ככל שנמשך גל הטרור, מדד הפופולריות של הממשלה יורד והולך. נכון ששרי הקבינט השקיעו בשבוע האחרון שעות רבות של דיונים בנושא, אבל תחושת הביטחון של תושבי ירושלים ושאר המדינה לא מתחזקת על פי שעות העבודה של השרים, אלא בהתאם לתוצאות בשטח. בהקשר הזה, לפחות בינתיים, התמונה עגומה למדי.
כל ההערכות האחרונות מדברות על הימשכות המצב ואולי אף על החרפתו. ראש הממשלה אמנם מדבר על פעולות ממשיות שאמורות להפחית את המוטיבציה מצד הפלשתינים להמשיך, אבל ביצוע החלטות הממשלה לוקח זמן. השבוע קיבלנו דוגמה מוחשית: רק עכשיו סיימה מערכת אכיפת החוק את ההכנות להריסת בית מחבל, שביצע פעולת טרור לפני שנה. בקצב העניינים הזה - שבו מרגע ההחלטה על השלכת בקבוק תבערה ועד לשימוש בו עוברות עשר דקות, ואילו העונש מגיע רק אחרי שנה - לא נראה שתושג ההרתעה הדרושה.
גם הפעולות נגד התנועה האיסלאמית, שעליהן מדבר ראש הממשלה כבר שלושה שבועות, מתעכבות בשל אילוצים משפטיים. למערכת כה כבדה ומסורבלת קשה להצר את צעדי המחבלים ולדכא את מחשבותיהם הזדוניות.
נתניהו מנסה לשבור את המערכת הזאת, שכבר מזמן הפכה לחלק משיגרת יומם של השרים. הוא דוחף למציאת פתרונות מיידיים, חלק באמצעות חקיקת בזק וחלק בהחלטות קבינט, אבל גם פה לא תמיד הדברים עובדים כפי שתיכנן. ההחלטה מלפני שבוע, המעניקה למשטרת ירושלים את הסמכות לכתר את השכונות הערביות בבירה, נועדה לאפשר למשטרה יד חופשית ומהירה לפעול בשטח בלי צורך לבקש אישור מיוחד מהדרג המדיני; אבל בעקבות החלטה זו קיבלו השרים, לתדהמתם, חומת בטון באמצע ירושלים וביקורת מקיר לקיר על חלוקת העיר.
למרות הסקרים, ואף שהמצב הפוליטי אינו מזהיר מבחינתו, סבור ראש הממשלה כי אין תחליף לפעולות שהוא נוקט כעת. לדעתו, איש משרי הממשלה לא היה נוקט פעולות יעילות יותר מאלו שיזם - כולל מי שהוא מכנה הפוליטיקאים המתלהמים, שמשיאים עצות ומטיפים מוסר בפייסבוק. הרי לא מתמודדים כאן עם אויב מוגדר. אין כאן הנהגה שמישהו סר למרותה. כשליברמן תובע יד קשה, שואל נתניהו, למה בדיוק הוא מתכוון? שנכריז מלחמה על מי? על כל הפלשתינים? הרי אם מדובר בראשי המסיתים, הלוא בזה הממשלה כבר מטפלת.
כל אחד יכול להגיד מה הממשלה עושה לא טוב, אומר נתניהו, אבל להגיד מה כן צריך - את זה איש לא עושה. גם ליברמן, שכעת זוכה בסקרים לציון הגבוה ביותר כמי שמסוגל לטפל בטרור, לא אומר שום דבר מעשי מלבד לגרש את ח"כ חנין זועבי. זה הפתרון שלו? זה מה שיביא שקט? אגב, איפה היה ליברמן בכל השנים שמפלגתו שלטה במשרד לביטחון הפנים?
נתניהו משוכנע כי לאחר שיסתיים גל הטרור, הסקרים ייראו אחרת. שבציבור יבינו את מה שכנראה אי אפשר להבין בזמן אמת - שהוא מטפל נכון באירועים. שיש יד אחראית ויציבה על ההגה. הסקרים עכשיו משקרים, הוא סבור, אבל בפרספקטיבה של זמן הכל יתהפך. משפט אחד חוזר ואומר ראש הממשלה לאנשיו בשבועות האחרונים: כעת הזמן לעשות לא את מה שפופולרי, אלא את מה שנכון. אגב, האחרונים שהשתמשו במשפט הזה היו דווקא אהוד אולמרט ואהוד ברק. אבל נתניהו, מן הסתם, לא חושב עליהם כשהוא אומר זאת לאנשיו.
ההתבטאויות האחרונות של נתניהו על כך שבנה מעט ביהודה ושומרון וקריאתו לאבו מאזן למו"מ גרמו ללא מעט אנשי ליכוד - כולל מקורביו של ראש הממשלה - למרוט שערות. נתניהו כיוון את דבריו לקהילה הבינלאומית, למזכ"ל האו"ם ולמזכיר המדינה קרי שעימם נפגש. אבל נפש ליכודניק הומייה לא מסוגלת לשמוע את המשפטים האלה, בוודאי לא כשהפלשתינים משתוללים ברחובות.
מתחרים על התודעה
בתקופה זו של 20 שנה לרצח רבין, העיסוק הרב במורשתו והכאת השמאל על חזה הימין שלא למד ולא הפנים, באירוע השנתי קיים לקח חשוב נוסף שיש לשים לב אליו: ככל שהיהודים מוותרים יותר, כך מפרשים זאת הפלשתינים כחולשה והופכים תוקפניים יותר. באוסלו זה היה מובהק. הטרור השתולל בדיוק כשהתהליך המדיני הגיע לשיא שלא היה כמותו מ־67', וקמפ דיוויד של אהוד ברק הביא גם הוא את האינתיפאדה השנייה וגל של טרור ואלימות. הטרור הפלשתיני לא מתחדש כש"אין אופק מדיני", כמו שטוענים רבים בשמאל, אלא להפך, כשהיהודים נתפסים כחלשים. בפרספקטיבה של 20 שנה אפשר לקבוע שאחד מלקחי אוסלו הוא שוויתור הוא לא כוח, אלא חולשה. וכשהאויב מגיע למסקנה שאתה חלש - הוא תוקף.
ככל שמתמשכת תקופת שלטונו של נתניהו, כך גובר תיאבונם של המבקשים לרשת אותו. כל אחד שמביע עניין בכך, זוכה מייד לחיבוק חם של התקשורת. אחד מהם הוא גדעון סער. בתקופת פסק הזמן שבה הוא נמצא משמש סער פרשן הבית של "ידיעות אחרונות", ממשיך לייצר אייטמים משפחתיים למדורי הרכילות, ומעת לעת גם משחרר הצהרה מדינית או ביטחונית המלווה בעקיצה מכוונת כלפי ראש הממשלה.
השבוע השתתף בכנס של קבוצת "ידיעות", וכצפוי, מתח ביקורת על הממשלה בנושא הביטחוני. "ישראל זקוקה למנהיגות שתדע לקבל אחריות ולא לגלגל אותה", אמר סער, "שחותרת לקבל החלטות קשות ולא להתחמק מהן. לישראל דרושה מנהיגות שממוקדת באתגריה ובמצוקות אזרחיה ולא בהישרדות פוליטית. היא משוועת למנהיגות מוכוונת עשייה. שבענו ממילים".
התפקיד המרכזי של סער, באין לו תפקיד אחר, הוא בעיקר להישאר בתודעה. הוא משתוקק לחזור, אבל אינו יכול. בניגוד לתדמיתו בתקשורת, בציבור הוא עדיין חלש. הסקרים שהוא רואה לא גורמים לו נחת. כמו לפני הפרישה, כך גם עכשיו: סער מבין כי ללא מחנה שיעמוד מאחוריו, אין לו סיכוי להתמודד נגד נתניהו. במקרה כזה הוא אפילו לא ינסה. אבל שר האוצר משה כחלון אינו מעוניין בחבירה איתו, גם לא יאיר לפיד. היחיד שנראה שיש לו איתו שיג ושיח הוא יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, אבל גם שניהם יחד לא יוצרים משקל נגד מספיק מול נתניהו. לכן ממשיך סער לנסות לייצר גוש משמעותי יותר. בינתיים לא רבים ממהרים להצטרף.
טעויות של מתחיל
הצעדים של ראש עיריית ירושלים ניר ברקת לקראת התמודדות צפויה בליכוד הופכים משמעותיים יותר. אחרי מינוי יועץ פוליטי מיוחד לענייני הליכוד, מרבה ברקת להתבטא בעניינים ארציים, תוך כדי שימוש בעובדה כי הזירה המרכזית של ההתרחשויות הביטחוניות נמצאת בתחום שיפוטו.
אם סברו תחילה שברקת מחכה ליום שאחרי נתניהו כדי להתמודד, לאחרונה מתרבים הסימנים שברקת לא ימתין עד שרה"מ יואיל לפנות את מקומו. לפי ההערכות האחרונות, ברקת מתכוון להתמודד ראש בראש נגד נתניהו בהזדמנות הראשונה. כפי שהדברים נראים כעת, ייתכן שהוא יהיה המועמד היחיד שיאזור עוז לעשות זאת. אבל הצעדים הראשונים שלו בזירה הארצית לוקים בכמה שגיאות. ראשית, ייתכן שמלחמתו בתקציב דיפרנציאלי, שהיתה אמורה להקנות לו נקודות זכות בקרב הציבור הרחב, דווקא תפגע בו. הרעיון הוא ראוי, אבל הוא נבחר לראשות עיריית ירושלים ואמור לייצג את תושביה ורק אותם.
שנית, ההחלטה להילחם עבור תוספת תקציב לאבטחת מוסדות חינוך היא כמובן מוצדקת בימים טרופים אלה; אבל להשבית את הלימודים בשל כך, ולהשאיר את הילדים והוריהם מפוחדים בבתים? זה רק מעצים את תחושת הניצחון של הטרוריסטים. דבר שלישי, ההודעה כי כל אחד שברשותו נשק צריך לשאת אותו עימו זורעת פאניקה. תפקידו של ראש העיר הוא להרגיע את תושביו, לא להלחיץ אותם. הוא אמנם לא היה צריך להשתמש בשיטות הבועתיות והמנותקות של ראש עיריית תל אביב, שהלך לנגב חומוס ביפו אחרי המהומות בעיר, אבל בין שתי הגישות יש מרחב תמרון לא קטן.
שטנצלר, עלייתו ונפילתו
אחרי תשע שנים, ייאלץ יו"ר קק"ל היוצא אפי שטנצלר להיפרד מלשכתו בבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים. בתקופה האחרונה נאלץ להתמודד עם שורה של טענות ותחקירים נגד הארגון, רובם ממניעים פוסט־ציוניים, כשארגוני שמאל רדיקליים דוחפים לכאורה את העניין מאחורי הקלעים. בשנים האחרונות הפך שטנצלר את קק"ל לגוף רב־עוצמה ועתיר תקציב. לפני מינויו לתפקיד, מעטים התעניינו בו. הטענות על כך שהארגון מחזיק קרקעות מדינה בשווי מיליארדים הן הטעיה - מי שמנהל את הקרקעות הללו הוא מינהל מקרקעי ישראל. קק"ל היא אמנם הבעלים, אבל רק על הנייר.
אם בעבר היתה מתיחות מסוימת בין קק"ל לקק"ל ארה"ב (JNF), ושיתוף הפעולה ביניהם היה דל עד לא קיים, הרי דווקא בתקופת שטנצלר הוא התהדק. התוצאה: הזרמת מאות מיליוני דולרים מיהודי ארה"ב לטובת עשרות פרויקטים בנגב, בגליל ובמקומות נוספים בארץ. הדרישה להכפיף את קק"ל למבקר המדינה נשמעת אולי הגיונית, אבל היא גם עשויה להיות בעייתית: קק"ל כלל לא מקבלת תקציב מהמדינה. חלק מהתורמים המשמעותיים שלה עושים זאת מאחורי הקלעים, כדי לא לעורר זעם מצד שכניהם האנטי־ישראליים ולגרום לפעילי תנועות החרם להפגין מול ביתם. הביקורת תחשוף אותם ותסכן את המשך קבלת התרומות מהם.
המנצח הגדול הוא כמובן דני עטר, שחצי שנה בלבד אחרי שנבחר לכנסת קפץ לניהול המוסד העשיר ביותר במוסדות הלאומיים. גם איתן כבל חייך הרבה השבוע. שלי יחימוביץ', שתמכה במיכאל ביטון שהגיע למקום השני, הוכיחה כי כוחה בוועידה אינו מבוטל; ביטון, מועמד אנונימי שנכנס למירוץ בישורת האחרונה, הגיע שני בזכותה. כל קול שקיבל, רשום למעשה על שמה. בעטר תמכה קבוצה שלמה, שכוללת ככל הנראה גם את יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן.
גם בסוגיית קק"ל בוז'י הרצוג נחשף כרגיל במלוא הססנותו. לפני חודשיים תמך בשטנצלר. אף שכבל הצליח ליצור בישיבת הוועידה אווירה אנטי־שטנצלרית חזקה, התעקש הרצוג לא לאמץ את שיטת הבחירות שתסייע לעטר, ולאפשר לנציגי המפלגה בחו"ל את אפשרות ההכרעה. אלא שבשבועות האחרונים, לפני הבחירות, היה נראה שהרצוג מתהפך, כשהחליט לאפשר לכלל חברי הוועידה להצביע בבחירות. המשמעות היתה ברורה: שטנצלר, שלא עסק בפוליטיקה הפנים־מפלגתית בשנים האחרונות, הופקר ברגע האחרון והושלך ע"י הרצוג להתמודדות שבה לא היה לו כמעט כל סיכוי. עטר, מנגד, התגלה כקלף מנצח. מאז כבש בפעם הראשונה לפני יותר מעשרים שנה את ראשות המועצה האזורית גלבוע, כשהוא מביס את דיל הקיבוצים והערבים הבלתי מנוצח שהיה אמור לטרפד את בחירתו כנציג המושבים, מנצח עטר בכל התמודדות. תמורת הבחירות לראשות קק"ל הוא ויתר על חלומו להיבחר למזכ"ל העבודה. בעוד כמה שנים, כשעניין קק"ל ימוצה, הוא יהיה מועמד כמעט ודאי בבחירות לראשות המפלגה.
מרצ: ניצחון שהוא תבוסה
במרצ אין פריימריז לראשות המפלגה בעתיד הנראה לעין, אך נראה שהאופציות של היו"ר זהבה גלאון נסגרות לאיטן. בשבוע שעבר התקיימו, כמעט בלי שנשים לב, בחירות למזכ"ל המפלגה. המועמד שבו תמכה גלאון בגלוי, מוסי רז, אמנם ניצח, אולם יש במפלגה מי שרואה זאת דווקא כתבוסה שלה. הבחירות הסתיימו עם פער של 36 קולות בלבד לטובת רז. הגוף הבוחר מונה כאלף איש. פער זעום. על זה יש להוסיף את העובדה שרז היה מועמד מובהק של יו"ר המפלגה, שהתגייסה בכל כוחה לסייע לו בניצחונו; את העובדה שרז הוא דמות מוכרת ומוערכת במפלגה כח"כ לשעבר מטעמה; וכן את העובדה שמולו ניצב תומר רזניק, נציג הצעירים, דמות אנונימית כמעט לחלוטין שלא זכתה לתמיכה גלויה בידי איש בסיעה. לנוכח כל אלה, קל להכריז על ניצחונה של גלאון כהפסד. הפער היה צריך להיות גדול בהרבה.
אבל זה לא המצב, מה שמעיד בעיני רבים כי המשך שלטונה של גלאון במפלגה נמצא בסכנה. גורם במרצ אמר השבוע כי ההצבעה על המזכ"ל היתה הצבעת מחאה נגד היו"ר. שבבחירות האחרונות היא בעצם נכשלה. שקמפיין ה"געוואלד" שניהלה, כשאיימה שאם לא יצביעו מרצ המפלגה תיעלם, רק השפיל את פעיליה. הם מדברים גם על ניפוח המנגנון המפלגתי ומינוי ארבעה יועצים אישיים ליו"ר מצד אחד, ומנגד, פיטורי רכז הנוער של המפלגה וכל מדריכי נוער מרצ. אמנם עדיין לא מרד, אבל הכי קרוב שיגיעו לכך במפלגה השמאלית ביותר בכנסת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו