השואה הגיעה ללוב

לאדולף היטלר היו תוכניות מזעזעות בהיקפן ובאכזריותן. גם עשרות שנים אחרי תום המלחמה ממדי הזוועה עדיין בלתי נתפסים. כאשר הנאצים שמו לעצמם את המטרה המתועבת למחוק את העם היהודי מעל פני האדמה, הם לא הסתפקו בשואת יהודי אירופה. הם ניסו, באופן שיטתי וחסר רחמים, לחסל גם את יהדות צפון אפריקה.

אחת הקהילות שסבלה במשך תקופה ארוכה ומייסרת מאימת הנאצים והאיטלקים, עושי דברם באותה תקופה, היתה זו של יהודי לוב. עם הצטרפות איטליה למלחמת העולם השנייה ביוני 1940, הפכה לוב לאחת מזירות הקרב, והקהילה היהודית במקום היתה בעין הסערה: 712 מבני הקהילה נספו באותה תקופה.

הקהילה המגובשת של יהדות לוב סבלה תחילה מהפצצות והפגזות מבעלות הברית, שגרמו לפגיעות בנפש וברכוש. בהתקפות אלה מצאו את מותם קרוב ל-60 יהודים, בתי כנסת ניזוקו ואף נהרסו, וכך גם מוסדות ציבור, בתי עסק ובתים רבים של יהודים, שנותרו ללא קורת גג וללא מקור פרנסה. בצר להם, נמלטו קרוב ל-1,000 יהודים מטריפולי לזוארה, ורבים נוספים לגריאן, לזאוויה, לעמרוס ולחוות חקלאיות בפאתי הבירה הלובית. את הפגיעה החמורה ביותר ספגו יהודי מחוז קירנייקה, שהיה בלב זירת המלחמה בקו החזית המזרחית של לוב. בפועל, היהודים במקום עברו מיד ליד במהלך המלחמה, בהתאם לכיבושים ולנסיגות של הצבא הבריטי. עם כיבוש קירנייקה על ידי הבריטים בפעם הראשונה בדצמבר 1940, עצרו האיטלקים 16 מנהיגים יהודים ורבנים ללא משפט באשמת עוינות למשטר ואהדה לאויב, וכלאו אותם עד תום המלחמה.

בין הנסיגה הבריטית הראשונה מקירנייקה ב-3 באפריל 1941, ועד לכניסת האיטלקים והקורפוס הגרמני-אפריקני בפיקודו של ארווין רומל לעיר בנגזי יומיים לאחר מכן, פרעו תושבי העיר האיטלקים בשכניהם היהודים: כמה יהודים נרצחו ורבים אחרים נפגעו. הפרעות החלו בגלל קבלת הפנים הנלהבת של יהודי קירנייקה לחיילי הצבא הבריטי, שראו בהם צבא משחרר, ובמיוחד לאור המפגש המרגש עם החיילים הארצישראלים. בעקבות זאת, עשרות יהודים לובים נעצרו וחלקם נשפטו באשמת שיתוף פעולה עם האויב וביזוי האומה האיטלקית. הם נשפטו לתקופות מאסר שונות, ואחד מהם אף נידון למוות - גזר דין שלא יצא אל הפועל בעקבות השחרור השני של קירנייקה על ידי הבריטים.

נוכחותם של הגרמנים והשפעתם השלילית על האיטלקים ביחסם ליהודים גרמו לבריחתם של היהודים מבתיהם לתוך פנים הארץ, וחלקם אף נמלטו לתוניסיה.

האיטלקים כמו הגרמנים

ההיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, מפרט על יחס השלטונות אל היהודים במדינה, שהידרדר בהדרגה. "ככל שמצבה של איטליה בזירת הקרבות הורע, נאכפו יותר ויותר 'חוקי הגזע' נגד יהודי לוב. לאחר שחרורה של קירנייקה על ידי הבריטים בשנית (מהלך שנמשך בין 18 בנובמבר 1941 ל-28 בינואר 1942), ולאחר כיבושה שוב על ידי האיטלקים והגרמנים, בפיקודו של רומל, הפכה לוב להיות נתונה תחת שליטה גרמנית. אף שבאופן רשמי השליטים של לוב היו האיטלקים, הגרמנים היו אלה שקבעו את המדיניות במדינה כמו גם את היחס ליהודים, שהלך והחמיר. מצב זה הגביר את חששותיהם של היהודים והביא לבריחתם מבתיהם, במיוחד כאשר הזוועות שעוברים היהודים בארצות הכיבוש הגרמני באירופה החלו להיוודע. רבים מיהודי לוב הפכו לפליטים מפוחדים חסרי כל, ללא קורת גג ומקור פרנסה וסבלו מחרפת רעב, ממחלות ומגפות", מספר חג'ג'-לילוף.

בינואר-מארס 1942 גורשו לתוניסיה כ-1,600 יהודים לובים, שהתווספו ל-400 בני הקהילה שחיפשו מקלט בתוניסיה עוד קודם לכן. חלק קטן מהם התפזרו בקהילות היהודיות, ורובם שוכנו במחנה הסגר בספאקס ובמחנות צריפים בתנאים קשים ביותר. אלא שגם לשם הגיעו ידיהם הארוכות של הנאצים: עם תפיסת השלטון בתוניסיה על ידי גרמניה בנובמבר 1942, רבים מהיהודים שנמלטו לא מכבר מלוב, יחד עם יהודי תוניסיה, גויסו לעבודות כפייה. באותם חודשים, כ-870 יהודים לובים בעלי נתינות בריטית הועברו למחנות הסגר באיטליה.

עם תפיסת השלטון באיטליה על ידי גרמניה בספטמבר 1943, חלקם גויסו לעבודות כפייה בקו החזית. מאוחר יותר, חלקם הועברו למחנות הריכוז אינסברוק-רייכנאו שבמערב אוסטריה וברגן-בלזן שבצפון גרמניה.

אברהם רג'יניאנו (75), שידליק השנה משואה בכנסת יחד עם נכדו שמשרת בצה"ל, גדל בטריפולי והועבר עם משפחתו למחנה ריכוז באוסטריה. "הנאצים הרסו לנו את החיים. מה שראיתי מהרגע שבו פקחתי את העיניים היה רק הרס וזוועות. כשהייתי בן 6 גרנו בטריפולי ונאלצנו לברוח לחווה חקלאית ליד העיר. משם העבירו אותנו באונייה של בקר לאיטליה, ואחרי שהייתי עם משפחתי במשך שנה ועשרה חודשים במחנה הסגר בצ'יוויטלה דל-פרונטו, באו הגרמנים והעבירו אותנו לעיירה אחרת באיטליה באזור בולוניה".

"נתונים לגחמות הנאצים"

רג'יניאנו זוכר את אותה תקופה ארורה לפרטי פרטים. "ב-1 באוקטובר 1943, שהיה יום שני של ראש השנה, בשעה 04:00 לפנות בוקר, קיבלנו הוראה להיות תוך 20 דקות על משאית, ומשם העבירו אותנו לתחנת הרכבת של בולוניה והעמיסו אותנו על קרון משא. היינו 99 נפשות בקרון אחד. בלי אוכל, בלי מים. במשך שלושה ימים נסענו עד שהגענו לתחנה באינסברוק-רייכנאו, אבל המסע המפחיד לא תם שם. בתחנה העמיסו אותנו למשאית שלקחה אותנו למחנה שהיה שלוחה של דכאו. שמו אותנו בשני צריפים - אחד לגברים ואחד לנשים - וכל מה שקיבלנו היה פרוסת לחם ליום... אבל גם זה לא היה קבוע והיינו נתונים לגחמות הנאצים. מפעם לפעם קצין היה מגיע למגורים שלנו, ואם היה מוצא אבק, אפילו מעט, העונש היה מיידי: לא היינו מקבלים אוכל במשך יומיים".

"הגרמנים היו סדיסטים", מספר רג'יניאנו, "הם העבירו את אחי למחנה אחר, שם עינו אותו עד שקפא למוות. הגברים במחנה שלנו חטפו הצלפות של שוט כל כמה ימים עד שלא החזיקו מעמד והתעלפו. היינו במחנה בשיא החורף, ולבשנו בגדים קלים בלבד. הקור היה קשה מנשוא, ולאבא שלי נשרו הציפורניים בגלל הכפור".

חמישה יהודים לא החזיקו מעמד בתנאים הבלתי אפשריים ונספו במחנות אלה עד לשחרורם. בנוסף, משפחה יהודית מלוב (אישה לובית שנישאה ליהודי איטלקי והקימה אתו משפחה באיטליה) ושני יהודים לובים נוספים נספו באושוויץ, יחד עם יהודי איטליה.

"לאחר שחרורה של קירנייקה בשנית על ידי הבריטים וכיבושה שוב על ידי רומל בינואר 1942, יהודי קירנייקה נפגעו בחומרה רבה יותר", מספר חג'ג'-לילוף. "רבים נשפטו למאסר, ושלושה מהם אף נידונו למוות והוצאו להורג בירייה. במקביל, החליטו האיטלקים בלחץ הגרמנים, לפנות כ-2,600 מיהודי קירנייקה למחנה הריכוז בג'אדו, מדרום-מערב לטריפולי, וכ-400 יהודים נוספים להסגר בכפרים ברמת טריפוליטניה".

לדבריו, "במהלך הפינוי נותרו בקירנייקה, בלב זירת המלחמה, כ-350 יהודים שהאיטלקים לא הספיקו להעביר לג'אדו. חלק מהם הצליחו להימלט לכפרים סמוכים בשל חששם מהגרמנים והאיטלקים שמא ייתפסו ויישלחו למחנה הריכוז בג'אדו. העברת יהודי קירנייקה למחנה הריכוז בג'אדו היתה למעשה שלב ראשון בתוכנית הגרמנית להעברתם לאיטליה, ומשם למחנות ההשמדה באירופה, כאשר אחריהם היו אמורים להעביר גם את כל יהודי מחוז טריפוליטניה. התנאים בג'אדו היו קשים ביותר ובעטיים פרצו מגפות שבעקבותיהן נספו 562 יהודים - כרבע מעצורי המחנה".

ראובן דורון, שהיה נער צעיר באותה תקופה איומה, זוכר היטב את החודשים הארוכים במחנה הריכוז. "לקחו אותנו, יהודים בעלי נתינות איטלקית, לנסיעה של שבוע במשאית במדבר עד שהגענו לג'אדו. זה היה מחנה צבאי עם מבנים ארוכים, שרצו להפוך אותו למחנה השמדה. כל משפחה קיבלה חלק קטן במבנה והיינו דחוסים אחד עם השני. שמנו בינינו מחיצות מאולתרות, וכך חיינו".

"הייתי בן 12 כשהגענו למחנה, והחיים בג'אדו לא היו חיים. היה לנו ברור שאנחנו הולכים למות. למעשה היו כאלה שניסו לברוח, אך מיד חוסלו", הוא מספר, "זה היה פשוט בלתי נסבל, סיוט".

"החיים לא היו חיים"

לדבריו, "מדי פעם קיבלנו לחם יבש עם מים. כילדים היינו מתגנבים לירידה לוואדי כדי להשיג קצת ירקות ועשבים, אחרת היינו מתים מרעב. בשלב מסוים התפרצו המלריה והכולרה, והרבה אנשים מתו מהמחלה, ביניהם גם אבי".

ביולי 1942, בעקבות לחץ גרמני על איטליה, כ-3,000 גברים יהודים בלוב גויסו לעבודות כפייה (בעיקר בסלילת כבישים) למען המאמץ המלחמתי. 1,000 מהם רוכזו במחנה סידי-עזאז שבפאתי המדבר ו-350 במחנה בוקבוק, שבגבול לוב-מצרים. עד לסיום המלחמה נספו כ-15 יהודים מעובדי הכפייה, בעיקר במחנה בוקבוק, במיוחד בעת נסיגת האיטלקים מהמערכה באל-עלמיין.

המזור המיוחל ליהודי לוב בכלל וליהודי קירנייקה בפרט בא בעקבות ההכרעה בקרב אל-עלמיין בפיקודו של הגנרל מונטגומרי (אוקטובר-נובמבר 1942) ושחרורה הסופי של לוב על ידי הבריטים עם כניסתם לטריפולי ב-23 בינואר 1943. במהלך נסיגתם לתוניסיה, בזמן שהבריטים מזנבים בהם, הגרמנים והאיטלקים פגעו ברכוש היהודים והותירו אדמה חרוכה.

"חשוב להבין כי יהודי לוב נכללו בפתרון הסופי של הנאצים יחד עם יהודי איטליה, מאחר שלוב נחשבה לחלק מאיטליה", מדגיש חג'ג'-לילוף. "למזלנו, לנאצים לא היה מספיק זמן להוציא את החלק הזה של התוכנית אל הפועל בגלל שחרורה המוקדם יחסית של לוב, ששם קץ למוראות המלחמה והסיר את אימת הפתרון הסופי. בלוב התקיימו כל האלמנטים של השואה: גירושים, הגליות, רדיפות של יהודים, הכנסה למעצר ללא משפט, מחנות כפייה בלוב עצמה והעברת היהודים למחנות באירופה. חוץ מהוצאה שיטתית להורג, הכל היה בלוב".

חג'ג'-לילוף, שהעבר הקשה של יהודי לוב בוער בעצמותיו, מבקש שלא לשכוח את הזוועות שעברה הקהילה בשואה: "לצערי, אפילו מורים להיסטוריה לא יודעים את הדברים האלה, גם בגלל שהקהילה עצמה רצתה לשכוח את מה שקרה. אחרי שחקרנו לעומק את הנושא הגיע הזמן שגם הדורות הבאים יידעו על שואת יהודי לוב".

* * *

יו"ר הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב: "ישראל מתנכלת לניצולים ממדינות ערב"

"יהודי לוב, כמו גם מרבית ניצולי השואה מאירופה, ראו בארץ ישראל בית לאומי, והגיעו אליה לאחר שניצלו מהתופת ומהגיהינום הנאצי - ודווקא היא מתנכלת במודע ובאכזריות רבה לניצולים. המדינה לא משלמת להם רנטות, אף שזכאותם הוכחה, סתם ככה, מתוך תקווה שהניצולים ילכו לעולמם וקופת המדינה תתעשר עוד קצת", כך טוען יו"ר הארגון העולמי של יהודי יוצאי לוב, מאיר כחלון.

כחלון, בעצמו ניצול שואה, נולד בטריפולי שבלוב ב-1938 ועלה לישראל עם אביו ואחיו בשנת 1949. "המדינה עושה איפה ואיפה - מכירה בניצולים מאירופה אשר זכאותם לרנטה לא ברורה, ומצד שני לא מכירה ביהודים יוצאי מדינות ערב, כמו יהודי לוב, תוניסיה ועוד. והרי ברור שיהודים רבים במדינות ערב סבלו מהנאצים, נרדפו על ידם, נשלחו למחנות עבודה, הומתו בתאי הגזים - ולמרות כל זאת, המדינה לא מכירה בהם", הוא אומר.

לדבריו, יהודי לוב מנהלים מאבק מאז שדוד בן-גוריון חתם על הסכם השילומים עם גרמניה. "כל מיני פקידים, נבחרי ציבור, מאכערים, מתווכים, עורכי דין וסוחרים ביקשו לעשות קופה על חשבון יהודי לוב, והתוצאה היא עגומה, חרפה למדינת ישראל".

לפי כחלון, בישראל חיים כיום כ-4,000 יוצאי לוב שמוגדרים ניצולי שואה. "הם אפילו לא חושבים להגיש תביעה כי הם איבדו תקווה. מדובר בהרבה ניירת ובהרבה ביורוקרטיה, והם זקנים ותשושים. הם רוצים רנטה רק בשביל תרופות ואוכל, כדי למות בכבוד, אבל גם את זה לא נותנים להם".

ממשרד האוצר נמסר בתגובה כי "הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר, המשלמת קצבאות ל-90 אלף ניצולים מכל התפוצות, בוחנת כל פנייה שמגיעה אליה לפי חוקי הכנסת ופסיקות של ביהמ"ש".

גדי גולן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו