הם היו חבר'ה בגיל צבא מהקריות, שבדיוק הקימו הרכב בשם "פאוסט". השנה היתה 1985, במועדון "שמיים" התל־אביבי התקיימו אודישנים לפסטיבל ערד הראשון, והחבורה החליטה לנסות את מזלה. "הכנו חמישה שירים", נזכר אייל שכטר. "היינו תחת השפעה של ג'נסיס ושל יס, דברים מאוד מורכבים מבחינה מוסיקלית. לא היו לנו שירי רוקנרול".
"זו היתה ההופעה הראשונה שלנו בחיים. קוטנר היה השופט העליון, והיו עוד כל מיני שופטים כמו צביקה פיק, ונדמה לי שגם אהוד מנור ונחצ'ה היימן", משחזר אמיר בן דוד.
"באודישנים התמודדו שתי להקות נוספות - 'זרם מקומי', שגם היו מהקריות, ולהקת 'מדיום' מחולון, אבל אף להקה לא התקבלה. באותו שבוע גם פורסמה ביקורת קטלנית שכיסחה את כל הלהקות. עלינו כתבו שהשירים שלנו לא נגמרים ולא מבינים אותנו, ול'זרם מקומי' כיסחו את הצורה שהם רוצים להיות כמו אריק איינשטיין. הבנו שאנחנו לא יכולים להמשיך עם השם 'פאוסט', אז הפכנו ל'אבטיפוס'. 'זרם מקומי' שינו את השם ל'החברים של נטאשה', ו'מדיום' הפכו ל'נוער שוליים'".
עשר שנים נדרשו ל"אבטיפוס", עד שההצלחה נגעה בהם. רק ב־1995, כשחבריה התקרבו לגיל 30 והחלו לבסס קריירות בתחומים אחרים, הם הוציאו את אלבום הבכורה, "מה החזאי מבין".
"בשלב ההוא זה כבר נראה לי נורא מבוגר", אומר בן דוד. "בתחושה שלי זה הרגיש שאנחנו רק מתחילים בגיל שבו הביטלס התפרקו".
"כל אחד מאיתנו חתך את עיסוקיו והתמסר ל'אבטיפוס' 24/7", ממשיך טל יניב. "זאת היתה העבודה שלנו. היינו תלויים בשאלה מתי תהיה ההופעה הבאה ומה יהיה באלבום הבא. ואז כל שאלה הכי קטנה מייד הופכת הרת גורל ולא פרופורציונלית".
חילוקי הדעות הביאו לפירוק ולנתק אמנותי ארוך בן 18 שנים, שיגיע לקיצו הרשמי ב־6 בספטמבר, עם אלבום חדש שיושק בהופעה חגיגית בזאפה תל אביב. מההרכב המקורי נשארו שלושה - שכטר (51) הסולן, שהוציא מאז שני אלבומי סולו ופיתח קריירת משחק; בן דוד (49), שעבד כעיתונאי בכלי תקשורת שונים וכתב שני ספרים ושני תסריטים לסרטים; ויניב (47), שעובד כמפתח תוכנה. אליהם הצטרפו לאחרונה בועז וולף (41, תופים) וטל לוי (37, בס), שממלאים את מקומם של איציק הלל, אסף זמיר ושרון הולצמן.
אז איך זה לעשות קאמבק סביב גיל 50? אם תשאלו את בן דוד, זו דווקא חוויה מעניינת בשביל הילדים שלו. יש לו שלושה - לילה בת ה־15, נעם בן ה־13 ודורי בן ה־8. "בשנתיים האחרונות עשינו חזרות על הגג, באו חברים לשמוע, ופתאום נהיה אצלנו בית מוסיקלי. אני חושב שכיף לילדים לגדול ככה. אני מתייעץ איתם, שואל מה דעתם על השירים.
"כשאתה עורך דין, אתה לא יכול לדבר עם הילדים על העבודה, אבל במוסיקה אתה יכול לומר להם 'בואו תקשיבו מה אבא עשה', ולראות איך הם מגיבים.
"אשתי יעל (47) היתה איתי עוד בסיבוב הקודם, ומבחינתה זה נחמד שהלהקה חוזרת. היא זו שעליה נכתב 'תשאירי לי מקום לחבק אותך'. ותראה מה זה - אנחנו עדיין יחד. בסביבה שבה אנחנו מסתובבים זה נדיר שזוג מחזיק יחד כל כך הרבה זמן ומגדל ילדים משותפים".
בן דוד עובד כיום עם דורון צברי על סידרה דוקומנטרית שמתוכננת לעלות בנובמבר בערוץ 8. במקביל סיים לכתוב תסריט לסרט המבוסס על ספרו האחרון, "פלאפל אוסלו", והוא עובד על תסריט נוסף.
שכטר פיתח קריירה בתיאטרון ומשחק בהבימה, בתיאטרון אורנה פורת ובהצגות פרינג'. לאחרונה חיבר עם טל לוי מוסיקה להצגה חדשה, "המלט משין". הוא חי עם ענת (46), והם מגדלים שתי בנות משותפות (מעיין בת ה־8 ויעלה בת ה־5) וילדה מהקשר הקודם של ענת (שירה, בת 15).
"אף פעם לא הפסקתי עם המוסיקה", הוא אומר. "הילדות שלי מכירות את 'אבטיפוס', וגם חברים שלהן בבית הספר מכירים. רק קצת מוזר להן שאבא שלהן היה פעם בלהקת רוק והיה לו שיער ארוך.
"חזרה לרוקנרול זאת מחויבות גדולה. זה ענק. דורש משאבים כלכליים ונפשיים גדולים, שלא הייתי מודע להם בכלל כשהחלטנו על האיחוד. מבחינת המשפחה, הם בלאו הכי רגילים שבשש בערב אבא הולך לעבודה בתיאטרון. אז עכשיו אבא הולך להופעה, זה לא משנה.
"ענת מסוגלת בקלות להכיל את הסערות שלי, ובגלל זה אנחנו ביחד כבר יותר מעשר שנים. זה לא פשוט להתמודד עם בן אדם שלא יודע מה יהיה איתו, ובעיסוק שלי שום דבר לא בטוח".
ואתה כבר לא "אייל שכטר - סמל המין" כמו בניינטיז.
"זה כיף גדול שחושבים שאתה מדהים ואדיר וסקסי. אם לפני עשרים שנה היה בי סוג של צורך קיומי לדעת שאני כזה, שיש לי מלא בנות כשאני על הבמה, אז היום זה השתנה. תמיד אתה רוצה להיראות מגניב ושיגידו שאתה סקסי, אבל בעניין הזה אני משאיר את השטח לנתן גושן. אני לא הולך לשחק במשחקים של בן 25, אני יודע איפה אני נמצא היום".
מעריצות עוד עוצרות אותך ברחוב?
"לפעמים אני נתקל במישהי שמסתכלת עלי במבטים חודרים, ואז אומרת: 'אתה היסטוריה בשבילי'. העניין הוא לא לשחזר עבר, אלא להתחדש כל הזמן, כי זה מה שמעניק לי חיים. פעם היתה משמעות לסקסיות, אבל היום אני שם את כל הביצים בסל של להיות טוב יותר במוסיקה".
• • • • • • •
"אבטיפוס" נולדה באמצע שנות השמונים בדירה של שכטר בקריית ביאליק. זו היתה מין קומונה של מוסיקאים מהקריות, שהאזינו ביחד לתקליטים וחלמו להצליח בתל אביב. בן דוד שולף אלבום תמונות בשחור־לבן מאותם ימים, ושכטר נזכר איך הדביק קרטונים של ביצים על הקירות, כדי להעניק למקום תחושה של אולפן מוסיקה, אבל גם אחר כך השכן התלונן על הרעש.
"הבנו שאם נישאר בקריות לא נצליח", מספר שכטר, "אז עברנו לדירה מעופשת בתל אביב - אמיר, אריק שחר שהיה הבסיסט שלנו ואני. ניסינו להצליח בעיר הגדולה. עבדנו במכירת מודעות למכונות דפוס, אבל ממש לא היינו מוכשרים בזה ונאלצנו לחזור לקריות כי לא היה לנו גרוש על התחת".
הם שבו לקומונה והמשיכו לנגן ולחפש את עצמם. שכטר ובן דוד השיגו עבודה במקומון בקריות בתור כתבים, ולקראת סוף האייטיז הם חזרו לסיבוב שני בעיר הגדולה, בוגרים יותר.
"המרחק בין תל אביב לחיפה לא היה אז כמו שהוא היום", אומר שכטר, "אני לא יכול לשכוח את הרגע הזה של הירידה מקו 901 בארלוזורוב. הלב שלי דפק בהתרגשות".
יניב: "הוא היה מנשק את המדרכה כשהיה יורד מהאוטובוס".
שכטר: "לא רק את המדרכה נישקתי, גם את העצים ואת האנשים".
בן דוד: "גרתי בדירה ליד דיזנגוף סנטר, למדתי באוניברסיטה, היינו מבלים כמעט כל ערב. לא קיבלתי כסף מההורים וככה מימנו את החיים שלנו מכתיבה במקומון. לא היה יוקר מחייה. הייתי כותב ביקורות מוסיקה וכתבות על קרייתים שהצליחו בתל אביב, וגם היה לי מדור סאטירי עם אייל".
ב־1990 התגבשה הלהקה בגרסתה המוכרת, כשאל שכטר, בן דוד ויניב הצטרפו שרון הולצמן (גיטרה בס) ואיציק הלל (תופים). הם הופיעו בערבי להקות צעירות של מועדון "רוקסן" והכניסו לרדיו קאבר מצליח לשירו של גבי שושן "16 מלאו לנער".
כעבור שלוש שנים הוחתמו ב"הליקון" ועבדו עם יהודה עדר על אלבום הבכורה. זה היה אלבום עתיר להיטים: "מועקה", "בוקר טוב עולם", "אישה אישה" וכמובן - "תשאירי לי מקום לחבק אותך". הוא הפך לאלבום זהב בתוך שלושה חודשים, ו"אבטיפוס" נבחרה ללהקת השנה של רשת ג' ושל גל"צ.
שכטר: "זה היה פסיכי. היה לי רעב מטורף להצליח, רציתי שיאהבו אותי. אשכרה רציתי להיות על במה ושיצעקו לכיווני בדיוק כמו שאני הייתי צועק בהופעות בגיל 14. כשאתה שר ו־300 איש שרים איתך, זה לא דומה לשום דבר".
שכטר, בן דוד, יניב, הולצמן והלל בימי הצלחת האלבום הראשון // צילום: קוקו
"אבטיפוס" רכבה על ההצלחה, הרעידה לבבות בליל האהבה בצמח ובפסטיבל ערד, כבשה את המצעדים, כתבה את שיר הנושא לסרט "לילסדה" והחלה לעבוד על אלבום שני. כלפי חוץ הכל נראה ורוד, אבל בפנים העסק ביעבע. חילוקי דעות עם חברת התקליטים ועימותים בין חברי הלהקה לבין עצמם השתלטו על סדר היום. במקום למנף את ההצלחה, הם הוציאו ב־1997 את האלבום "איך עושים מים" - ואז פנו איש לדרכו.
בן דוד: "ההצלחה פירקה אותנו בסוף. אני, למשל, לא מצאתי את עצמי בתוך זה".
שכטר: "אף אחד לא מצא את עצמו בתוך זה. זה היה מאוד בעייתי. אנשים צעירים נושכים אחד את השני, וכל אחד הרגיש שהוא במלחמה על המקום שלו. נוצרו משקעים ודברים הצטברו, עד שהכל התפוצץ. היום אין יותר משחקים של אגו, העימותים האלה נגמרים מייד".
כשנזרק לאוויר השם שרון הולצמן, השלישייה נמתחת. הבסיסט, שפנה לקריירת סולו, תקף אותם פעם אחר פעם בראיונות שהעניק מאז הפירוק. לפני שלוש שנים, למשל, אמר בראיון ל־nrg: "בלעדיי, הלהקה של בנדה ושכטר לא היתה מגיעה לכלום... הם היו רוצים שאמחק". בזמן שחברי הלהקה הקפידו תמיד להתעלם ולא להגיב.
אבל אי אפשר להוציא את הולצמן, שכתב ושר חלק מהשירים (כמו "בוקר טוב עולם" ו"אישה אישה"), מהמורשת של "אבטיפוס". כשנעשה ניסיון לאחד את הלהקה לפני ארבע שנים ולהקליט את השיר "פלאפל אוסלו" (שיר נושא לספר של בן דוד), יצר בן דוד קשר עם הולצמן, אבל לבסוף החליטו חברי הלהקה להשאירו בחוץ.
"היתה פגישה אצלי בבית, ממש במרפסת הזאת שבה אנחנו מתראיינים עכשיו, אבל זה שוב הגיע לאותם מקומות שזה היה בעבר", בורר בן דוד את מילותיו.
"הבנו שזה לא יעבוד, ושאנחנו לא רוצים להיות שם. זה לא טוב לנו, ואני בטוח שזה גם לא היה טוב לו. אנחנו לא מתאימים להיות ביחד. זה כמו בני זוג שנפרדים ואין להם מה לגור באותו בית, כי הם לא מסתדרים".
שכטר: "בזמנו היה בלהקה מתח יצירתי, שבשלב מסוים שיתק אותנו לגמרי ולא איפשר לנו לעבוד; ואז ההחלטה שהתקבלה היתה לפרק את הלהקה. כולנו זוכרים בדיוק מה קרה אז.
"שרון הוא בן אדם מאוד מאוד מוכשר. ניסינו להיפגש והבנו שאם נכנסים להפקה חדשה של 'אבטיפוס', זה לא יכול לקרות בין שלושתנו לבינו. המתח הזה תמיד יהיה קיים".
יניב: "בהיבט השני של זה, הרווחנו שני חברים נהדרים - את טל (לוי) ובועז (וולף). הם לא פחות טובים מבחינה מוסיקלית־אמנותית, ואולי אפילו יותר".
• • • • • • •
בשנים האחרונות הם ניגנו את החומרים הישנים של "אבטיפוס" בהופעות אינטימיות. לרגע אפילו שקלו להוציא אלבום אקוסטי, "אבל הבנו שלא בא לנו לעשות ערבי גאלה של 'אבטיפוס' ולדפוק קופה", אומר שכטר. "רציתי לכתוב שירים ולהביע את עצמי, יש לי מה להגיד. ידענו שערבים אקוסטיים לא יובילו אותנו לשום דבר, כי אנחנו משתעממים".
הם החלו להיפגש על המרפסת של בן דוד בשכונת ביצרון, שמשקיפה לעבר גורדי השחקים של תל אביב, לערבי בירות, גיטרות, דיבורים וכתיבה. כמעט כמו אז, בקומונה בקריית ביאליק. "כל מיני דברים שהתבשלנו לנו במהלך החיים החלו לצאת על הנייר לתוך האקורדים", אומר שכטר. "קלטנו שאנחנו הולכים לקראת תקליט, וזה היה העניין, בעצם".
אבל בכל זאת כמה דברים השתנו מאז, מלבד הנוף. אם שנות התשעים היו תור הזהב של להקות הרוק - עם שמות דוגמת "מוניקה סקס", "איפה הילד", "זקני צפת", "ד"ר קספר", "המכשפות" ואחרות - היום זה עולם מוסיקלי אחר לחלוטין.
יניב: "להקה לא יכולה להתקיים לאורך זמן, בגלל העניין הכלכלי. כשאתה שלומי שבן אתה יכול להופיע בהופעות קטנות עם פסנתר, ופעם בכמה זמן בהופעה עם תזמורת ענקית, ופעם עם שלישייה. אבל אתה הסולן, אתה זה שבפרונט.
"כשאנחנו מגיעים להופעה, אנחנו מגיעים כלהקה, ויש לזה משמעות כלכלית כבדה. אמן שזאת הפרנסה שלו מאוד מתקשה להתקיים בפורמט הזה".
שכטר: "לחברות התקליטים אין מספיק כסף כדי להוציא לשוק שש להקות בשנה. יש להן כסף או רצון להסתכן עם להקה אחת בחמש שנים. השוק קטן, ועכשיו לך תחלק אותו עם חמישה נגנים".
בן דוד: "כשהיינו בני 20-17, הקמת להקה היתה אחת האופציות הכי אטרקטיביות. ובאמת, הרבה ניסו. היום אתה יכול להקליט לבד מוסיקה במחשב שלך. להקים להקה זה כמעט נגד רוח התקופה - צריך לצאת מהבית, להיכנס לחדר חזרות, לעבוד עם עוד אנשים".
יניב: "בעולם של היום יותר קל לשווק את עצמך כאמן בודד, כי דריסת הרגל של חברות התקליטים, כגוף שמייצר לך את הקריירה, מוכר אותך, בונה אותך ומשווק אותך, הולכת ויורדת. מהמקום הזה יותר קל להיות לבד, כשאתה אחראי לעצמך ולהחלטות שלך".
בן דוד: "אסור לשכוח גם את תוכניות הריאליטי המוסיקליות. הדגש שם הוא על זמרים וזמרות, וכמעט כל הביצועים הם קאברים ישנים, זה לשמוע שירים מוכרים עם פרצופים חדשים ששרים אותם. זאת 'המכונה' שבונה את הכוכבים הבאים, ומהרבה בחינות, זה בדיוק הפוך מכל מה שאנחנו רוצים לעשות.
"בזמנו, המרחק בין 'רוקסן' לפריים־טיים אצל דן שילון היה מאוד קצר להרבה אנשים - לנו, ל'איפה הילד', ל'זקני צפת'. מהרגע שמאור כהן צעק 'וואן, טו, טרי' ועד שהוא היה אצל דן שילון עברו בקושי כמה חודשים. היום מי יראה משהו חדש ולא מוכר בטלוויזיה?"
שכטר: "לטלוויזיה יש היום את הריאליטי. שם נורא חשוב שיהיה את הסיפור קורע הלב, המוסיקה כבר לא מעניינת כמוסיקה. לכן ערוץ 24 נכשל, לדעתי. לפעמים נראה שלאנשים לא באמת מתחשק לשמוע את השיר, אלא בא להם להכיר את האישיות המרתקת של הזמר כדי להתרגש ממנו".
ושכחתם להזכיר את ההשתלטות של המוסיקה המזרחית על המיינסטרים.
בן דוד: "אנחנו כבר הרבה זמן בתקופה הזו, אבל בתור מי שכתב את התסריט לסרט 'זהר' לפני עשרים שנה, הגיוני שהגענו למצב הזה. במוסיקה המזרחית החשיבה היא לא על אלבום אלא על הלהיט הבא, על השיר הבא שיקדם את ההופעות הבאות. זה תמיד היה ככה, הלהיט זה הדבר".
אנשים עוד קונים אלבומים או שהכל ביו־טיוב?
בן דוד: "יש לי ילדה בת 15 שנורא אוהבת מוסיקה, אבל אלבומים זה משהו שלא נמצא בעולם שלה. היא מסדרת את השירים בסדר שהיא רוצה ושומעת אותם איך שבא לה.
"אני יודע שאנשים ייחשפו לשירים שלנו בכל מיני דרכים, ורק מעטים באמת יישבו וישמעו את כל השירים ברצף. אבל מבחינתנו אלבום זה חלק מהאמנות, על זה גדלנו".
שכטר: "כשהיינו צעירים היו ערבי האזנה למוסיקה. היית בא לאיזה מקום, יושב על שטיחים, וברקע היו שמים מוסיקה מתוך כוונה שתקשיב לה. בעולם הנוכחי, השיר הוא מעבר בין מבזק תנועה אחד לשני".
בעולם של יו־טיוב ורשתות חברתיות, עד כמה ההשפעה של השמעות בגלגלצ עדיין רלוונטית?
בן דוד: "זו עדיין תחנת הרדיו המוסיקלית הכי מואזנת בארץ. המקום של גלגלצ בשוק עדיין גדול בהרבה מהסביר, בגלל שזו תחנה בלי פרסומות, ובגלל שיטת הפלייליסט האכזרית שאומרת אפס או מאה - או שאתה בפלייליסט ומשמיעים אותך הרבה, או שלא משמיעים אותך בכלל.
"חשוב לנו שאנשים ישמעו את השירים שלנו, חשוב לנו שיאהבו אותנו, ולכן ברור שאנחנו רוצים שישמיעו אותנו בכמה שיותר מקומות. אבל אנחנו לא מתמוטטים מהשאלה אם ניכנס או לא ניכנס לפלייליסט. זה לא העניין שלשמו התכנסנו. בגילנו אתה לא נכנס לעולם המוסיקה כדי להתפרנס מזה או להרוויח. כמובן שנשמח אם זה יקרה, כי אנחנו משקיעים ורוצים לקבל חזרה, אבל זה לא מה שנמצא במוקד מבחינתנו".
• • • • • • •
מכל הסיבות האלה ואחרות, את האלבום החדש, "הודעה לנוסעים מחוץ לזמן", מוציאה הלהקה בכוחות עצמה, עם כסף מהבית, ובלי תיווך של חברת תקליטים. ברקע עומדים גם זיכרונות מורכבים מאנשי התעשייה שליוו אותם בעבר.
"כשהייתי יותר צעיר, פתאום מישהו היה בא ואומר לי: תתלבש ככה או אחרת", אומר שכטר. "ואז הייתי אומר: רגע, אבל זה לא אני".
בן דוד: "רצינו להצליח ועשינו מה שאמרו לנו, זה חלק מהעסק".
שכטר: "זה נכון, שילמנו מחיר אמנותי מסוים".
בן דוד: "ההצלחה של 'תשאירי לי מקום לחבק אותך', למשל, ואינספור ההקרנות של הקליפ יצרו דימוי שגרם לנו לומר, רגע, זה לא כל מה שאנחנו. הרי בכלל עשינו את זה כי חברת התקליטים חשבה שזה מקסים לארוז את השיר בקליפ נוצץ. אז התעסקנו בשטויות כמו איך לשבור את התדמית הזאת.
"היו תקופות שהיה לנו קושי פיזי לנגן את השיר הזה בהופעות, כאילו היה לנו רצון להרוס אותו באיזשהו אופן. עכשיו אנחנו מנגנים אותו בכיף, משוחררים לגמרי. רק בגיל 50 אתה מבין שזאת מתנה. בואנה, היה לנו אחלה להיט, שיר פצצה שאנשים זוכרים עשרים שנה אחרי, וזה מוזר שאז עשינו מזה עניין".
שכטר: "חברות תקליטים לא רק נכנסות לך לעניינים אמנותיים, אלא גם מכניסות יד לתוך התמלוגים שלך, וזה יותר גרוע. אם היתה עכשיו מעלינו חברת תקליטים, היא היתה אולי אומרת, חסר לי כאן להיט. הייתי שומע את המילה להיט ורוצה להרוג אותם".
אבטיפוס, השבוע. "בעולם הנוכחי, השיר הוא מעבר בין מבזק תנועה אחד לשני" // צילום: פיני סילוק
אז אבטיפוס התבגרו. אפשר להבחין בזה לא רק מהשערות הלבנות שעוד נותרו על הראש, אלא גם מהאזנה לאלבום החדש שלהם ולטקסטים, שמסתכלים על העולם במבט בוגר בהרבה, מלא בזעם ומתובל בתחושות כעס ומחאה. את "בוקר טוב עולם, יש ברבורים באגם" החליפו "מקלות ואבנים עד שננצח, שלום אדוני המלך".
אתם חושבים שאמנים צריכים להביע דעות פוליטיות?
בן דוד: "לי יש דעה על כל דבר, ואני מבטא אותה בנפרד מ'אבטיפוס', בכתיבה לעיתון או בפייסבוק. מה ש'אבטיפוס' עושה זה משהו שאנחנו צריכים להסכים עליו באיזשהו אופן. אני כן חושב שאמן לא צריך לפחד, במיוחד היום, כשאתה אומר משהו טיפה חריג ומייד חוטף מכל הכיוונים. השיח הציבורי בישראל לא סובלני, ולפעמים אתה אומר, פאק איט, תנו לי לעשות את המוסיקה שלי, אני לא צריך את העימות האינסופי הזה. עמיר בניון נכנס לפינה הזאת. סבבה, יכול להיות שזה נותן לו דלק והוא רוצה להיות שם. אבל אני חושב שהוא גם מפסיד. בתור אחד שאוהב הרבה דברים שהוא עשה, קשה לי להתחבר אליו היום.
"אני מת על אריאל זילבר, גדלתי עליו בתור ילד ואני אוהב אותו גם היום. אני לא מסכים איתו כמעט על כלום, אבל לא הפסקתי לאהוב אותו בגלל שהוא שונה ממני. לא הפסקתי לשמוע אותו, לא הפסקתי לכבד אותו. אבל כשהדבר הפוליטי משתלט על כל מה שהאמן עושה, אז הוא עצמו מאבד משהו. אני חושב שזה מה שקרה לבניון כשהוא עבר למקום הזה".
שכטר: "לפני עשרים שנה, אם היית שמאלני, היית מקבל את החיבוק של הממסד. היום זה התהפך. אם אתה ימני, תקבל חיבוק, ואם אתה שמאלני - תקבל מכות בפייסבוק. יתקפו אותך בחמת זעם.
"בסופו של דבר, זה מגיע ממקום של אמת וצדקת הדרך. כשקוראים לי או לחבר שלי בוגד, אני מזדעזע. במי אני בוגד לעזאזל? בוגד זו מילה מאוד עוצמתית, הרי תולים בוגדים. וזה הטקסט ששומעים היום. אני רוצה שהילדות שלי יידעו שאבא שלהן נלחם על האמת שלו, אני לא רוצה שהן יחשבו שהוא הלך עם העדר, אלא שהיתה לו אמת, והוא נלחם עליה".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו