"בדיוק כאן במקום הזה, שלא השתנה כמעט מאז שאני זוכר את עצמי כילד, המשפחה שלי ליוותה אותי לפני 25 שנה בערב קר וגשום בדרכי לישראל. עמדנו כולנו, התחבקנו ובכינו והיינו בטוחים שלא ניפגש יותר לעולם. לקחתי את המזוודות שלי, עליתי לרכבת ונסעתי למוסקבה. משם עליתי ארצה, ועכשיו אני שוב כאן, בדיוק באותו מקום, כשר לקליטת עלייה של ממשלת ישראל וכנציג המדינה". זאב אלקין לא מסתיר את התרגשותו כשאנחנו מגיעים לתחנת הרכבת של עיר הולדתו, חרקוב, שבאוקראינה. "אם לפני 25 שנה הייתי אומר לכל מי שבא ללוות אותי, כל מי שחיבק ובכה והיה בטוח שנפרד ממני לתמיד, שאחזור לאותו מקום בדיוק כשר הקליטה, הייתי אומר לו שאמנם החלום הציוני זה משהו שכולנו חולמים להגשים, אבל זה יותר נשמע כמו אגדה ציונית מוגזמת".
צילום: יעל בורונבסקי
אלקין מספר באותה נשימה על תחושה חזקה נוספת שמקננת בו בשעה שהוא עומד בתחנה: "זו תחושת שליחות שעדיין קיימת ומתגברת לאור הידיעה שיש גם כאן, בחרקוב, עשרות אלפי יהודים, 'זאב אלקינים' בדיוק כמוני, שממשיכים לחיות בעיר הזו, ותפקידי לשכנע אותם לעלות לארץ ישראל".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כמה שעות קודם לכן, לפני הנחיתה בעיר הבירה קייב, ולפני שהוא יוצא לשורה של פגישות מדיניות לצד המפגשים עם עולים לעתיד, השר אלקין מספר מדוע הביקור הנוכחי שלו שונה. "מאז עזיבתי את אוקראינה ביקרתי כאן לא פעם, הגעתי גם כנציג רשמי של ממשלת ישראל, אבל הפעם זה שונה. אני מגיע כשר הקליטה. העולים שאפגוש ישמעו את הסיפור מפי עולה שהגיע לארץ בגיל 19 והיום הוא חוזר לכאן כדי להעניק ידע ומוטיבציה". ואכן, במפגשים הרבים שהשר התעקש לערוך עם עולים שהגיעו לבדיקות קונסולריות, הוא ענה על כל שאלה קטנה והפגין בקיאות שכל פקיד במשרדו היה מקנא בו.
בית ספר לחיים
הציבור בישראל מכיר כיום את אלקין חובש הכיפה, אבל הוא גדל בבית אתאיסטי ולמד בתיכון למצטיינים שהתמחה במתמטיקה ובפיזיקה, והדרך לקריירה אקדמית היתה סלולה לנער המוכשר. "למדתי בתיכון מאוד מפורסם בבריה"מ - 'ליציי 27'. בית הספר הזה היה שם דבר במתמטיקה כי יצאו ממנו פרופסורים ומנצחי תחרויות. מתוך כיתה של 40 תלמידים, משהו כמו 35 היו זכאי חוק השבות, אבל רק אצל שמונה מהם היה רשום בפספורט 'יהודי'. בגלל האנטישמיות, כל מי שהיתה לו טיפת דם לא־יהודית רשם את עצמו כלא־יהודי, גם אם על פי ההלכה מדובר היה ביהודי. יש לזה השלכות עד היום, כי אף אחד לא באמת יכול להגיד את המספר המדויק של יהודים באוקראינה. גם היום, אנשים מעדיפים לא לספר על יהדותם".
לאלקין לא היתה פריבילגיה כזו וכך גם לכל בני משפחתו, שתמיד נרדפו בגלל היותם יהודים. הבית שגדל בו היה ממוקם בשכונת פועלים בפאתי העיר ומשפחתו היתה המשפחה היהודית היחידה שם. זאב הקטן (ולדימיר, אז) עדיין לא הבין את משמעות המילה "ז'יד" וכשהיה בכיתה א' הגיע הביתה וקילל כך מישהו. אמו שמעה אותו, אספה אותו לחיקה והסבירה על השתייכותו לעם היהודי. "לעומת רבים מחבריי שלא מיהרו לספר על יהדותם, לי לא היתה ברירה", הוא נזכר, "גם בגלל שם משפחתי המסגיר וגם בגלל המראה החיצוני. סבא היה חבר המפלגה הקומוניסטית, סבתא רופאה, הם היו משכילים מאוד, אבל לא היתה שמירה על המסורת, כך גם מצד הוריי".
זאב אלקין עם אביו בנימין
כאשר אנחנו מגיעים אל בית הספר שבו למד אלקין והוא נכנס למסדרונות המוכרים, ניכרת בו שוב ההתרגשות. הוא מזהה את המדרגות שבהן עלה וירד אינספור פעמים, ובכניסה פוגש במורה צעירה, שהתנדבה להגיע ולערוך לשר סיור במקום. היא מתרגשת לא פחות ממנו ומספרת לו על הכבוד שרוחשים שם לבוגר בית הספר שהפך לשר בממשלת ישראל.
"אני זוכר את הכל, באילו כיתות למדתי ואיפה היה המקום שלי בכיתה", אומר אלקין, בעודו תופס שולחן באחת השורות בכיתה ומתיישב במקום שבו ישב כתלמיד תיכון. אחר כך יעבור בין כיתה לכיתה, ויסביר בגאווה ובאהבה גדולה על השינויים שחלו מאז עזב: "התמונות כאן על הקיר עם הפורטרטים של התלמידים שזכו בתחרויות, זה משהו חדש. יש פה גם תמונות של המורים המצטיינים של בית הספר. זה אמנם לא היה בתקופתי, אבל אני יודע שחלק מהמורים בהחלט השאירו חותם בחיי. הנה מורה למתמטיקה שכולנו הערצנו, יהודי, מורה אגדי ממש, שדורות של תלמידיו פזורים היום בכל העולם במשרות בכירות. זו מורה לפיזיקה, שכל התלמידים פחדו ממנה פחד מוות. היא אותה אחת שבזכותה הגעתי לתחרויות ארציות בפיזיקה. והנה התמונה של הכיתה שלנו ב־1985... חלק מהחבר'ה חיים היום בארץ, וכך גם אלו שלמדו בכיתה מעלי".
באחת הכיתות הוא פוגש מורה מבוגרת, היחידה שעוד נשארה מהתקופה שבה למד בבית הספר. "לימדתי אותו את יסודות המחשב ואלגברה", היא מספרת, לאחר שהתנתקו מחיבוק ארוך, "הוא היה תלמיד טוב וחרוץ. אני מאוד גאה שהייתי המורה שלו, אני עוקבת אחרי ההישגים האישיים שלו ומאוד גאה. ביקרתי גם בישראל ויצא לי לפגוש כמה מהתלמידים, אבל הביקור היה מאוד קצר ולא הספקתי לראות את זאב, אני ממש שמחה ולכבוד הוא לי שהצליח לפנות זמן בלו"ז ולבקר פה".
על קירות הכיתה שבה נערך המפגש המרגש מתנוססים שלטים עם נוסחאות מתמטיות. "אחת הסיבות שרבים מהיהודים בחרו בדרך הזו של לחיות את עולם המתמטיקה והפיזיקה, זה כי יש כאן שפה מיוחדת", אומר אלקין, "משהו שאין בו גזענות, שכולם שווים ורק הכישרון הוא זה שקובע. ככה זה גם איפשר לרבים לא לחיות את המציאות".
בסוף הסיור, התבקש אלקין לחתום בספר המבקרים של בית הספר שנפתח לכבודו והוא היה הראשון שהשאיר מכתב מרגש לצוות בית הספר. "תיכון ליציי 27 היה אחד המקומות שהשפיעו עלי יותר מכל", כתב, "זהו בית ספר עם אווירה של תחרות אינטלקטואלית, צמא לידע ולחשיבה יצירתית. כל אלו העניקו לי את היכולת לחשוב. אולי אני בסופו של דבר דוגמה לבוגר הלא מוצלח, כזה שלא הפך לפרופסור למתמטיקה, אבל בכל דבר שעשיתי אחרי שסיימתי את לימודיי בבית ספר, תמיד היה קל להבין את סוד ההצלחה - אני בוגר של בית הספר הזה".
המהפכה העברית
אביו של אלקין, בנימין (בוריס), שהלך לעולמו לפני כארבע שנים בהיותו בן 63, היה ראש האוניברסיטה היהודית בחרקוב ואחד מראשי הקהילה היהודית באוקראינה. הוא היה מתמטיקאי מוכשר שכל חייו היה עסוק בלסלול את הדרך באקדמיה כדי להקל על ילדיו את דרכם, משום שבאותם ימים ליהודים היה קשה להתקבל לאוניברסיטאות טובות ולפקולטות נחשקות. "אבא שלי הצליח להתקבל לאוניברסיטת חרקוב, הוא היה מאוד מוכשר במתמטיקה, אבל היה לו קשה מאוד להתקדם שם", נזכר אלקין, "כשהיה בשלבי סיום הדוקטורט, המנחה שלו, שגם היה יהודי, עלה לארץ והדוקטורט של אבא הופל והוא היה חייב להתחיל הכל מחדש". האב התעקש, המשיך בקריירה האקדמית, לימד שיעורים פרטיים במתמטיקה ובמשפחה היה ברור שגם זאב ימשיך באותו מסלול, בעולם שכל כך הצטיין בו ושאביו עבד כל כך קשה כדי להקל עליו את קבלתו לאוניברסיטה. אך לא כך רצה הגורל.
כשלמד בכיתה י', אחת הבנות הפופולריות והיפות בכיתה סיפרה לאלקין שהתחילה ללמוד עברית והציעה לו להצטרף. הוא הסכים, התלהב, וגם כשחברתו לספסל הלימודים הפסיקה הוא המשיך עם זה. כשכל בני כיתתו נסעו ללנינגרד, הוא חיפש את אותה קבוצת יהודים ששמע עליהם בחרקוב מבת כיתתו. "זו היתה חוויה מאוד מעצבת וחזקה, התרשמתי מהם מאוד", הוא מספר על אותו ביקור שהשפיע עליו רבות, "הם דיברו איתי על יהדות וגם קיבלתי מהם ספרים. פתאום ראיתי אנשים עם אידיאולוגיה שדיברו על ישראל, ונשאבתי לזה". הוא חזר לביתו בחרקוב, סיים את בית הספר והתקבל לאוניברסיטה. כבר בשנה הראשונה ללימודיו שם החל לקחת קורסים מתקדמים במתמטיקה ולתכנן את הדוקטורט, אבל כשהחל את השנה השנייה, אמו סיפרה לו על פתיחת קורס ללימודי יידיש וקורס ללימודי העברית.
"אמרתי לה שאני רוצה רק עברית, אבל מצד שני הזהרתי אותה שאם אתחיל עם זה, הקורס הזה ישאב אותי אליו על חשבון המתמטיקה. היא היתה כל כך בטוחה שזה לא יקרה, שאמרה לי שכדאי לי לנסות". אלקין נרשם, החל ללמוד ומהר מאוד הפך לתלמיד מצטיין. "למדנו עברית וציינו את חגי ישראל וזה היה מאוד חדש. המורה שלי אמרה שיש קורס השתלמות לעברית של כמה שבועות לשלושה אנשים. נבחרתי ונסעתי. זה לא היה משהו רשמי, אלא מאוד מחתרתי. באותה השתלמות גם קיבלתי את השם זאב במקום ולדימיר. כשנכנסנו לשם, ישב שם בחור ששאל אותי בעברית לשמי וידעתי שוולדימיר זה זאב, אז כך עניתי".
באותו קורס הוא לא רק אימץ את השם זאב, אלא גם למד יותר על יהדות, וכשחזר לחרקוב אמו נבהלה כשראתה אותו מניח תפילין, כי אז לא היתה מוכנה לקבל את הדת. "כשהתחלתי ללמוד עברית", מספר אלקין, "למדו יחד איתי כ־30 תלמידים. חודשים ספורים אחרי, עם חזרתי מסמינר והפיכתי למורה, כבר היו כ־3,000 תלמידים". השנה היתה 1989 וליהודים רבים אושר לעזוב את המדינה, כך שההתעניינות בעברית וביהדות עלתה ואלקין, בסך הכל בן 18, ייסד את ארגון המורים בחרקוב. גם הקורסים לעברית כבר הפכו לרשמיים.
באחת ההשתלמויות שאליהן הגיע כמורה, לימד אותו גם בני לידסקי, היום מנהל תחום העלייה בסוכנות היהודית. במהלך הביקור של אלקין בחרקוב נפגשו המכרים הוותיקים לפגישת עבודה בסניף מקומי של הסוכנות, ולאחר שסיימו נותר זמן גם להעלאת זיכרונות. "ב־1984 התחלתי ללמד עברית במוסקבה", מספר לידסקי, "היינו מארגנים חוגי לימודים בבתי הקיץ, לשם היו מגיעים יהודים מכל רחבי בריה"מ. אני זוכר שב־1989 הגיעו כמה צעירים מחרקוב וביניהם זאב. לימדתי אותו עברית והוא הפיל את כולנו במשחק השחמט. המשכנו להיפגש גם במסגרת הפעילות שלו, וכמובן שמרנו על קשר אחרי ששנינו עלינו לארץ. זה מאוד סמלי ששנינו שוב חזרנו לעבוד סביב אותו נושא של עלייה, יהדות ולימודי העברית. אז, לפני כמעט שלושה עשורים, זה היה משהו חדש שהתחלנו, חלום שניסינו להגשים בצעדים קטנים, היום זה חלק עיקרי של חיינו ועדיין אנחנו מלאי תשוקה לעניין.
"דווקא זה שנפגשנו בעיר הולדתו של אלקין, עיר שבה הוא הקים את לימודי העברית והיהדות, זה משהו מאוד מרגש. זה לא שאנחנו לא נפגשים בארץ, אבל למצוא את עצמנו במקום שיצאנו ממנו לפני 25 שנה, כשרק התחלנו להגשים את החלום, זה באמת מרגש. אם היו מתארים לי אז את הסיטואציה של היום שבה ניפגש כאן בחרקוב, הייתי אומר לאותו אדם שהוא שתה יותר מדי".
השיחה בין לידסקי ואלקין נערכת בפארק קטן, הנמצא בקרבת סניף הסוכנות היהודית. "ממש קרוב לכאן ניגשה אלי מורה לעברית שלי מאז, שבעצמה היתה תלמידתו של בני, וסיפרה לי על אותה השתלמות ללימודי עברית בהנחייתו", מספר אלקין, "מי היה מאמין שממציאוּת של 30 בני אדם שלומדים עברית בחרקוב, נגיע לעלייה של מיליון בני אדם לישראל ובתוכם גם אני וגם בני. אם היו אומרים לי את זה אז, הייתי אומר שזה נשמע פשוט הזוי. אבל הנס הכי גדול בכל זה, זה לא שהוא בכיר בסוכנות היהודית ושאני שר הקליטה, אלא זה שבתוך שלושה חודשים עלה מספר האנשים שלומדים עברית למאות וזה שמיליון איש הגיעו לארץ. ועכשיו באחריות של שנינו לשחזר את הנס הזה ולהביא עוד יהודים לישראל".
בית הכנסת - משימה אישית
ובחזרה לאלקין הצעיר, אשר לימודי העברית היו עבורו רק ההתחלה. במקביל ללימודי השפה הוא החל לשמור כשרות וגיבש סביבו חבורה שיחד החלה לשמור שבת בדירה באחד מבנייני הפועלים של חרקוב. הדירה שימשה גם להרצאות על יהדות. מכיוון שבאותה תקופה גם לא היה בית כנסת פעיל בעיר, החליט אלקין שזו אחת המשימות החשובות שהוא חייב לעיר הולדתו. היום קצת קשה להאמין, אך בית הכנסת הגדול והמפואר, שבני הקהילה הרבים בחרקוב מגיעים אליו להתפלל בו, היה באותם ימים אולם ספורט.
"ארגון לימודי העברית והיהדות שהקמתי הפך לארגון גדול ומשפיע והיו לנו לא מעט תקציבים", מספר אלקין. "הגדרנו את עצמנו ככיפות סרוגות - גם דתיים וגם ציוניים. התחלתי להיות מעורב בקהילה והפכתי למאוד פעיל. ראש העיר אז היה פתוח ודמוקרטי ואני חשבתי על דרכים יצירתיות להפוך את אולם הספורט לבית כנסת. בדרך לא דרך הצלחתי להביא לביקור בעיר את אנשי המועצה של ניו יורק, שהיו גם הם פעילים בקהילה היהודית שם, וראש העיר הבטיח להם שבית הכנסת יקום. אחרי שעזבו ודבר לא זז, המשכתי ללחוץ עליו, הראיתי לו מכתבים שהם עוד מעט מגיעים לביקור נוסף ולאחר מאמץ רב בסוף זה קרה". חותם נוסף להיותו בעל השפעה קיבל אלקין בחול המועד פסח ב־1990, כאשר באותה דירת שני חדרים, שבה התחיל לשמור שבת עם חבריו, נערך כנס ייסוד בני עקיבא בבריה"מ והוא נבחר לתפקיד המזכ"ל, זאת נוסף על היותו ראש ארגון "מחניים".
האולפן הראשון שבו למד אלקין (השני משמאל) בחרקוב. הקורסים התקיימו בחשאיות בבניין של קורס תפירה
אלקין תמיד ידע שיעלה לארץ, אבל הפעילות שלו היתה כה ענפה, שלחצים רבים הופעלו עליו כדי שיישאר. "כל הזמן אמרתי לעצמי שאני חייב לסיים, אבל תמיד הגיע עוד משהו שלא היה פחות חשוב עבור הקהילה, וכך נשארתי. עשיתי דברים ברמה כלל ארצית, שנגעו לא רק לאוקראינה אלא לכל בריה"מ: סמינר למורים לעברית, הכשרה של עשרות מורים ועוד". אבל אז העניינים החלו להסתבך.
אחד מהיהודים המקומיים, שהיה מחובר גם למאפיה המקומית וגם לשלטונות ולקג"ב, רצה לקבל שליטה על בית הכנסת. אלקין סירב, ובעקבות כך סבל ממסכת רדיפות שאילצה אותו לשכור שומרים מחוג קראטה שאחד מבני משפחתו ניהל. כשאנחנו מגיעים איתו לביקור בבית הכנסת, מלבד התיאורים הנלהבים של השיפוצים המרהיבים שנעשו ב־25 שנה, הוא נזכר: "פה בדיוק אחד הבריונים, שלימים הפך לציוני נלהב ועלה לארץ, נכנס, תפס אותי והדביק אותי לקיר הזה במכה. מצאתי את עצמי ממש בסיוט. פתאום רכב עקב אחריי, התחילו לחכות לי ליד הבית, היינו מודאגים וזה הפך לסיוט. הם רצו ממני את החותמת של הקהילה כדי לאשר כל מיני עסקאות מפוקפקות ולא הסכמתי. אחרי אותה תקיפה קיבלתי זימון למשטרה ונטען נגדי כי אני מנהל תעמולה. גם הקג"ב הפעיל לחץ ולא יכולתי להמשיך לחיות קבוע בעיר, אלא כל הזמן יצאתי ונכנסתי. ברכבת אין ביקורת דרכונים אז באתי, טיפלתי בפרויקטים בלי שידעו שאני בעיר וחזרתי למוסקבה. כאשר התבשרתי שלא יוכלו להגן עלי יותר והייתי חייב לעזוב את העיר, אבא שלי הפעיל את קשריו וכך הצלחתי לעלות לארץ. עליתי בתחילת דצמבר 1990, ובאותו לילה הגיעו איתי עוד כ־4,000 איש".
במפגשים שערך במהלך הביקור האחרון עם אנשי הסוכנות במרכזי התרבות ובשגרירות בקייב, קיבל השר אלקין דיווח על הרצון של רבים ללמוד עברית, תרבות ישראל ויהדות, ועל הרצון לעלות, לצד המכשולים הביורוקרטיים. "מספר העולים הולך וגדל ואמנם מצליחים להגיע למספרים גדולים, אבל יש עוד הרבה עבודה לעשות", אמר באותם מפגשים. בכל מקום שהגיע אליו, נפגש לשיחות ארוכות עם העולים עצמם, סיפר את סיפורו והסביר על חשיבות לימודי העברית. "תשקיעו בלימודי השפה, זה יחסוך לכם הרבה זמן יקר ויעזור להשתלב מהר בחברה ישראלית", אמר לעולים.
כל העתיד לפניו. אלקין בצעירותו בעיר חרקוב
"הביקור שלי כשר הקליטה היה מאוד משמעותי עבורי ושונה מביקורים קודמים", מסכם אלקין את החוויה, שהפעם היתה סמלית מאוד מתוקף התפקיד שהוא ממלא. "להגיע לכאן כנציג רשמי של ישראל זה משהו שלא יכולתי לדמיין באותם ימים רחוקים. אתה בא כשר שאחראי לקליטת העולים, וזה בדיוק הנושא שהייתי עוסק בו באותה תקופה מאז שהתחלתי ללמוד עברית. זה כמובן סגירת מעגל מדהימה, מרגשת מאוד.
"אני עליתי בתקופה שלפני האינטרנט וידעתי הרבה פחות מאלו שעולים היום. אמנם דיברתי עברית כשעליתי, אבל אותם אלפי אנשים אחרים שהגיעו איתי לא ידעו בדיוק מה הולך להיות בישראל. היום, לעומת זאת, יודעים הכל באופן מיידי. מצד שני, אז אנשים החליטו יותר בקלות להצטרף לעלייה. זה היה כמו כדור שלג, אנשים הסתכלו מסביב וראו רבבות חברים שבחרו לעלות. היום אני חושב על נוסחה דומה שתסייע להגיע לתופעה דומה". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו