עבור מרבית הציבור, תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, מתקשר ישר לסיפור הקצין הסורר שהצבא הראה לו את הדרך החוצה, אחרי מה שכונה "פרשת הטרקטורון". אבל עבור מי שמעורה בחיים בצפון, שמו השני של תמיר הוא "מר לבנון". 18 שנים מחייו, כמעט את כל שירותו הצבאי מאז גיוסו לגולני ועד שצה"ל נסוג מרצועת הביטחון במאי 2000, הוא בילה אצל השכנה מצפון.
תמיר הוא אחד מקבוצה של אנשים שמכירים את לבנון טוב יותר מכל אחד אחר. רובם בוגרי גולני ואצל כולם לבנון צרובה בראש ובלב. הם השאירו שם את טובי חבריהם, השיגו הצלחות מרשימות וגם נכשלו. מעל הכל אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה.
את הערב שבו הושלמה הנסיגה הוא סיים עם קפלינסקי ("קפלן" בלשון החברים) בלשכתו שבמחנה גיבור. בספרו שיצא בשנת 2006, "מלחמה ללא אות", הוא מספר שלמרות העייפות שנבעה מהמבצע המורכב, הם לא הצליחו להירדם גם אחרי שאחרון הלוחמים יצא משטח לבנון. כשאני שואל אותו על מה דיברו באותו הלילה, הוא מסנן שיותר מדי מלים לא נאמרו בחדר.
"כל אחד היה בתוך עצמו. אנחנו לא צריכים לדבר. המחשבות מצטלבות. אותם אירועים, אותם אנשים", הוא מספר על התחושות שאפפו אותו באותו הלילה, "מגיל 18 עד גיל 37-36 הייתי בלבנון. כמעט כל השירות הצבאי שלי זה מה שעשיתי, חוץ מתקופות קצרות של מנוחה. עולם המושגים שלנו והעיצוב שלנו כאנשים בוגרים התרחש בלחימה הזאת, וביום אחד זה איננו. אתה מסתכל לצד השני של הגדר ופתאום העולם כמו שאתה מכיר אותו כבר לא קיים. נהרגו לנו אנשים, עברנו חוויות קשות. השקענו שם את מיטב שכלנו, דמיוננו ומרצנו, ופתאום זה נעלם".
* *
בתפקידו האחרון לפני הנסיגה, היה תמיר מפקד עוצבת חירם. קצת אחרי שקיבל את התפקיד, יצא ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, בהודעה כי תוך שנה צה"ל ייצא מלבנון, אבל בשטח כבר ידעו ששעון החול אוזל.
"זה היה תהליך מאוד איטי, שלא בא מתוך חשיבה אסטרטגית", הוא אומר. "לכאורה המדינה החזיקה אזור ביטחון והוא נבנה עם היגיון מסוים. המצב ההגיוני היה שעם אותו תהליך של הערכת מצב אסטרטגית, יגידו שאזור הביטחון לא נותן מענה יותר. בפועל מה שהוציא את צה"ל מאזור הביטחון זו תנועה חברתית. לאו דווקא ארבע אמהות אלא התחושה בחברה הישראלית שהנפגעים הם לשווא. זה חלק מתהליך שכל החברה עברה".
תמיר מסביר: "מלחמת של"ג היתה המלחמה הראשונה שלא היה עליה קונצנזוס אז בטח שהשהייה אחר כך לא היתה בקונצנזוס. פתאום החיילים הפכו לילדים, לבנים. התפיסה שחיילים מגינים על אזרחים התחילה להשתבש".
כשאני שואל אותו איפה בדיוק קרה המפנה, תמיר מצביע על אסון המסוקים בשאר-ישוב שבו נהרגו 73 לוחמים שהיו בדרכם לדרום לבנון. מאז, לטענתו, החלה הספירה לאחור. "זה היה קו פרשת המים. עד אז 'ארבע אמהות' היתה תנועה שולית שלא באמת השפיעה. אסון המסוקים היה האירוע שהיטה את הכף. אחריו רוב הציבור בארץ רצה לצאת. מכאן התהליך הזה דרש מנהיג שהיה לו את האומץ ואת הנחישות לעשות את זה. אי אפשר היה לשאת יותר את השכול הזה".
* *
איך השפיעה ההודעה של ברק, שבתוך שנה לא נהיה יותר בלבנון, על המפקדים והחיילים-
"כמו שמשחררים פקק מאמבטיה. אני לא חושב שזה השפיע על המפקדים והחיילים מיד, אבל זה כן השפיע על צד"ל, על האווירה ועל התחושה. בהתחלה קיבלנו את זה בהססנות, אבל עם הזמן הבנו שזה באמת הולך לקרות.
"הראשונים שחרדו לגורלם היו אנשי צד"ל. אנשים שפתאום מבינים שצה"ל הולך לצאת והם והמשפחות שלהם יישארו שם לבד, מול חיזבאללה ומשטר עוין. בצה"ל זה פחות הורגש כי הצבא היה מאוד עסוק.
"ההחלטה הטילה עומס אדיר על המפקדים באזור הביטחון. גם היינו צריכים להמשיך להילחם, גם לתכנן את הנסיגה וגם את ההיערכות בקו החדש. המפקדים טבעו בעבודה. לגבי החיילים? הם לא מסתכלים לטווחים כאלה ארוכים".
אפרופו צד"ל, איך הם השתלבו בישראל-
"כל אוכלוסייה שמגיעה בעל כורחה להיקלט בארץ שלנו - זה קשה, על אחת כמה וכמה כשמדובר באוכלוסייה לא יהודית שדוברת ערבית. הקליטה לא היתה קלה, החיים שלהם עד היום לא פשוטים, אבל בסוף החיים יותר חזקים מהכל. הם אנשים מאוד אינטליגנטיים ורציניים ורובם הצליחו לפלס את הדרך בזכות עצמם, ופחות בזכותנו, למרות שיש עדיין כאלה שלא מצאו את מקומם".
הנסיגה עצמה לא התנהלה כמתוכנן, למרות שהקצינים בפיקוד צפון עבדו עליה לילות כימים. "הכנו תוכניות, היה תאריך יציאה. ברק קבע שזה יקרה ביוני והצבא לקח כרגיל טווח ביטחון וקבע תאריך במאי. מה ששינה את התוכניות שלנו היתה ההתמוטטות של גדוד 70 של צד"ל.
"בזמן הנסיגה הייתי מח"ט של הגזרה המזרחית. ישבתי במחנה גיבור, אבל מהרגע שהתחילה ההתמוטטות של גדוד 70, הייתי בחוץ ובפנים לסירוגין. סיירנו במוצבי צד"ל, בדקנו את צירי הנסיגה ועלינו עוד פעם למוצבים לבדוק שהם מוכנים. בערב שבו התרחשה הנסיגה הייתי בהר צפייה במטולה, באחד המוצבים הקדמיים אבל בשטחנו".
לא היית שלם עם הדרך שבה התבצעה הנסיגה. למה-
"הנסיגה התנהלה כשאנחנו לא שולטים בתהליך, לא בזמן ולא בצורה שבה נעשו הדברים. בחלק מהמקומות היו תופעות שלא היו צריכות לקרות. נשאר הרבה מאוד ציוד, כולל ציוד לחימה, גם של צה"ל אבל בעיקר של צד"ל. חשבתי שגם אם נסוגים, העסק צריך להתנהל בשליטה מלאה שלנו, מסודרת ומאורגנת כששום דבר לא נשאר שם".
יש טענות שהבעיה היתה במה שאתה משדר לאויב. הרי מיד אחרי הנסיגה החלה אינתיפאדת אל-אקצה.
"אני לא ממהר לקבוע זאת. הביקורת שלי על הנסיגה היא יותר פנימית על הצבא. לא הייתי ממהר לקשר בין שני הדברים. אמנם יש קשר כזה או אחר בין שני התהליכים, אבל האינתיפאדה לא פרצה בגלל שהשארנו שני מכשירי קשר וטנק של צד"ל. זה לא רציני לנתח את זה בצורה הזאת".
אבל בשטחים ראו שצה"ל נסוג בחיפזון בעקבות לחימה מול צבא גרילה. זה ודאי נתן להם מוטיבציה לפעול.
"כל דבר צריך לשים בפרופורציות הנכונות. קודם כל צה"ל לא פתאום נסוג, זה קרה כתוצאה מהחלטה של הדרג המדיני. גם מועד הנסיגה בעקבות ההתמוטטות של צד"ל בא מהדרג המדיני".
וגם אם זה היה נעשה תחת שליטה שלנו, אתה חושב שנכון היה לצאת מלבנון-
"בסופו של דבר אני חושב שההחלטה הזו, ברמה האסטרטגית, היתה נכונה. זה גם לא עניין לאנשי צבא לבקר החלטה מדינית".
בעצם אתה אומר שאפשר להגן על היישובים גם בלי לשבת בלבנון.
"לכל דבר יש מחיר והשלכות. יש כאלו שיגידו שבגלל הנסיגה הגיעה מלחמת לבנון השנייה. כתבתי את הספר כאיש צבא, כתבתי שם איך עשו את זה, ולשם גם מכוונת הביקורת".
* *
אחרי פרק לבנון בחייו, מונה תמיר ב-2001 למפקד חטיבת גולני, שבשורותיה נלחם באינתיפאדה השנייה. לאחר מכן עבר לתפקד כראש מטה פיקוד מרכז והיה אמון על בניית גדר ההפרדה. שש שנים אחרי הנסיגה, פירסם את ספרו, שמביא את החוויות מהשנים שעשה ברצועת הביטחון מבעד לעיניו של לוחם.
בספר אתה כותב שבצה"ל לומדים דרך הפרקטיקה בשטח ושיש מעט מדי עיסוק בלימוד ההיסטוריה של המלחמה. למה בעצם אתה מכוון-
"זו ביקורת מקצועית על איך שהצבא מתנהל. הספר מיועד לקצינים צעירים ואני חושב שאחד הדברים הכי חשובים זה להבין שאיש צבא זה מקצוע, וצריך ללמוד את המקצוע הזה. חשוב לדעת גם מה עשו במקומות אחרים, איך התנהלו מפקדים אחרים, ללמוד מהשגיאות שלהם, מהלקחים שהפיקו. בצה"ל יש תופעה של לימוד רק מהעשייה שלנו, זו קצת צרות אופקים".
יש קרבות או מצביאים ספציפיים שלמדת מהם במיוחד-
"חלק גדול מאוד מהטקטיקות שפיתחתי ביחידת אגוז, שהמהות שלה היה לפתח טקטיקות חדשות, באו מספרים שנכתבו על ידי הצבא הבריטי על הלחימה בהימליה, באינדו-צ'יינה.
"זו היתה תקופה ארוכה של לחימה בזמן האימפריה הבריטית, לפני מלחמת העולם השנייה, בג'ונגלים ובשטח סבוך. אבל במיוחד בלחימה של הצבא הבריטי נגד גרילה בכל רחבי האימפריה. היה לי הרבה מה ללמוד ממה שקרה שם. גם הניסיון של האמריקנים בווייטנאם, בטח ברמות הנמוכות, הוא מאלף".
ואתה מרגיש שמאז לבנון משהו השתנה בתפיסה של צה"ל-
"כן. בשנים האחרונות נפתח המכון לחקר הטקטיקה בגלילות, ויש חשיפה קצת יותר גדולה של צה"ל לגבי מה שקורה וקרה בצבאות אחרים. זה צריך להיות חלק מההכשרה של קצינים צעירים. אנחנו צבא שגדל ממלחמה למלחמה ולמד דרך הפרקטיקה, והרבה פעמים כשאתה עומד מול בעיה חדשה, לא בטוח שהפרקטיקה מספקת תשובות. יש צבאות אחרים שכבר התמודדו עם בעיות דומות, ואפשר ללמוד מהם".
* *
מלחמת לבנון השנייה תפסה את תמיר הרחק מזירת ההתרחשויות. "מאוד רציתי לקחת חלק במלחמה", הוא מספר, "ביקשתי מהמטכ"ל בכל מאודי שייתנו לי תפקיד, אבל אני חייל ויודע להבין פקודות".
למרות שהמלחמה תוארה על ידי רבים ככישלון, קשה לו להסכים עם העוול שנעשה לחלק מהמפקדים שניהלו אותה. "הניסיון לחפש אשמים באופן אישי כשמדובר בבעיה מערכתית, לא יביא את הפתרון. קל להאשים אנשים - אבל קשה לראות בעיות מערכתיות.
"השגיאה המרכזית במלחמת לבנון השנייה לא היתה של הרמטכ"ל ולא של אלוף פיקוד הצפון אלא שגיאה תפיסתית - בתפיסת ההפעלה של הצבא, והיא לא נבנתה על ידי דן חלוץ או אלוף הפיקוד. היא נבנתה על ידי קודמיו בתהליך ארוך שהיו שותפים לו כל קציני הצבא.
"זו היתה הפעם הראשונה שצה"ל שינה את תפיסת הפעולה שלו, ולא ראה בצבא היבשה מכשיר מרכזי בהפעלה אלא דווקא בזרוע האוויר, וזה קרה שנה או שנתיים לפני תחילת המלחמה. ההשתלחות מנעה מלהסתכל איפה באמת היו הבעיות, וגם נעשה עוול לאנשים כמו גל הירש וחלוץ.
"נכון שהרמטכ"ל הוא האחראי. אני לא שופט את ההחלטה שלו להתפטר. אבל ההשתלחות של חלק מאנשי צבא לשעבר, היה בה חוסר הגינות. חלק מאותם אנשים היו שותפים לתפיסה ששחקה את צבא היבשה. היה להם נוח מאוד להיות חכמים בדיעבד".
השחיקה שעליה מדבר תמיר נובעת ממיעוט האימונים, אבל בעיקר מאופי התעסוקה של מרבית הלוחמים. "הדבר הבעייתי השני היה חוסר המוכנות של צבא היבשה ללחימה. הצבא הפך לכוח שיטור וזה פגע ביכולות המקצועיות של הלוחמים.
"זה לא שוחק רק את היכולת המקצועית, הטכנית, של האימונים. זה שוחק גם את ערכי הליבה - דבקות במשימה, נחישות, מוכנות להקרבה, יוזמה והתקפיות. כוח שיטור פועל תחת עקרונות אחרים: לא לפגוע באזרחים, לא לגרום נזק, בזמן שצבא במהלך משימה פועל בדיוק הפוך ומרכז את כל יכולות ההרג וההרס שלו ומנסה להיות כמה שיותר יעיל".
* * *
מטען רגשי
בשנת 1997, בעת שפיקד על יחידת אגוז, היה תמיר אחראי להחלטה שנויה במחלוקת, שהביאה בסופו של דבר להחזרת חלקי גופתו של איתמר אליה שנהרג באסון השייטת באנצרייה.
לאחר היתקלות עם מחבלים, שבה נהרגו שניים מהם, הורה תמיר לחייליו להעמיס את המחבלים המתים על אלונקות ולהביאם עימם, למרות שהכוח היה תחת אש.
"בעקבות התגובה של חיזבאללה אחרי ההיתקלות חשתי תכונה אחרת מאשר באירועים קודמים, והבנתי שכנראה מי שנמצא בשטח הוא מישהו שיש לו חשיבות מבחינתם. זה היה אחרי אסון השייטת, וידענו שחלקים מגופתו של איתמר אליה עדיין לא הוחזרו. היה לי ברור שתהיה החלפת גופות, וזה מה שעבר לי בראש, אז נתתי את הפקודה.
"כשאתה מקבל החלטות קשות, עומד מאחורי זה מטען רגשי. סבא שלי היה נעדר 50 שנה. הוא היה מ"פ בקרב על לטרון במלחמת השחרור ומצאו אותו רק אחרי 50 שנה. אתה לא מבין כמה זה חשוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו