המצוד

שעות נמשך העוצר המוחלט על תל אביב. אחריהן, במשך חמישה ימים, נסגרו הרמטית שכונות שונות בעיר, אין יוצא ואין בא. כל מי שהעז להגיח מפתח ביתו אפילו כדי ללכת למכולת, נלקח מיד לתחנת החקירה הקרובה וננזף על שהעז להפר את החוקים. מי שבחר להמשיך ולצעוד עוד מספר צעדים זכה למטח יריות באוויר.

למתבונן מן הצד נדמה היה כי מדובר באזור לחימה. החיפושים היו קדחתניים, מדלת לדלת, מאדם לאדם. החיילים חיפשו את המבוקשים כדי למצות עימם את הדין, למען יראו וייראו. "על שכונה צפונית אחת הוטל העוצר עם שחר אור ביום הראשון להתחלת הסריקה", סיפר אחד מכותבי הטורים בעיתונים הגדולים, "במהלך כל היום לא ניתן לתושבים לצאת, ובכלל זה גם לגברים בני 50 ומעלה ונשים מגיל 35 ומעלה. ראיתי אישה שרצתה להביא רופא לבעלה החולה והוחזרה פעמיים. רק בפעם השלישית ניתן לה לצאת".

לא, זה לא היה מבצע בריטי לאכיפת חוקי הספר הלבן או ללכידת לוחמי המחתרות שהסתתרו בין בתי תל אביב. זה היה דווקא מבצע צבאי שערכו אלפי חיילי צה"ל, שוטרים ומתנדבים בעיר העברית הראשונה, כדי ללכוד משתמטים ולקחת אותם אל המלחמה. שם הקוד שניתן לו היה "בצר".

"שנאנו את המשתמטים"

החודש הוא אוגוסט, שנת 1948. מדינת ישראל כבר בת יותר משלושה חודשים, מלחמת העצמאות בעיצומה. אלפי חיילים הרוגים ופצועים. תל אביב של העת הזאת היא בירתה בפועל של המדינה הצעירה והלב הפועם שלה, עם רבע מיליון תושבים - שליש מכלל האוכלוסייה. תל אביב היא המרכז המסחרי והתרבותי, עיר תוססת עם תיאטראות, בתי קולנוע, וכמובן, עשרות מסעדות ובתי קפה על טיילת החוף וברחובות הסמוכים, אלנבי, בן יהודה ודיזנגוף.

בחמשת החודשים הראשונים של המלחמה תל אביב היא גם חזית וגם עורף: בדרום העיר מתנהלת לחימה מול ערביי יפו, במרכזה ובצפונה נמשכים החיים כסדרם. בתחילת מאי, לאחר כניעת יפו וכיבוש דרום תל אביב, העיר היא העורף האמיתי. הקרבות הקשים נמשכים בכל החזיתות, אבל בתי הקפה בתל אביב הומים אדם. בחלקים מסוימים בציבור נוצרה התחושה שבעוד חיילי צה"ל נלחמים על קיומה של המדינה, התל-אביבים אדישים. ולא רק שהם אדישים – הם לא יוצאים למלחמה.

העיתונאי מנחם תלמי ביקר בחריפות את ההתנהגות הזאת במאמר שכתב: "בתל אביב כבר מוצאי שבת והרחובות הומים מאדם, ממכוניות ומתאורת פסיפס וסנובים יוצאים עם 'חתיכות' ל'גינתי' ול'אמנות', במיטב החליפות, במיטב השאננות".

"שנאנו את המשתמטים שנאת מוות", אומר אורי אבנרי, ששירת ב"שועלי שמשון", פלוגת הקומנדו של חטיבת גבעתי, והשתתף בקרבות הנגב. "כשהיינו חוזרים הביתה לתל אביב למנוחה קצרה, היינו רואים את אותם צעירים לא הגונים שישבו בבתי הקפה העמוסים בעיר ונהנו מהחיים, זה שיגע אותנו. גרתי בעיר באותה תקופה, והתל-אביבים שלא הגיעו לחזית בקושי הרגישו שיש מלחמה על הקיום ממש ליד הבית. מבחינתנו זה היה מחזה בלתי אפשרי. חבריי ואני דיברנו הרבה על התופעה המכוערת הזאת, זה הרגיז אותנו מאוד".

מספר ההרוגים מדי יום מגיע לעשרות, והמפקדים בשטח משוועים לתגבורת. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, מורים שכל בחור שיכול להילחם יישלח מיד לחזית.

ד"ר חיים פיירברג, היסטוריון מומחה לתולדות החברה האזרחית בתקופות מלחמה, מסביר: "את ההפוגה השנייה צה"ל ביקש לנצל על מנת לבנות ולבצר את החטיבות הלוחמות לקראת המשך המערכה. האנשים סביב בן-גוריון, ביניהם חברי מרכז מפא"י, לחשו באוזנו שיש רבים שמשתמטים. גם מהיחידות הלוחמות עלתה ההרגשה שכשהם מגיעים לתל אביב הם רואים רק אנשים מבלים".

ההחלטה היתה דרמטית, קיצונית, אבל – הסבירו ראשי הצבא - גם העת היא מיוחדת: לצאת למלחמה חסרת פשרות ללכידת המשתמטים בתל אביב, מלחמה של ממש, יהודים ביהודים. ראשי הצבא ידעו שהדבר יחייב הקצאה של אלפי חיילים, שיוסטו ממשימות אחרות, ולמרות זאת לא ויתרו.

על הזעם הרב שחשו בצמרת צה"ל תעיד איגרת שהפיץ מפקד מרחב תל אביב לאלפי בתי אב בעיר ערב המבצע. הדברים שכתב מדהימים במידת האקטואליות שלהם:

אל הורי המשתמט!

אנו יוצאים היום לחפש את בנכם או בתכם המסתתרים זה חודשים מעין הציבור ומזעמו. אנו נותנים לכם את ההזדמנות האחרונה להיגאל מחרפת ההשתמטות.

לא באנו אליכם ואל בנכם לנקום את נקמת בחורינו האמיצים העומדים בקו החזית, ואף לא את נקמת אלה שנפלו במערכה. באנו לקחת את בנכם למלחמה. באנו אליו משום שהוא לא בא אלינו. אילצתם אותנו להפריש מכוחנו למלאכה בזויה זו משום שסבורים הייתם כי מלחמה זו היא נחלת שכנכם בלבד, ומשום שאתם מניחים כי רווחתכם וגאולתכם תבוא מידי אחרים.

לא באנו להישפט עימכם. שר ההיסטוריה העברית ישפוט מי נתן את חלבו ואת דמו למלחמת העם ומי ערק מן המערכה והעמיסה אל אחרים. באנו לגאול אתכם מחרפת עצמכם, כי גם חרפתנו היא.

זו לכם ההזדמנות האחרונה לומר לבנכם: צא! זו לכם ההזדמנות האחרונה לכפר על חטאכם הגלוי לעם ועל פשעכם הסמוי לרבבות הורים ששלחו בניהם למלחמה ולאלה ששוכלו מהם.

זיכרו! היום ניקח את בנכם למלחמה. שהות מעטה ניתנה לכם להחליט אם מתייצבים אתם היום לצידם של שליחי העם או נגדם. על כל פנים: התפקיד יבוצע, ההשתמטות תיעקר.

מפקד הצבא למרחב תל אביב

30 אזורי סריקה

המבצע היה אמור להתחיל ב-22 באוגוסט ולהימשך ימים אחדים. השם "בצר" נבחר כנראה מתוך כפל משמעות: מחד, להוציא את המשתמטים התל-אביבים מ"מבצריהם"; ומאידך - לבצר את צה"ל, שנזקק לתוספת דחופה בכוח אדם לוחם. הכוחות שהוקצו למשימה היו מאות חיילים של חטיבת קרייתי (חטיבה 4), 300 חיילים מבסיס האימונים בתל ליטוינסקי (היום תל השומר), 200 חיילים ממשטרת החיול, 200 חיילים מחיל הים, 280 אנשי גדנ"ע, כ-300 חיילות ומתנדבות, כ-300 שוטרים צבאיים, 40 שוטרים אזרחים ו-750 מתנדבי המשמר האזרחי - בסך הכל, יותר מ-3,300 איש.

העיר חולקה לארבעה קטעים - כפי שנכתב בפקודת המבצע: "קטע א' יתחיל משפך הירקון לים ויימשך עד לגשר שייח' מונס ועד לרחוב ז'בוטינסקי. קטע ב' יכלול בתוכו את שרונה (היום מתחם הקריה, א"ש) עד הצטלבות כביש החשמונאים ודרך פתח תקווה ושכונת מונטיפיורי. קטע ג' כולל בתוכו את שכונת התקווה. קטע ד' יתחיל מפינת הרחובות הרצל ואבו כביר וימשיך מערבה עד רחוב סלמה, עד שדרות המלך ג'ורג' ועד לים".

בתוך הקטעים עצמם היו חלוקות נוספות, עד שנוצרו 30 אזורי סריקה. התוכנית כללה הטלת עוצר לסירוגין באזורים שונים ושיגור הסורקים להתדפק על דלתות הבתים, לחדור לדירות ולחפש בהן.

חלק משמעותי של ההכנות למבצע הוקדש להסברה ולתעמולה, מתוך חשש לביקורת חריפה מצד חלקים נרחבים בציבור. בכרוזים הרבים שנתלו ברחבי העיר נכתב בין היתר: "הנותן מחסה למשתמט - כמוהו כמשתמט!"; "לא עת הוללות היא - עת למלחמה, לניצחון!"; "קו ההגנה של תל אביב הוא בעמק אילון. הטיילת על חוף הים אינה מוליכה אליו!"

במוצאי שבת, 21 באוגוסט, התקבצו הכוחות בכמה נקודות ריכוז מסביב לעיר. החיילים והמתנדבים קיבלו רשימות שמיות של משתמטים פוטנציאליים. בפקודת היום המיוחדת לחיילים כתב מפקד המבצע, מיכאל בן-גל (ג'יימס), שפיקד על חטיבת קרייתי (לימים אלוף ונשיא בית הדין הצבאי לערעורים):

זה שמונה חדשים נטושה מלחמת דמים בארץ הזאת. מלחמה העשויה לחרוץ לא רק את גורל היישוב העברי בארץ אלא גם את חזון העם העברי בתפוצות... בשעה שאנו עומדים בקו האש, הרחק מן הבית וממקום יישוב עברי - עדיין מהלכים בתל אביב מאות צעירים וצעירות פחדנים המבלים את ימיהם בהוללות ובשעשועים ומתחמקים מכל חובה, כאילו מלחמה זו אינה מלחמתם וכאילו זכאים היו שאתם בגופכם תגנו עליהם.

מפקד החטיבה קורא לכם היום לעקור נגע זה מתל אביב העברית.

המלאכה אינה קלה. מלאכה לא נעימה היא מעיקרה. אך עלינו לעשות אותה במרץ, בשלמות ובקפדנות כשם שאנו עושים כל מלאכה מלחמתית בחזית. כל חייל נוסף שאנו מביאים לחזית מקל את העול הכבד הרובץ עלינו, מטהר את העורף מטפילים שדבקו בו ומחזק את רוחו הלוחמת של היישוב ושל הצבא.

זיכרו! לא כל העיר היא עדה של משתמטים. תל אביב נתנה את הגרעין העיקרי לצבא ישראל ותרמה הרבה מאוד למערכותיו. לכן תהיה הופעתכם אדיבה אך תקיפה; כל איש מאיתנו יעשה כמיטב יכולתו שלא לפגוע בחיי עירנו, אך את נגע ההשתמטות נעקור בתוקף, בכל מחיר.

לפעולת טיהור זו אתם נקראים עתה. גשו למלאכה במרץ ובנאמנות, כיאות לחייל עברי במדינתו. סיסמת היום לכולכם: אל יישאר אף משתמט אחד בעיר העברית תל אביב.

מ. בן-גל

מפקד חטיבה 4

החיילים פשטו עם שחר

באותו לילה, בשעה 11, נשלחה הודעה למערכות העיתונים שלא יירדו לדפוס לפני פגישה שתתקיים בחצות הליל במטה המבצע. ב-3 לפנות בוקר נשלחו נערים לפני גיוס לתלות מודעות וכרזות ברחובות העיר, בהן גם כאלה הקוראות לתושבים שיודעים על משתמטים לדווח עליהם לרשויות הצבא:

תושב תל אביב!

1. צבא ישראל, העומד עתה במערכה כבדה מול הפולש, אנוס היום להפריש מכוחותיו למלחמה במשתמטים ובעריקים מבפנים. המלאכה אינה נעימה, אך חיילי ישראל יבצעוה בקפדנות ובחומרה, מתוך הכרה כי את רצון העם הם עושים ובשליחותו יפעלו.

2. עליך החובה לעזור לו. עליך החובה לסייע בגילוי מחבואותיהם של פחדנים ומוגי לב ולמסור לחיילים על כל מקרה השתמטות הידוע לך.

3. זכור! לא מלשינות היא זו. תעודת בגרות וכבוד היא לאזרח העברי. לא לשלטון זר אתה מוסר את המשתמט אלא לשליחיה הנאמנים של האומה, שבשמך יצאו למלחמה זו.

4. ראה! בנך נעקר מספסל הלימודים ומסדנת העבודה והוא עומד עתה אי שם בקו הקדמי של החזית ומחרף יום יום את חייו למענך, למען שכנך ולמען כל אזרחי העיר הזו, החיים את חייהם בשלווה. התוכל לשאת זאת כי בדירה שממולך יסתתר צעיר בן טובים, ימשיך בחיי הוללות ויניח את מלאכת המלחמה לבנך בלבד-

5. זכור! כל חייל המתווסף לשורות הלוחמים מגביר את כוחנו, מקיל את העול הרובץ על בנך בחזית, מחיש את הניצחון. לכן, אם אתה מרחם היום על המשתמט אתה מתאכזר לבנך. אתה מקיל על העריק ומכביד על הלוחם.

6. תושב תל אביב! חיילי ישראל יצאו היום להסיר קלון מן העיר העברית, להגביר את שורות הלוחמים. אל תעמוד מנגד. תן ידך לטיהור המחנה, לביצור כוחנו, להחשת הניצחון.

מפקד הצבא למרחב תל אביב

ביום ראשון, 22 באוגוסט, בשעה 5 בבוקר, יצאו אנשי ארגון הנוער "עלומים" להפיץ לבתי התושבים את הכרוזים ובהם הוראות העוצר המפורטות:

הלילה נחסמו כל דרכי היציאה מן העיר, והצבא קיבל הוראות חמורות למנוע בכל האמצעים שברשותו כל ניסיון לצאת ממנה. בעלי משרדים, חנויות, בנקים וכו' חייבים להימצא במשרד בשעת הכרזת העוצר כדי למנוע פריצת הדלתות על ידי הצבא, שקיבל הוראות לא לפסוח על שום בית בחיפושיו אחר משתמטים.

בבוקר החלו החיילים להתדפק על בתי התושבים, לרוב בחוליות של שניים. הם נשאו נשק וצוו להיות "אדיבים ותקיפים כאחד". כשנפתחה הדלת אמר אחד החיילים את הנוסח שנקבע בפקודת המבצע: "באתי בשם צבא ההגנה לישראל לבדוק אם אין בבית זה משתמטים". הוא ביקש לקבל לבדיקה את התעודות של יושבי הבית. אם התעודות השביעו את רצון החיילים, הם הטביעו עליהן חותמת והמשיכו לדירה הבאה. אם משהו עורר את חשדם, או שלא היו תעודות בידי יושבי הבית – התבקשו אלה לרדת לרכב הצבאי שהמתין בחוץ, שלקח אותם אל תחנת המיון.

החיילים הונחו כי במקרה שלא יפתחו להם את הדלת – זכותם לפרוץ אותה. בדף "ההוראות לחוליה הסורקת" נכתב:

לא כחייל כובש אתה בא אל תושבי העיר אלא כשליח. לכן אל תמהר לפרוץ דלתות. ואולם אם אין פותחים לך - דע כי עליך לבקר בבית ויהי מה.

במקרה של מידע מוקדם על הימצאותם של משתמטים בדירה מסוימת, הונחו החיילים לבצע בה סריקה יסודית, מבלי לחשוש לחטט גם במקומות פרטיים:

בדוק כל פינה בבית, במרתף, בחצר ועל הגג. זכור: יש פחדנים המסתתרים גם בארונות. לכן אל תהסס לפתוח ארון. אין זה דבר נעים, אך עתים הכרחי הוא... פגשת צעיר או צעירה חולה בבית - צווה לקרוא לרופא ויבדקהו. אל תיתן להוליך אותך שולל.

למרות זאת, צוו החיילים "לנהוג באדיבות יתרה, בייחוד כלפי נשים", ו"לשמור על טוהר המבצע ועל כבוד החיילים".

ההנחיות הללו לא עברו, כמובן, אישור מוקדם של משפטנים. בן-גוריון ניצל את העובדה שמדובר היה בעת מלחמה, והמדינה הצעירה עדיין לא גיבשה את חוקיה. איש מתושבי תל אביב לא יכול היה לומר שלא ידע על המבצע: ברחבי העיר עברו שישה כלי רכב צבאיים ועליהם רמקולים, מהם בקע נוסח ההודעה. גם בשידורי הרדיו הוקרא נוסח ההודעה, וכך גם בכל התיאטראות ובתי הקולנוע בעיר, לפני תחילת כל הצגה או סרט.

השרים נעצרו במחסומים

הכוחות עבדו מסביב לשעון. העוצר היה הרמטי: למחלקי העיתונים, הקרח והחלב לא הותר להיכנס לשכונות, ומשאיות הלחם הורשו להיכנס רק בשעות הצהריים. ההגבלות היו תקפות לכולם, בלי יוצא מן הכלל. אפילו שרי הממשלה לא היו חסינים, ועל כך יעיד המקרה המביך הבא: שר התעשייה והמסחר, פרץ ברנשטיין, לא זוהה על ידי קצין באחד המחסומים. הוא כתב לבן? גוריון מכתב מחאה חריף: "לא רק שהפעולה גרמה להפרעות קשות בתנועה, אלא שהיא היתה מלווה באותה הופעה שתמיד ציינה פעולות דומות של הצבא הבריטי. התעודות שהוצאו כדי להבטיח חופש תנועה דווקא במקרים כאלה לא הוכרו כבעלות תוקף על ידי אנשי הצבא, שקיבלו הוראות לא להכיר בשום תעודה. בעצמי הייתי נאלץ להתרוצץ כדי להגיע למשרדי בקריה ורק אחרי השתדלויות של מר רמז (דוד רמז, שר התחבורה, א"ש) שנזדמן להיות על יד הכניסה באותה השעה, הופיע קצין שנתן לנו להיכנס".

הרמטכ"ל, רב אלוף יעקב דורי, נאלץ לשגר מכתב התנצלות לשר הביטחון בן-גוריון: "הנני מצטער על שבפעולת בצר נתגלעו מעשים והתנהגויות שאינם לכבוד הצבא וגרמו קשיים ולעיתים פגיעות באזרחים. את הנעשה אין להשיב. אדאג שלהבא, אם תהיינה פעולות מסוג זה, ייעשה הכל למניעת תקלות חמורות אלה. אם יוטל עליי, אתנצל אישית לפני שר התעשייה והמסחר".

נוסף על תחנות המיון, שאליהן הובאו החשודים בהשתמטות, הוקמו ברחבי העיר 20 "תחנות הזדהות": גברים בני 17 עד 50 ונשים בנות 16 עד 35 נקראו להתייצב בהן מרצונם. תחנות כאלה פעלו, בין היתר, בבניין מכבי האש ברחוב בזל, בבית הספר תל נורדאו ברחוב פרישמן, בבית הכנסת בשכונת פלורנטין, בבית הספר גאולה ברחוב הירקון, ובבית הספר לבנות בזמנהוף פינת שלמה המלך. בכל תחנה היו בודקים מיוחדים, ומי שנמצא כשיר לגיוס הועבר לחיול מיידי. מי שנמצא לא כשיר קיבל תעודה מיוחדת ובה חותמת של התחנה, שאותה נדרש להציג בכל מחסום שבו ייתקל. מי שנמצא כשיר וסירב להתגייס נשלח לאחד משני חדרי המעצר שהותקנו בכל תחנה, ונשאר שם עד שהסכים לעלות על מדים.

מוניש אקשטיין (92) היה מפקד תחנות ההזדהות. לפני כן שימש אקשטיין, שכינויו היה "נץ", סגן מפקד גדוד בהגנה. "גייסנו רופאים כדי שיבדקו את האנשים שהיו חשודים בהשתמטות", הוא נזכר. "החשודים עברו בדיקות רפואיות כדי לראות אם הם מתחזים ואם אפשר לשלוח אותם ללחימה. אלה שהתגלו כבריאים הועלו על משאיות וגויסו".

מרדכי וירשובסקי (80), שלא גויס בשל נכותו אבל התנדב כאזרח בלשכת הגיוס בתל אביב, שמע על המבצע לראשונה ממנהל הלשכה בשבת אחר הצהריים. הוא היה אז בן 18, והתמונות חרותות היטב בזיכרונו. "אירגנו את כל 30 עובדי הלשכה כדי לבדוק את התיקים ולראות מי קיבל פטור והאם זה תקין. במשך יומיים הביאו אלינו את המשתמטים שנתפסו - חלקם היו חברים שלי מהשכונה, אנשים שלמדו איתי, אפילו קרובי משפחה. היינו מתיישבים מולם ושואלים לגבי הפטורים שלהם. רבים מהם היו מפוחדים. היו גם כאלה שידעו שהם לא בסדר כי הם קיבלו דחיות ולא התייצבו לשירות. צריך לזכור שהכל היה חדש אז, בלי רוטינה, בלי היררכיה או סדר. אפילו דרגות לא היו".

איך הרגשת באותם רגעים?

"הרגשתי גאה שאני משתתף במבצע צבאי ונהגתי כאילו גורל המדינה תלוי רק בי. הייתי צריך לחקור אנשים שחלקם יותר מבוגרים ממני, וכמעט כולם היו נבוכים ומתוחים. אני זוכר שהייתי מאוד תקיף כלפיהם ושאלתי שאלות מאוד נוקבות. מישהו אפילו התלונן עלי, 'מה הילד הזה שואל אותי שאלות כאלה, הוא אפילו לא לובש מדים'. המנהל שלי העיר לי שלא צריך להגזים ולהיות כל כך בוטה".

ב-24 באוגוסט דיווחו העיתונים בישראל על "הנחתת מכה ניצחת להשתמטות בתל אביב". למרות זאת, בחרו עורכי העיתונים להתעמת עם השלטונות: הם פנו בתלונה לבן-גוריון שאם לא יעצור את המבצע, עלולות לפרוץ מהומות. "צריך לזכור שחיילים התפרצו לאנשים הביתה ובעטו בדלתות ואולי חיבלו ברהיטים", אומר ד"ר פיירברג. "אבל אין תיעוד לכלום ולא היה תחקיר, מה שאופייני לתקופה. העורכים אמרו לב-גוריון שכתבי חוץ דיווחו בעולם שישראל הופכת לדיקטטורה צבאית ושעושים בתל אביב מעשים שלא ייעשו. היו דיווחים על התמרמרות אדירה במדינה. העורכים אמרו לבן-גוריון, שתיעד זאת ביומנו: 'תשמע, מפעילים פה שיטות שהנאצים לא הפעילו. משסים כלבים בבני אדם. תפסיק את הדבר הזה, כי העסק יוצא משליטה'".

"התוצאות היו מאכזבות"

ב-28 באוגוסט, מקץ חמישה ימים, הוסרו המחסומים ברחבי תל אביב. התושבים חזרו לחיות את חייהם, במקומות העבודה ובאתרי הבילוי.

ב-12 בספטמבר 1948 דווחו תוצאות המבצע לשר הביטחון: 652 גברים ו-352 נשים "חוילו והועברו לקלט" - חלקם היו בעלי צווי גיוס שהוקדמו במקום. 189 גברים ו-1,365 נשים "חויבו בגיוס וקיבלו הארכה למספר ימים". נתפסו גם 203 עריקים ושלוש עריקות. הציפיות למצוא אלפי משתמטים, שבעבורם הוכנו מחנות מעצר מיוחדים, לא התממשו.

על פי ד"ר פיירברג, זו היתה אכזבה. "הצבא קיווה למצוא מאסה של אנשים, אלפים רבים, שיתגברו את החזית. בסוף גויסו הרבה פחות, 1,000 בסך הכל, שזה לא הרבה ביחס לכוח לוחם של 90 אלף חיילים. גם לא היה ברור כלל אם הם באמת השתמטו - או סתם נשמטו מהרשימות בטעות עקב אי סדר ושליטה חלקית בנתונים".

גם בדו"ח הסיכום שהפיץ מטה מחוז ת"א בצה"ל ב-31 באוגוסט נרשם במפורש כי "מבחינת השטח, מספר המשתמטים נתן בסופו של דבר תוצאות מאכזבות". הדו"ח מפרט שורה של ליקויים במבצע: "קרוב ל-3,000 איש שהיו בכוח המשימה היו מעט מדי לפעולה כזו. הכוח לא הספיק לשם הקפה יעילה של העיר ומספר אזורים בתוך העיר ביחד. השרשרת סביב העיר היתה דלילה, דבר שנתן למשתמטים אפשרות להתחמק. לא היו מספיק מכוניות להעברת עצורים, דבר שגרם להתרכזות גדולה של עצורים במקום אחד ולמתיחות רצינית".

מצד שני, מתגאה הדו"ח בהשגת המטרה המוראלית: "מוסדות הגיוס הבינו כי את מבצע בצר יש להמשיך בצורה זו או אחרת במקומות אחרים. זעזוע נוסף של חיי המשתמטים יביא רבים מהם אל המקלט".

מוניש אקשטיין סבור אף הוא כי "הפרסום הבולט על הפעולה גרם להתגייסות גדולה, כך שבחודשים שלאחר מכן לא היה עוד צורך בפעולות כאלה. זה עשה רעש גדול, המשתמטים פחדו להיתקל בחיילים. מאוחר יותר, כשהיתה הפוגה בפעילות הלחימה, שיחררנו את העצורים".

*   *   *

זה הזמן למבצע בצר 2 I דן מרגלית

מלחמת השחרור היא האתוס של ישראל הנולדת בכאבים ובחרדה, ובדם ובאש. 6,000 צעירים שילמו בחייהם והדפו את המתקפה הכלל-ערבית על המדינה הפגה. ממילא הולידה בדפוס את "גווילי אש" מזה, הוא מפעל ההנצחה של הנופלים, ואת ספרות דור תש"ח, שנכתבה על ידי מי שפיארו כדין את המלחמה, רובם מהפלמ"ח ומיעוטם מחטיבת גבעתי ומן המחתרות אצ"ל ולח"י.

אתוס כזה אינו יכול להכיל בתוכו תופעות מכוערות. המבישה שבהן היתה ההשתמטות משדה המערכה. נוטים לשכוח אותה. אך היא היתה בבחינת סוד שהוא גלוי. היה לה גם ביטוי בלחנים של 1948 כבשיר "משתמט אני הייתי / ואני לא התביישתי כלל".

משתמטי מלחמת השחרור לא היו עולים חדשים אשר הוטלו היישר מן האונייה אל שדות הקרב, כפי שאירע בלטרון. הם היו ילידי הארץ ולא נענו לקריאה להתגייס. אך הם חסרו בחזית. מכל התיאורים העצובים ששמעתי מפי אריאל שרון לא היה כאחד שבו תיאר כיצד עם בוקר היו החיילים בחזית לטרון יוצאים מאוהלי הסיירים לקרבות, ובשעת לילה חזרו. אך כמה אוהלים שהכילו בבוקר ארבעה נותרו ריקים.

משהופנתה שימת ליבו של דוד בן-גוריון לתופעת ההשתמטות פעל נגדה כדרכו - בנחישות. גדול המנהיגים היהודים בדורו, שאמר פעם כי התנ"ך והחיים בארץ ישראל עיצבו את חייו יותר מכל, התבטא גם כי אין ערך למילים שאין עימן מעשים. לפיכך דיבר נגד ההשתמטות והעמיד את הכלים הנחוצים כדי לאתר ללא רחמים (אם כי בלי תחושת נקמה) את המשתמטים.

מבצע בצר התנהל לאחר שחרור לוד ורמלה, לאחר שהוסר המצור המצרי מעל הנגב, אבל הוא טרם שוחרר. בן-גוריון הציב את מיכאל (ג'יימס) בן-גל לפקד על מבצע בצר והסביר להורים מדוע ראוי שיגרמו לבניהם להתייצב למלחמה. הרי השורות הידלדלו בקרבות שהעצימו מאז הקמת המדינה במאי.

שנת 2010 יודעת תופעה דומה של השתמטות. רק שאבדה הבושה. נעלמה הכלימה. אפילו לא מכחישים. לא מסתתרים. יש אפילו הסתה לא להתגייס. נחוצה ממשלה שתפעיל יד ברזל נגד המשתמטים, אך צבא גדול נרתע מפני בעלי קשרים בצמרת ומפני פסיכולוגים המשחררים חייבי גיוס בקלות. מוצע בזה לבנימין נתניהו, לאהוד ברק ולגבי אשכנזי להתעשת ולהכריז על מבצע בצר 2 - בתנאים ובכלים ובטכנולוגיה ובתקשורת המותאמים לעולם המודרני. רק הנחישות צריכה להיות שכפול של תש"ח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו