו יופיע בגדול. הן חושבות שאם שם המותג או הסמל שלו מופיע באופן בולט, זה מצדיק את הקנייה, כי אז כולם יראו.

"אבל לא כל מי שמחפשת מותג מבינה באופנה. יש כאלו שרואות במדורי האופנה שעכשיו מעצב מסוים נחשב, ובאות לחפש פריטים שלו".

"יש הבדל מהותי בין הרגלי הקנייה של נשים ישראליות שבאות לעשות שופינג בכיכר לבין אלו של נשים רוסיות", אומרת סינייסקי. "ישראליות מאוד אוהבות קז'ואל - ג'ינס מגניב, סניקרס מעוצבות, תיק סולידי, נעלי עקב אלגנטיות או שמלה טרנדית. גם אם האאוטפיט שלהן יעלה 100 אלף שקל, אתה לא תדע את זה במבט ראשון.

"רוסיות, לעומתן, ילכו על הכל בגדול. הן אוהבות שמלות ערב בומבסטיות, הרבה פאייטים ונצנצים והופעה עם נוכחות, שיהיה מי שיגיד שהיא מוגזמת".

על הגברים שפוקדים את חנויות הכיכר יש לטל שירי משנה סדורה. "זה מתחלק לשניים: אנשי עסקים וחתנים - ואנשי הקז'ואל. אנשי עסקים וחתנים משקיעים בחליפות עסקים או בחליפות חתן, שנעשות בתפירה עילית ובעיצוב אישי. הם מוכנים להשקיע לא מעט כסף על חליפות שנתפרות למידותיהם, למשל חליפות של המעצב טום פורד, שמחירן מגיע לעשרות אלפי שקלים.

"אנשי הקז'ואל הם גברים שמודעים לעצמם, שאוהבים ונושמים אופנה, ומחוברים למותגים לא פחות מנשים. הנוחות חשובה להם מאוד. לכן יש בחנויות בכיכר מחלקות גברים מפותחות, שמציעות קולקציות קז'ואל ייחודיות.

"אתה יכול לראות גברים שבאים ויודעים לבחור מעצבים שהם מעדיפים - אם בגלל הסגנון ואם בגלל התפירה. איב סאן לורן, בלנסיאגה, ולנטינו ודולצ'ה וגבאנה הם מעצבים שמאוד אהובים על הגברים שקונים בכיכר".

 

פירמידה של מותגים

כדי להגיע לקהלים שונים חלק ממעצבי העל ובתי האופנה הנחשבים יוצרים מותגי בת נגישים. "לא מדובר באותו המוצר", מבהירה שירי, בוגרת תואר ראשון במינהל עסקים באופנה (Fashion Management) מ־London College of Fashion, ונחשבת לאוטוריטה בתחום מותגי העל. 

"בראש הפירמידה יש את הקוטור - עיצוב עילית בעבודת יד. הרבה אנשים משתמשים במילה קוטור סתם, כי זה אולי נשמע טוב. אבל זה מושג רציני. מדובר בעיצוב בגדים בעבודת יד, שזירת אבנים, פאייטים או סברובסקי שנתפרים בעבודת יד. לכן המחירים של מותגי הקוטור גבוהים במיוחד.

"הרמה השנייה היא 'luxury brands' - מותגי יוקרה ופרימיום. ההגדרה של מותגי יוקרה נקבעת לפי האיכות הגבוהה, רמת הגימור, המיתוג הבינלאומי והעובדה שהם נדירים. אלו בעיקר המותגים שיש בכיכר המדינה.

"הרמה השלישית היא 'defusion lines' - הליינים הנגישים יותר של מותגי היוקרה. איכות הבדים נמוכה יותר, והסגנון בדרך כלל צעיר יותר. לא מדובר בקולקציות שמוצגות בשבועות האופנה. מותגים כמו רד ולנטינו, M Missoni או אמפוריו ארמאני הם מותגי defusion lines, והם זולים בהרבה מהליין הראשי.

 

"לצערי, בהרבה מקרים אין לקונים את הידע, והמוכרים מנצלים זאת לרעה. "למשל, M Missoni זה ממש לא מיסוני, ולא קרוב לרמת הגימור של המותג הראשי. רבים חושבים שמדובר במותג העל, אבל למעשה זה מותג זול יותר, גם מבחינת עיצוביו וגם בטיב הבדים. הבדים של מיסוני הרבה יותר משובחים וצפופים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו