"המאמן תמיד אשם"

שער אחד הבקיעה נבחרת ישראל מאז ומעולם במשחקי גביע העולם בכדורגל. זה קרה במקסיקו, לפני 45 שנים, במשחק נגד שבדיה. כשיצחק שום, אחד מכוכבי הנבחרת ההיא, נזכר ברגע הזה, צמרמורת עוברת בכל גופו.

"מוטל'ה שפיגלר הבקיע את השער, והשווינו ל־1:1. אני הייתי ממש לידו, והראשון שקפץ עליו. ממש נתליתי עליו מרוב שמחה. עד היום, כשאנחנו נפגשים, הוא אומר לי: 'שומי, מזל שהיית רזה אז, לא כמו שאתה היום'". 

אח, היום. בשבת האחרונה התיישב שום בן ה־67 על הכורסה בביתו בכפר סבא, לצפות במשחק הנבחרת מול קפריסין. הוא התקשה לנוכח המראות.

"חצי מהחיים שלי הייתי בנבחרות ישראל, כשחקן וכמאמן, והלב שלי תמיד שם. זה היה מחזה קשה ועצוב. כאב לי לראות כדורגל כל כך לא שמח, לא מעז, לא לוקח סיכונים. כאב לי שכל העולם מתקדם בכדורגל שלו, ואנחנו דוהרים אחורה".

הוא מדבר מדם ליבו. הוא היה שם, יחד עם דור הנפילים של הכדורגל הישראלי בשנות השישים והשבעים, שפיגלר ושפיגל ורוזן וויסוקר ושייע הגדול וכל השמות המיתולוגיים ההם, שהרכיבו את הנבחרת שעשתה היסטוריה והעפילה לטורניר הכדורגל החשוב בעולם. כמו שזה נראה עכשיו, ספק גדול אם הישג כזה ישוחזר כאן בשנים הקרובות.

"אני אומר לך - הגישה שלי היא שהמאמנים תמיד אשמים, לא השחקנים. אני לא מתנשא, גם אני מאמן, וכך התייחסתי בעניין הזה גם לעצמי בכל משחק שאימנתי בו.

"פעם היו מאמנים כאן כמו שפר, שוויצר ושרף שדרשו מהשחקנים מפה ועד להודעה חדשה. היום המאמנים יפי נפש".

אז איפה גוטמן טעה?

"אתה לא יכול להרגיל את הנבחרת שלך לשחק כל פעם בסגנון אחר לפי היריבה ולפי מיקום המשחק, בית או חוץ. אתה לא יכול לשחק בוויילס בונקר רק כדי לשרוד את המשחק, ולבוא אחר כך נגד קפריסין ולצפות שהכל יתהפך ב־180 מעלות. זה כבר נכנס לדנ"א של השחקנים שלך. צריך סגנון אחיד, וצריך להאמין שאפשר לנצח בכל מקום ובכל מגרש בעולם.    

"אני הייתי בא אחרת נגד כל נבחרת בעולם, בכל מקום בעולם. הייתי בא לנצח. ללחוץ עליהם, לא להסתגר בהגנה. ואז היה לי יותר קל כשאני משחק בבית מול קבוצה פחות טובה.

"אני מסתכל על המשחק מול קפריסין ולא רואה כלום. לא מצבי הבקעה, לא שליטה במשחק. ואני אומר לך, אין לי טענות לשחקנים. הם רצו בדיוק כמו שאנחנו רצינו בעבר, אבל הם פשוט לא הוציאו מעצמם כלום.

"שמעתי את האמירות האלה סביב המשחק - 'אנחנו יודעים הכל על קפריסין, עבדנו רק על טקטיקה'. שטויות. טקטיקה לא מנצחת משחקים, ואני לא צריך לדעת הכל על הנבחרת היריבה. שחקנים גדולים וכוכבים מנצחים משחקים, ולנו, לצערי, אין כאלה היום, אולי חוץ מזהבי. ראית איך הוא כבש לבדו נגד באזל ועבר אותם מבלי שהקבוצה שלו שיחקה כל כך מזהיר. וגם זהבי צריך עוד לעבוד קשה מאוד כדי להצדיק את הכללתו בעשרת הגדולים של נבחרת ישראל בכל הזמנים.

אז והיום

"זה אחד ההבדלים הגדולים בין הנבחרות של היום ושל שנות השבעים. לנו היו שלל מנהיגים, כמו שפיגלר ושפיגל, ואפילו אני, שהייתי גם מנהיג וגם ידעתי להיות פועל שחור בנבחרת. גם אוחנה היה מנהיג. גם ברקוביץ' ורביבו ונמני וטל בנין. וכאן? לא ראיתי אחד שהיה יכול לעצור את ההשתלטות של קפריסין על המשחק". 

אבל גם כל המאמנים שאחרי 1970 נכשלו.

"במבחן התוצאה - ברור. הייתי עוזר של שלמה שרף, וגם אנחנו נכשלנו. אבל אצלנו היה כדורגל מלהיב, יצירתי, מעז, תוקף, רוצה לנצח בכל משחק. הקהל נהר אחרי הנבחרת, לא יכולנו להסתובב ברחובות מרוב הערצה. לא שיחקנו רק כדי לשרוד. 

"אני חושב שאלי גוטמן מאמן טוב וראוי. כשהוא קיבל את התפקיד איחלתי לו בהצלחה. יש לי בעיה אחת איתו, וזה שהוא לא היה שחקן בעברו. אני מאמין שמאמן צריך להיות קודם כל שחקן. זאת עוד סיבה שהכדורגל הישראלי לא טוב: כי יש כאן מאמנים רבים שלא היו שחקנים.

"איפה יש היום מאמנים כמו עמנואל שפר, דוביד שווייצר, שלמה שרף, יענקלה גרונדמן, נחום סטלמך, יצחק שניאור, ניסים בכר ואחרים. היה להם מעמד, אופי, היית עומד לידם ומקבל צמרמורת. נתתי להם כבוד כי הם היו שחקנים גדולים ואחרי זה מאמנים גדולים.

תמונת מזכרת עם גביע העולם ומוטל'ה שפיגלר (מציץ משמאל, צביקה רוזן) // צילום: יוסי זליגר

"היום כל אחד כאן עושה קורס מצחיק בווינגייט ונקרא מאמן. עוד לא ראיתי בעולם קורס שכולם עוברים אותו כמו אצלנו. וככה זה נראה. אתה מקבל מאמנים שמעמדם מול השחקנים שלהם או בעלי הקבוצות שלהם גרוע יותר מסמרטוט רצפה.

"אני חושב גם שמאמן שבא לנבחרת ורוצה להגיע לטורניר גדול צריך להסתכל פחות על היריבות ולהתמקד יותר בחוזק וביתרונות של הנבחרת שלנו. להעז ולהפתיע את היריב במקומות שהוא לא מוכן אליהם. אני נהגתי כך תמיד, בכל קבוצה שאימנתי בישראל ובאירופה. כשאימנתי את מכבי חיפה ושיחקנו נגד מנצ'סטר יונייטד הגדולה בליגת האלופות, כולם חשבו שנסתגר. אנחנו תקפנו. לחצנו. ניצחנו אותם 0:3". 

אמרת את זה לגוטמן?

"היה לי ויכוח איתו על זה כשנפגשנו לא מזמן. אמרתי לו מה הגישה שלי, וגוטמן אמר לי שנבחרת ישראל היא תמיד האנדרדוג. הוא אמר: 'ראית, נגד וויילס ניסינו לתקוף וללחוץ, חטפנו 3:0'. נו? אז מה?

"אז זה הכדורגל הישראלי, וזה ממש לא רק גוטמן, אלא כל מאמני הקבוצות בישראל. משחקים רק כדי לשרוד, לסיים את העונה ולא להסתבך עם בעלי הקבוצות. מפחדים. לא לוקחים סיכונים. וככה אי אפשר להצליח. פשוט אי אפשר.

"גוטמן גם קיבל תקשורת טובה יחסית. הלוואי על שלמה ועלי תקשורת כזאת אחרי הכישלונות שלנו. פירקו אותנו בעיתונים".

חשבת שהוא צריך להמשיך אחרי שהוא כשל בקמפיין הקודם?

"לא. אני לא חושב שצריך לתת למאמן קדנציה שנייה אם הוא לא הצליח לעלות אותנו לטורניר של הקמפיין הראשון שהוא קיבל".

שלמה ואתה דווקא קיבלתם עוד שלושה צ'אנסים, אחרי שנכשלתם בפעם הראשונה.

"נכון, וכיום אני לא חושב שצריך להמשיך עם זה. מאמן צריך לדעת שיש לו צ'אנס אחד. הצלחת - המשכת. לא הצלחת - תפנה את המקום".

מי לדעתך צריך לאמן עכשיו את הנבחרת?

"אני חושב שאיל ברקוביץ' מתאים מאוד, ביחד עם אחד הוותיקים מהדור שלי. זה יכול להיות גיורא שפיגל, זה יכול להיות אני או מישהו אחר. ברקוביץ' הוא היחיד שיכול להביא עניין מחודש לנבחרת. באופי שלו הוא אוהב כדורגל התקפי, יצירתי, מלהיב ובלי פחד. לידו צריך מישהו עם ניסיון, אחד כזה שיאזן אותו.

"בכל מקרה חייבים להקים ועדה מקצועית לבחירת המאמן. לבחור אנשי מקצוע אמיתיים, שימליצו להתאחדות את מי למנות. כך גם יהיה להתאחדות יותר קל לבחור, וגם להתמודד עם התקשורת במקרה שלא יהיו הצלחות - כי אנשי מקצוע יבחרו בשבילם את האיש הנכון".

אתה היית רוצה לאמן את הנבחרת? אתה יכול להצליח יותר עם הנבחרת?

"אין מאמן בעולם שיגיד לך שהוא לא רוצה לאמן את הנבחרת. חצי מהחיים שלי הייתי בנבחרות ישראל כשחקן, כעוזר מאמן, כמאמן בנבחרת הצעירה, איפה לא. התאכזבתי שלא קיבלתי אף פעם את תפקיד המאמן הראשי. אני יכול להגיד לך שאני מאמין ביכולת שלי להצליח בנבחרת ולהוביל אותה לטורניר גדול, ולעשות משהו שרבים כל כך נכשלו בו.

"אני לעולם לא אבוא בגישה תבוסתנית כמו שאני שומע כעת. בהגרלה של מוקדמות המונדיאל קיבלנו את איטליה וספרד, וכבר מציעים כאן לדלג על דור ולעבור לקמפיין הבא. אפשר לחשוב שהנוער שלנו היום הוא אלוף אירופה. מה, השתגענו? הנבחרת של שלמה ושלי לא שיחקה נגד ספרד? אתה חושב שפחדנו מהם? רק חשבנו איך לנצח אותם. כשהיה 1:1 במשחק ברמת גן, שלמה הכניס שחקנים התקפיים וחשב על ניצחון. הפסדנו 2:1, אבל לפחות נלחמנו. אני לא מרים ידיים לעולם. גם לא מול הגרלה כזאת".

אולי יו"ר ההתאחדות צריך לקחת אחריות ולהתפטר?

"אני לא חושב שהוא האשם. הרי לא הוא מינה את גוטמן לתפקיד, אלא קודמו. אני לא חושב שהיו"ר הוא הבעיה של הנבחרת".

ואולי הפתרון הוא להתחיל את ההכשרה כבר בגילאי הילדים.

"ברור. אבל אצלנו רוצים כל הזמן לדלג. לקפוץ כיתה. לא סתם השחקנים הישראלים לא יודעים לתת פס לגול או לעצור כדור. לא עובדים עם הילדים על יסודות. לא דורשים מהם כלום. המאמנים של הילדים לא היו שחקנים בעבר, אז אין להם ממי לקחת דוגמה. 

"לי היה מאמן כשהייתי ילד, קראו לו עמנואל שפר. שמעת עליו, נכון? הוא עבד איתנו שעות איך לעצור כדור ולתת פס מדויק. שעה שלמה היינו עובדים רק על זה באימון. היתה משמעת ברזל, עבדנו קשה מאוד.

"יום אחד נסענו מכפר סבא עם משאית למשחק חוץ נגד הילדים של הכח רמת גן. והפסדנו. שפר היה עצבני מאוד. הוא נתן לנו, לכל הילדים, ללכת מרמת גן עד פתח תקווה ברגל, והוא נסע בקבינה של המשאית ואמר לנו שלא נפסיד יותר.

"והיה בדור שלנו עוד משהו. אף אחד לא הריע לשחקנים והילל אותם אחרי משחק טוב שלהם. זאת העבודה שלהם, לא? אני רואה היום איך, אחרי ששחקן נותן משחק אחד טוב בליגה, מייד מהללים אותו. הופכים אותו לגיבור. זה מגעיל אותי".

אוהב שחקנים שמחים

קראו לו "השי"ן השלישית". השי"נים מספר 1 ו־2 היו גיורא שפיגל ומוטל'ה שפיגלר, ויחד הם הרכיבו את חוליית הקישור הכי טובה שהיתה כאן אי פעם. זאת שלקחה אותנו לגביע העולמי.

"יגידו לך שהכדורגל השתנה, שאז כביכול היה יותר קל, כי היה יותר איטי", אומר שום. "ואני אומר לך שאנחנו הגענו למקסיקו, ואני אישית גם לעוד שתי אולימפיאדות עם הנבחרת, כי האמנו בעצמנו. שפר, המאמן, תמיד היה אומר לנו בחדר ההלבשה: גם להם יש שתי רגליים ושתי ידיים וראש אחד. אתם בדיוק אותו דבר כמוהם. אף פעם לא באנו בגישה שאנחנו נופלים ממישהו.

"כשהפסדנו 7:0 לנבחרת זו או אחרת, הוא לא היה נבהל. היה אומר: 'בפעם הבאה ננצח אותם'. ושווייצר? הרי הוא היה גאון כדורגל, תמיד נטע בנו תקוות שהכל אפשרי.

"ולא התעסקנו כל הזמן באמירות הללו - חדר ההלבשה בריא או חולה. חדר ההלבשה היה שמח אחרי ניצחון ועצוב אחרי הפסד. אתה חושב שאצלנו לא היו קנאות בין השחקנים? היו. והיו גם קללות. אבל תמיד ידענו להישאר מחוברים ומלוכדים. כוכבים תמיד נותנים כבוד לכוכבים אחרים. כך זה היה אצלנו". 

הוא התחיל את הקריירה כבר בגיל 7, בקבוצת ילדים ברוסיה. אחרי שהגיע לארץ ניסה להתקבל להפועל כפר סבא, "אבל עמנואל שפר אמר שאני רזה מדי וצעיר מדי ואני לא זוכר מה עוד. רק עם פרוטקציה של ההורים שלי, שהכירו חברים של שפר, הוא הסכים לקבל אותי לקבוצה".

שום הפך לכוכב גדול בקבוצות הילדים והנוער של העיר. שם הוא הכיר את החבר הכי קרוב שלו - שלמה שרף, שמבוגר ממנו בחמש שנים.

"שלמה תמיד היה לוקח אותי לאימונים באוטו שלו. הוא היה היחיד עם אוטו, היתה לו 'אופל' יפה. התחברנו והפכנו לחברי נפש ושותפים בכדורגל ובעסקים, עד היום".

בגיל 16 וחצי שום כבר שיחק בקבוצת הבוגרים. הוא השחקן הישראלי היחיד ששיחק בשלושת הטורנירים הגדולים שאליהם הגיעה ישראל - אולימפיאדת מקסיקו (1968), הגביע העולמי במקסיקו (1970) ואולימפיאדת מונטריאול (1976).

"אחרי הגביע העולמי היו לי הצעות משתי קבוצות באיטליה, אבל דחיתי אותן. אחר כך כבר חתמתי במכבי ת"א, אבל שלמה (שרף) הפך למאמן, והוא לא הסכים לתת לי ללכת. בתקופה ההיא כבר היינו שותפים בחנות הספורט שלנו, בסמי בורקס ועוד.

"אני לא אהבתי את האימונים בימי שני אחרי משחקים. אבל אצל שלמה לא היו פשרות, והוא זרק אותי מהאימונים. הייתי יושב שם שעה ארוכה בצד וממתין לו, כי אחרי האימון הלכנו לעבוד בעסקים שלנו. אבל שלמה, כמו שלמה, לא הסכים לקחת אותי באוטו לעסק, כי לא התאמנתי. אז הייתי נוסע לשם באוטובוסים".

מה היה לדעתך סוד הקסם שלך על המגרש?

"קשה לי לדבר על עצמי, אבל אני חושב שהייתי שילוב של רביבו, ברקוביץ' ובנין ביחד. כידררתי כמו רביבו, מסרתי כמו ברקוביץ' ותיקלתי כמו בנין".

שום זכה להיות גם קפטן הנבחרת. כשהוא נזכר בזה, עיניו דומעות. "כשהייתי בן 10, עלינו לארץ מרוסיה. בדרך לישראל אמרתי לאבא שלי: 'אני עוד אהיה קפטן נבחרת ישראל'. כשמוניתי לקפטן הנבחרת ונסעתי אליו הביתה לספר לו, הוא ישב מולי, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי אותו דומע. הוא בעצמו היה שחקן כדורגל ברוסיה. הוא כל כך התרגש מזה".

הוא פרש ממשחק פעיל בשנת 1983. כעבור שנתיים החל את קריירת האימון שלו במכבי שעריים, שהיתה אז בליגה הבכירה (הלאומית). ב־1992, אחרי שאימן גם בבית"ר ת"א, התמנה לעוזרו של שלמה שרף בנבחרת ישראל.

היו לכם בנבחרת כוכבים אדירים כמו ברקוביץ', נמני, רביבו ועטר, אבל גם אתם נכשלתם. 

"אכן, היתה לנו אכזבה שלא עלינו לשום טורניר. לפחות היו לנו הצגות כדורגל גדולות - כמו הניצחונות הגדולים על אוסטריה (0:5) ועל צרפת (2:3 בפארק דה פראנס). היה כדורגל שמח. בכל הקבוצות שבהן אימנתי הקפדתי שיהיו לי שחקנים שמחים. במכבי חיפה השחקן הכי חשוב שלי היה ג'ובאני רוסו. הוא היה כדורגלן שמח. גם ברקוביץ' בנבחרת היה כזה. וגם אחרים.

"תגיד לי, מי שמח עכשיו בנבחרת? מי מלבד זהבי יחסר לנבחרת אם הוא לא ישחק? טל בן חיים? ורמוט? הם כוכבים? הם לא תמיד בהרכב של הנבחרת. רק על זהבי אתה שומע כל הזמן. אבל הוא אחד, וגם הוא מתקשה לא פעם, בגלל סגנון המשחק".

עם שלמה שרף. "הוא היה לוקח אותי לאימונים באוטו שלו, התחברנו והפכנו לחברי נפש" // צילום: אלן שיבר

אחרי הקדנציה בת שבע השנים עם שרף, ציפה שום לקבל לידיו את אימון הנבחרת. אבל בהתאחדות לכדורגל חשבו אחרת, והביאו את המאמן הדני ריצ'רד נילסן ז"ל. שום הופתע כשנילסן הציע לו להיות עוזרו. "שאלתי אותו, 'למה אתה צריך אותי? הרי אני רציתי להיות בתפקיד שלך'. הוא אמר לי שהוא צריך אותי, ונעניתי לפנייה שלו". 

אבל גם הנבחרת של נילסן כשלה בניסיונה להעפיל למונדיאל של 2002. שום עוד הספיק להיות מאמן של קבוצת נעוריו, הפועל כפר סבא, שאותה העלה מהליגה הלאומית לליגת העל (בעונת 2001/2002), וציפה בכל מאודו לקבל את שרביט האימון של הנבחרת במקום נילסן.

"אבי לוזון, שהיה אז חבר ההתאחדות, התקשר אלי ואמר לי שאני מאמן הנבחרת הבא. שהיתה הצבעה בהתאחדות, ונבחרתי ברוב קולות. עד היום כנראה שכחו את ההצבעה הזאת באיזו כספת. לא יודע מה קרה. יענקל'ה שחר וגברי לוי, שהיה אז היו"ר, נסעו ביחד לחו"ל, וכשחזרו הודיעו שאברם גרנט יהיה המאמן. אני מוניתי למאמן מכבי חיפה במקומו".

נפגעת?

"לא. אני פשוט חושב שפיספסו אותי כל השנים. רציתי לאמן את הנבחרת, אבל מכבי חיפה היתה מקום מעולה עבורי".

שום הגיע עם חיפה לליגת האלופות בעונת 2002/2003 ורשם הישגים לא מבוטלים, כולל ניצחונות יוקרתיים על מנצ'סטר יונייטד ועל אולימפיאקוס היוונית 0:3. ב־2003 הוא עבר לאמן את פנאתינייקוס באתונה והוביל אותה להצלחה גדולה ולדאבל מרשים לאחר שנים עקרות רבות שבהן היריבה המושבעת אולימפיאקוס היתה עדיפה עליה. 

אחרי שנתיים עבר לבולגריה, שם אימן את קבוצת ליטקס לובץ', אבל התפטר במהלך העונה, ואחרי עוד כמה חודשים בקבוצה הרוסית אלניה ולדיקווקז, שגם אותה עזב, חזר לישראל, להפועל ת"א, בעונת 2006/2007. הוא הוביל את הקבוצה לשלב הבתים של גביע אופ"א, אך למרות זאת עזב אותה באמצע העונה.

הקבוצה הבאה שלו היתה בית"ר ירושלים, ואיתה זכה בדאבל ב־2008. אחרי עונה אחת שבה לא אימן חזר לבית"ר, וזכה בגביע הטוטו. באוקטובר 2010 עבר לאמן את הקבוצה הקפריסאית אלקי לרנקה, אבל בתום עונה אחת סיים את תפקידו. מאז, כבר ארבע שנים, הוא לא מאמן פעיל, ומתמקד בעסקים. בין היתר, יש לו כמה בתי קפה בשרון, והוא אומר שייתכן שירחיב את עסקיו בתחום הזה בקרוב.

הפנים של כפר סבא

יצחק שום נולד ברוסיה. בנם הבכור של מוריס ומרים ואח ליוסי, הצעיר ממנו בארבע שנים. "אבא שלי היה אורג שטיחים. הבטיחו לו שייתנו לנו עבודה בכפר סבא, ושאנחנו נגור שם.

"הוא באמת הלך לעבוד שם, אבל אותנו הביאו דווקא לקריית שמונה. גרנו באוהל גדול, אמא עבדה מאוד קשה כקופאית במכולת, ואת אבא ראינו פעם בשבועיים בערך.

"אחרי שנה עברנו לכפר סבא, וההורים שלי המשיכו לעבוד מאוד קשה כדי לפרנס אותנו. הם לא נתנו לי הרבה מבחינה חומרית, אבל העניקו לי המון אהבה וחום וערכים טובים, ובעיקר את מוסר העבודה הגבוה שלקחתי גם למגרש הכדורגל וגם לחיים בכלל".

הוא היה הכוכב הבלתי מעורער של העיר, זכה איתה באליפות ושני גביעים. הסתובב בה כסמל הספורטיבי שלה והיה משוכנע שכולם מכירים אותו. "יום אחד, כשהייתי בן 21, נסעתי באוטובוס מתל אביב לכפר סבא. הנהג היה יאיר נוסובסקי, שהיה גם השוער שלנו. עמדתי לידו ואמרתי לו: 'אתה רואה את הבחורה היפה שיושבת מאחור? היא תהיה אשתי'. היתה לי אז חברה, אבל משהו באותה צעירה פשוט כבש אותי.

"כשהגענו לתחנה ליד הבית שלי לא ירדתי. המשכתי עם האוטובוס, עד שהבחורה ירדה ממנו. ניגשתי אליה. אמרתי לה: 'את בטח מכירה אותי'. היא השיבה לי שדווקא לא. זה קסם לי מאוד.

"קבענו לצאת למחרת לסרט בקולנוע עמל. היא באה עם שלוש חברות. הפכנו לחברים והתחלנו לצאת. יום אחד, כשהייתי באתיופיה במחנה האימונים של הנבחרת לקראת הגביע העולמי, החלטתי שזהו, אני מציע לה נישואים. עשיתי שמיניות באוויר להשיג שם טלפון, והתקשרתי אליה. אמרתי לה: 'אריאלה, תביאי את ההורים שלך להורים שלי. תתחתני איתי'.

"פגשתי את האישה הכי נפלאה שיש. היא היתה איתי תמיד, בכל צומת. אני מאושר איתה".

עם אשתו אריאלה והנכדים. "פגשתי את האישה הכי נפלאה שיש, אני מאושר איתה"

יש להם שלושה ילדים. עדי, בת 43, עידן, בן 37, ושרון, בת 28. ויש גם חמישה נכדים - שניים מהם כבר משחקים כדורגל ברמת השרון.

חברו הטוב ביותר של שום הוא שלמה שרף. "הנה, לפני רבע שעה סיימנו שיחה ארוכה בטלפון. גם המשפחות שלנו מחוברות בלב ובנפש. לאה של שלמה ואריאלה שלי ניהלו ביחד את חנות הספורט שהיתה לנו, ועזרו לנו מאוד גם בעסקים האחרים שהיו לנו. הילדים שלנו הפכו לחברים טובים, והיום עידן שלי ואורי של שלמה מנהלים את האקדמיה לכדורגל על שם עמנואל שפר, שהקמנו בשכונת עלייה בכפר סבא. מותה של לאה בשנה שעברה העציב אותנו מאוד. זה אובדן גדול לשלמה ולילדים שלהם".

למי אתה הכי מתגעגע מעולם הכדורגל?

"ליענקל'ה גרונדמן, לסטלמך, לשפר ולשווייצר. הדור של השחקנים משנות השבעים עדיין מחובר מאוד. אני בקשר מצוין עם גיורא (שפיגל) ומוטל'ה (שפיגלר) וצביקה (רוזן). אנחנו מדברים הרבה ונפגשים מדי פעם. גם שייע (פייגנבוים) נכנס אלי לפעמים לקפה, אנחנו מחליפים דעות על החיים ועל כדורגל".

לאן מועדות פניך?

"טוב לי מאוד בחיים. תודה לאל, אלוהים נתן לי קריירה מאוד יפה כשחקן וכמאמן ומשפחה טובה, וגם כסף כבר לא מעניין אותי, אני מסודר בחיים. אבל האימון חסר לי. יש שתי נבחרות מחו"ל שהתעניינו בי. נראה מה יהיה".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו