פתאום, באמצע הראיון, חני וינרוט נזכרת במשהו. בקופצנות הכל כך אופיינית לה היא עוזבת לרגע את החדר וחוזרת בחיוך גדול עם שני כדורים ורודים. "זה הכימו שלי", היא מכריזה. "אנחנו, בעלי, אני והילדים, קוראים לזה 'החיים הוורודים'. אסור אפילו לגעת בזה בידיים, כי זה רעל. זה אמור לעשות שחור, לעשות את הפנים שחורות, לצבוע את הידיים והרגליים בשחור, ולגרום לי להרגיש רע. אבל לי זה עשה את החיים ורודים, אז אנחנו רוקדים להם ושרים איתם".
המעבר התזזיתי הזה משחור לוורוד ולהפך, משמחת חיים ושירה בקולי קולות לבכי חרישי על הכר בלילה, הוא הדבר שמאפיין את חני וינרוט (32) יותר מכל. לפני שבע שנים היא התבשרה שיש לה סרטן שד גרורתי שלב 4, ללא אפשרות ריפוי. מילים לא יוכלו לתאר את מה שעבר עליה בשבע השנים האלה ואת דרך החיים המיוחדת שבחרה.
היא תושבת בני ברק, בת למשפחת אצולה חרדית. עברה את המסלול החרדי המקובל, הכולל לימודי בית יעקב, ואף הוציאה תואר ראשון בפסיכולוגיה. היא נשואה לדובי וינרוט (35), בנו של עו"ד יעקב וינרוט, ואמא לשירה (11), שלמה (10) ונעמי (7 וחצי). לפני שנה וחצי הפכה לדמות ידועה במגזר ומחוצה לו, כשפירסמה את הספר המרגש "בארץ החיים - לחשב מסלול מחדש", שבו היא מביאה סיפורים קצרים, מחשבות ותובנות סביב השאלה מה הייתם עושים לו התבשרתם שנותרה לכם שנת חיים אחת.
"הפכתי לסלב סרטן", היא אומרת בישירות מלווה בחצי חיוך, שמרגיש כמו אגרוף בבטן. "אנשים מצביעים עלי ברחוב, רוצים להצטלם איתי, אנשים זרים מחבקים אותי, מתפללים עלי, באים אלי הביתה, שולחים לי עוגות ופרחים. ילדים שולחים לי ציורים. יש לי אלפי מיילים מאנשים שאני לא מכירה".
אכן, פרסום הספר הפך את חני למרצה מבוקשת ובלוגרית פופולרית, והיא אף נבחרה על ידי מגזין אינטרנטי לאחת מעשר הנשים מעוררות ההשראה במגזר החרדי. אבל גם התיאבון שלה לחיים התחזק. כשפגשתי אותה לראשונה לפני כשנה וחצי, היא דיברה הרבה על הפרידה, על ההשלמה ועל העצב מכך שתיעדר מחתונת בתה. היום היא מדברת על הגשמה ועל התואר השני שהחלה ללמוד בלימודי משפחה במכללה למנהל. גם הניסיון להסתיר מילדיה את מצבה התחלף בפתיחות מוחלטת.
רק דבר אחד לא השתנה: המוות שעדיין אורב.
"בפעם שעברה המסר היה של השלמה. זהו. זה המצב. אני עומדת למות. היו לי חיים טובים, תודה לכולם. מצבי הרפואי לא היה טוב, מערכות הגוף נחלשו, זו היתה נקודת השפל הכי משמעותית לאורך המחלה. אבל מאז משהו השתנה. משהו רפואי, גורלי, רוחני - לא יודעת. מצבי השתפר פלאים.
"דווקא אחרי שוויתרתי והשלמתי ואמרתי לכולם תודה ושלום, התחילו לקרות דברים מהממים. אפשר ללמוד מזה שיעור. יש משהו יפה בהשלמה, כי משם אפשר רק לעלות, ואני מרגישה שעליתי ועליתי. אני מרגישה נהדר. הכימו עושה את העבודה, ולמזלי, הוא לא פגע במערכות אחרות, הרופאים לא יודעים להסביר למה.
"המשמעות של זה היא להיות יותר שמחה, לעשות דברים משמעותיים, לחלק את הזמן יותר נכון. עליתי על מסלול נכון. היום המדדים שלי תקינים, אבל זה טיפול תחזוקתי, לא מרפא. זה מאריך חיים, או כמו שהרופא שלי אומר - 'דוחה את המוות'.
"אנשים חושבים שהחלמתי, אבל לא, עדיין יש לי הרבה גידולים, הכבד מלא בגידולים. שאלתי את טכנאית האולטרה־סאונד כמה גידולים היא רואה, והיא חייכה במבוכה ואמרה: 'כבר לא סופרים'. אז אני חיה על זמן שאול, אבל בכיף, במצב טוב.
"אני עושה ספורט, מרימה משקולות, זה כמו סם מרץ. הרופאים שאלו אותי מה אני עושה שאפילו הידיים שלי לא הפכו שחורות, ואין לי תשובות. עובדתית, הכדורים האלה הם ששיפרו לי את המדדים, שהיום הם תקינים. לרפואה אין הסבר לכך. זה לא ברור".
כמה זמן נתנו לך הרופאים?
"עם הטיפול שאני מקבלת, הממוצע הוא עוד עשרה חודשים. אבל זה רק ממוצע. זה יכול להיות חודש וזה יכול להיות חמש שנים. אני מקבלת את הטיפול הזה כבר שנה וחצי. מדי פעם יש החמרה, אבל אנחנו לא מתרגשים, לא אני ולא הרופא.
"הרופא מסתכל על מה שיש, שאת עשרת החודשים עברתי. אני יודעת שלא החלמתי, אני לא חיה באשליה, אני חיה משישה שבועות לשישה שבועות, ועושה בדיקות. יצא טוב? מצוין! הרווחתי עוד שישה שבועות. לא יצא טוב? לא נורא. אני יודעת שזה יקרה מתישהו, אין חיים ורודים 'פור־אבר'. המוות נמצא".
הנצחה זה פתטי
ביום שני הקרוב תיפתח בתיאטרון יהלום ברמת גן - שקיבל אותה בזרועות פתוחות - תערוכת צילומים שצילמה חני בסמארטפון שלה, המתארים את שיגרת יומה מזווית ייחודית. שמה של התערוכה "למות רואה". על שם התערוכה, כמו על כל נושא שהיא מזכירה, יש לחני סיפור. "באתי לרופא לקבוע תור לניתוח לייזר בעיניים. אמרתי לו: 'יש לי נכות קלה בעיניים ואני רוצה להוריד את המשקפיים, אבל יש לי נכות קצת פחות קלה - סרטן שלב 4'. הוא לא הבין איך נפלתי עליו, אמר לי: 'את מטורפת, את נלחמת על החיים שלך. מה נסגר?'
"פתחתי את הטלפון, הראיתי לו תמונה שלי ושל שירי, חברה שלי שנפטרה באותו יום. התמונה צולמה כמה שעות לפני המוות שלה, כשאני מנשקת אותה ואומרת לה: 'את הכי יפה'. הסברתי לרופא שאני אמות רואה. שלפני שאני אמות, אני אראה גם מה שאנשים לא מוכנים לראות. אני ארד לרצפה, אני אעלה לתקרה, אני אעשה הכל כדי לראות. הוא הבטיח שיגשים לי את החלום הזה. אחרי חודש עשיתי את הניתוח, וזרקתי את המשקפיים. עכשיו אני רואה מצוין".
את מנסה להנציח את עצמך בעזרת הצילומים?
"הרדיפה אחרי ההנצחה היא פתטית. הרי גם אם יזכרו אותי עוד חמישים שנה, אז בעוד מאה שנה כבר לא יזכרו. די, אנחנו יצורים חולפים, וצריך להשלים עם זה. אי אפשר לחיות חיי נצח.
"יש לי משיכה לאמנות, שלא באה לידי ביטוי קודם לכן. אני רואה תמונות, וזה טוב לי ויפה ונעים לי. עכשיו יש לי הזדמנות להיות שם. זה מרגש אותי. מבחינתי, שיום אחרי התערוכה יזרקו את התמונות לפח.
"התערוכה מבחינתי היא לעשות עוד משהו. להגשים עוד חלום. היא באה להראות את החיים, החיים שמורכבים מצחוק ומבכי. אני לא מנסה להראות שאני גיבורה ולא בוכה, גיבורה זו מישהי שמוכנה לחוות את כל הרגשות - כאב, שמחה, עצב, לא מישהי שאופטימית וכל היום 'הכל בסדר' ו'איזה יופי'. זה להרגיש את הפחד. לבכות. זה החוזק שלי, להיות חלשה זה החוזק שלי. לפחד זה האומץ שלי".

מתוך "למות רואה", התערוכה החדשה של חני בתיאטרון היהלום
למרות הכל היא לא עוצרת לרגע. ממשיכה את עבודתה במרכז "חוסן" בתל אביב, שם היא עובדת כבר עשר שנים כמפתחת תוכניות פסיכו־חינוכיות לילדים בסיכון. חוץ מזה היא מרצה, לפעמים כמה פעמים ביום; כותבת טורים בענייני לייף סטייל בעיתונות החרדית; מחזיקה בלוג משלה, שאותו החלה לכתוב עוד לפני פרסום הספר; עובדת על ספר שני, שייקרא "בארץ החיים 2"; כותבת תסריט לסרט; וגם מנחה קבוצת תמיכה לחולות סרטן דתיות בעמותת עזר מציון.
"כשאובחנתי, לפני שבע שנים, חשבתי אוי ואבוי, לא הספקתי כלום. בשבע השנים האלה הספקתי לעשות כל מה שרציתי. נכון, תמיד אפשר לרצות עוד, אבל את הדברים הבסיסיים עשיתי. זה נורא למות אם לא חיית, אבל אם חיית, אז זה בסדר למות".
בייחוד היא אוהבת את ההרצאות. עושות לה נחת. "ממש מחיה אותי להיות בבוקר במוסדות של חסידות בעלז, בצהריים בוויצ"ו ובערב בכנס פמיניזם של 'הארץ' - והכל ככה, כמו שאני, לא מתחפשת, לא משנה את עצמי. אני חיה על הצמתים, בין דתיים לחילונים, בין בריאים לחולים, בין צעירים לזקנים. נורא כיף לי בצמתים האלה. זה הייעוד שלי בחיים, להיות גשר בין המגזרים. אני צעירה, אבל בבדיקות יוצא שאני בת 70. יש לי אוסטיאופורוזיס, הגוף זקן בגלל הטיפולים.
"לפני אחת ההרצאות שלי שמעתי אישה קשישה, שככה, רמזה, באופן לא מרומז, ש'הצעירה הזאת לא יכולה ללמד אותנו שום דבר'. זה הכעיס אותי קצת. אני יכולה ללמד אותה מה זה פחד ממוות, מה זה תרופות בבוקר, בצהריים ובערב, מה זה לא לנסוע באופניים כי העצמות שלך חלשות ואם תיפלי הן לא יתאחו. אני יכולה ללמד אותה על חברים מתים ועל ריח של אדמה.
"בכל מקרה, רק אחרי שדיברתי היא ועוד הרבה כמוה הבינו שיש לי מה לתת להם. לפעמים אנשים לא נותנים צ'אנס, אבל אחרי שהם נותנים, הם רואים ומבינים שכולם יכולים ללמוד מכולם, בלי הבדל דת, גזע וגיל".
איך את מסבירה את הפופולריות העצומה שלך?
"יש כל כך הרבה חולי סרטן, זו מגיפה. אין בית שאין בו מת. חברה שלי שאלה אותי פעם: 'חני, למה סרטן?'. עניתי לה בצחוק: 'כי כלב יש לכולם'. אז היא אמרה, ובצדק, שגם סרטן כבר יש לכולם.
"איך מכל החולות דווקא אני הפכתי ל'סלב סרטן'? אני מניחה שזה בעיקר בגלל הדור שלנו, הוא עובר מהפך, נמאס לו מגיבורים גדולים. הגיבורים של היום הם כוכבי ריאליטי, כי הם כמוני וכמוך. הם גדלו איתך, היו איתך בתיכון, בשכונה, ואתה אומר - גם אני יכול להיות שם.
"קשה לנו היום עם מצביאים גדולים, רבנים גדולים או פרופסורים עם תיאוריות. אנחנו מחפשים גיבורים שיכולים להיות חברים שלנו מהיסודי, אני חושבת שזה מה שאני. אני מהעם, אני מדברת תכלס - איך קמים בבוקר ומחייכים לילדים, איך חיים עם רגשות אשמה שלא חייכת, דברים שקורים ביומיום.
"הדברים היומיומיים הם אלה שגם עוזרים לי בהתמודדות. עזרו לי פסיכולוגים, פסיכיאטרים, הורים, בעלי והילדים. אבל דווקא בפורום של בנות שנמצאות במצב שלי מצאתי הכי הרבה כוח והזדהות. לשמוע אותן, להבין, לראות שיש עוד כמוני. ולסרטן יש חלק, כי הכל נובע מהמקום של לחיות על הקצה. להריח את האדמה, את החול".
עיקר החיים שלך סובב סביב הסרטן?
"ממש לא. יש לי גם מאמרים על טיפוח, על אקטואליה, על חברה. לא מגיע לסרטן שאני אדבר רק עליו. כשאני מדברת עליו הרבה אני מרגישה שהוא ניצח אותי, ומי הוא בכלל שאני אדבר עליו?!
"אבל זה נכון שעד הסרטן הייתי בן אדם קטן עם חלומות גדולים. תמיד היו לי חלומות. רציתי לכתוב ספר, רציתי להיות פסיכולוגית, לפתח רעיונות חדשים, ללמד באוניברסיטה, להיות בן אדם משפיע ומשמעותי בעולם הזה. אבל לא בעטתי, לא עשיתי פרובוקציות, לא נדחפתי.
"רק כשהסרטן הגיע, הבנתי שאין זמן וצריך לפעול בדרך אחרת, שאני יכולה להשפיע על העולם יותר מהר. מי שיש לו 120 שנה זה מצוין, יש לו זמן. אני למדתי לתקתק עניינים, כל האמצעים כשרים.
"זה לא רק תכנון זמן, זה גם מושגים שמקבלים משמעות אחרת. למשל, ניצחון. מה זה לנצח? לנצח זה לחיות 120 שנה? לנצח זה להחזיר למי שמעליב אותך? לימדתי את עצמי ואת הילדים שלי שניצחון הוא תחושה פנימית.

עם בעלה דובי וילדיה שירה (משמאל), שלמה ונעמי // צילום: יעל שמר, באדיבות המשפחה
"הייתי בהרצאה בכנרת עם 600 נשות חינוך של בית יעקב. כל כך התרגשתי מהזכות להיות שם ולהגיד להן מה אני חושבת על מה שהן עושות. היה מקסים. הן הסתכלו עלי בעיניים טובות, וזה היה נהדר. ירדתי מהבמה, ישבנו בלובי לדבר, וניגשה אלי מישהי ושאלה אם אני זוכרת אותה. אמרתי שבטח, שהיא היתה המורה שלי. ואז היא אמרה לי: 'הזאת חני?'. ניסיתי להבין לאן היא חותרת. 'היית שובבה', היא אמרה. כשאומרים 'שובבה' הכוונה היא למרדנית. זה כביכול עלבון גדול. עניתי לה: 'אני עדיין שובבה, רק שהיום משלמים לי על זה'. היא חייכה אלי, חיבקה אותי, ונפרדנו לשלום.
"נכנסתי לרכב, בכיתי נורא, נסעתי לכנרת ורצתי למים, כמו שאני, עם הבגדים, וצעקתי לה': 'אני שובבה, ואני אהיה שובבה כל החיים, ואני מודה לך על השובבות הזאת'. אני מודה לה' שלא הצליחו לדכא אותה. הייתי במים כמה דקות, בוכה, צוחקת, דגים עקצו אותי, וזהו, זה היה הניצחון שלי.
"יכולתי להשפיל אותה ליד כולן, להחזיר לה, להגיד לה שהנה, היום היא באה לשמוע אותי. אבל להחזיר לה מול כולן זה לא ניצחון. לדעת ולהרגיש שאתה עושה את שלך - זה הניצחון".
מדברים על היום שאחרי
עוד שינוי שעבר עליה מאז התפרסמה הוא הצורך לספר לשלושת ילדיה. "אי אפשר היה שכל העולם יידע והם לא. ישבתי איתם בסלון וסיפרתי להם. אמרתי להם: 'נכון שאני לפעמים לא מרגישה טוב, ושיש לי בעיות בריאות ושאני לא יכולה ללדת? אז קוראים לזה סרטן'. הם שאלו אם אמות, והסברתי שבסוף כולנו נמות, ואצלי יכול להיות שזה יהיה מהר יותר ממה שאנחנו רוצים, אבל כרגע זה לא המצב. לא מדובר במוות בזמן הקרוב, ואם יהיה משהו, נודיע להם".
איך הם הגיבו?
"הם לא בכו. נעמי הבינה הכי טוב, היא ישבה לידי ומיששה אותי כל הזמן, עד היום היא הכי מבינה, היא כל הזמן בודקת אותי.
"שלמה יותר ריאלי, הוא אמר: 'את כבר ארבע שנים חולה ולא ידענו, אז מה השתנה? זה שאנחנו יודעים? אז הכל אותו דבר? מצוין. אז אני יכול ללכת למחשב? אבל אם יש שינוי את אומרת לי'. מאז, פעם בחודש־חודשיים הוא עוצר אותי ככה בבית ומזכיר לי ש'אם יש משהו את אומרת לי'.
"שירה הגיבה מצחיק. היא כיווצה גבות ואמרה: 'אהה, עכשיו אני מבינה למה המורות טובות אלי...'
"מאז הם יודעים על כל פעם שיש לי יום של בדיקות ומתחשבים בי. בדרך כלל התשובות של הבדיקות טובות, ואז יש ריקודים בבית. אנחנו עושים חגיגה, הם מחליטים מה לעשות. פעם זה לפתוח גלידרייה בבית, פעם זה לנקות את הקירות. הם אוהבים לחגוג בבית. לדעתי, הם עוד לא ממש מבינים מה זה אומר. הם שואלים אם הסרטן עדיין ישן. זה הדיבור - 'התעורר' או 'ישן'.
"עם הילדים זה המקום היחיד שבו אין לי הנחות. בעלי מתחשב בי אם אני עצובה או צריכה חופש. הקהל מביא לי לשתות, נותן לי כיסא לשבת. רק את הילדים זה לא מעניין, כל זמן שאני פה - אני אמא, וזה הכי טוב לי בעולם. אין הנחות. הבית הוא בית שמח, יש פה צחוקים כל היום, בכי וצעקות, בית נורמלי".
בראיון הקודם דיברת על זה שהכי כואב לך שלא תהיי בחתונה של הבת שלך.
"הכי כואב לי זה שאני לא אהיה פה לתת לה נזיפה אם היא תבכה על דברים לא נכונים. אני רוצה להיות פה כדי להדריך אותה באיזה שביל כדאי לה לצעוד ולבחור, לא רק כדי לראות אותה בשמלת כלה ולבחור בגדים, אני כבר לא במקום הזה. אני רוצה להיות שם במובן היותר עמוק".
איך בעלך מתמודד עם המחלה?
"דובי הוא השפוי. זה התפקיד שלו בבית, להיות השפוי. הוא עושה הכל: ילדים, קניות, ארוחות, אינסטלטורים, פרנסה. הוא השורשים של העץ, ואני הציפור שעפה בשמיים. בלעדיו הכל היה קורס, וזה נותן לי ביטחון ליום שאחרי. ההשקפה שלו מאוד בריאה וחזקה, וכל היופי זה שהוא מפרגן לי את השטויות שלי ומעריך אותי.
"אבל אני לא נותנת לו להיות שותף לאבל שלי, רק כי אני אוהבת אותו כל כך. זה קשה מדי. כשאני בוכה אני לא מעירה אותו. אני מעדיפה ללכת לים בשלוש לפנות בוקר, לבד עם הגלים, ולבכות על זה שתכף הכל ייגמר. ואני בוכה עליו, אז למה הוא לא שם? כי אם הוא היה שם, זה לא היה בכי, זה היה איבוד הכרה ממש.
"אני לא מבקשת ממנו שיבוא איתי לטיפולים ולבדיקות, זה קשה מדי. הוא רוצה לבוא, אבל אני אומרת שלא, אני לא יכולה ששנינו נצטער כל כך. פשוט לא יכולה".
אתם מדברים על היום שאחרי?
"ברור. מדברים הכי פתוח בעולם. מדברים על השבעה שלי, שאיזה מזל שיש פה סלון גדול", היא אומרת בחיוך רחב מהול בעצב, "או על זה שאני אסדר את זה כך שההלוויה שלי תהיה ביום שישי ואף אחד לא יספיק לבוא, כי הלוויה זה משהו אינטימי, משפחתי.
"דיברנו, למשל, אם הוא והילדים יישארו לגור בבית הזה. אם לא, לילדים יהיו שני משברים, גם מוות וגם מעבר דירה, ומצד שני, הוא אומר שהזיכרונות מהדירה יהיו קשים מדי בשבילם. הוא אומר שילך בבית ויחשוב שתכף אני אצא מאיזה חדר. עדיין אין לנו מסקנות.
"אני נותנת לו הוראות ליום שאחרי, גם בדברים הטכניים. לדוגמה, היהלום מהטבעת שלי יעבור לכלה של שלמה, יש טבעת לנעמי שהיא מאוד רוצה, ויש יהלומים לשירה".
אמרת לו אם להתחתן שוב?
"בטח! ברור! אמרתי לו שילך עם הלב. שלא יחפש התאמה טכנית, רק לב. שידוך זה לא עסק. שלא יעשה חישובים כמה ילדים יש לה, או אם היא צעירה מדי או מבוגרת מדי. אם הלב אומר כן - לך עם הלב. צריך להרגיש. החלטות כאלה מקבלים מהלב, לא מהראש.
"אין בי משהו מיוחד, יש מאות נשים כמוני. אני פשוט בפרונט. כל היתר מאחור, אבל הן שם, והן עושות מה שאני עושה. יש לי קבוצת ווטסאפ עם חמישים נשים במצב דומה לשלי, עם גרורות והכל, ואלו השיחות שלנו. על הנשים הבאות של הבעלים, על הילדים, על צוואות".
כתבת צוואה?
"חלקית. יש צוואה רוחנית שכתבתי בספר, יש צוואה של רכוש שכתבתי, ויש צוואה של 'תישארו ביחד' ו'אני אשמור עליכם מלמעלה', שאותה עדיין לא כתבתי".
את חושבת איך ייראה המוות?
"מה שיקרה אחרי שאמות הוא לא אצלי, הוא במקום שהמוח לא יכול לתפוס. אז אני לא שם".
מה הכי רחוק שאת מדמיינת?
"עד הסוף. עד הרגע שבו אני עוצמת את העיניים. חשוב לי שתהיה פרידה כמו שצריך, טובה כזאת. אני רוצה להגיד לכולם כמה היו לי חיים טובים, שלא יצטערו עלי. שאני מאחלת לכולם לחיות חיים כמו שלי, שימשיכו את הדרך שלי, שזו דרך של שמחה והגשמה. שזה בסדר לבכות ולהתגעגע, כי זה שאתה מתגעגע אומר שיש למי להתגעגע. יש אנשים שאין להם.
לא עניין של שכר ועונש
"ויש גם את הקלישאות שאני תמיד אהיה בלב שלהם, אבל לא כמו בסרטים ההוליוודיים, אלא ממקום אמיתי. אני רוצה שיידעו שהייתי פה לפרק זמן לא ארוך, אבל משמעותי. אמרתי את מה שיש לי להגיד, וואלה, יש אנשים בני 80 שלא חיו את מה שאני חייתי. אז אל תבכו שמתתי, תשמחו שחייתי חיים טובים. חשוב לי שכל מי שמכיר אותי יידע את זה.
"אני לא יודעת איך זה בדיוק ייראה, באיזה מצב אני אהיה, איך יהיו הילדים. יש לי חברה שרגע לפני שהיא נפטרה ביקשה מהבת שלה לבוא לשכב לה על הבטן, וכך היא נשמה את נשימתה האחרונה. בבית, בשלווה, בלי כאבים, כך היא בחרה וממש תיזמנה את זה. זה מרגש בטירוף.
"אבל אני לא מסתכלת רק על זה. יש הרבה אנשים שמנסים לעשות תיקון לחיים שלהם דרך המוות שלהם. אם לא היו להם יחסים טובים עם המשפחה, אז הם רוצים אותם כל שנייה. אם לא היו להם מספיק חברים, אז הם רוצים שתהיה הלוויה גדולה.
"לי זה לא חשוב. חיבקתי ונישקתי את הילדים שלי כל כך הרבה, שזה בסדר. הייתי בבית מספיק זמן, אני לא מנסה לעשות תיקון. אני לא מחכה לרגעים האחרונים שלי. אצלי כל הזמן זה הרגעים האחרונים. אבל יש לי 'פינישים', דברים שהיום אני לא יכולה להגיד לאנשים. לא כי אני לא רוצה ולא מסוגלת, אלא בגלל שהם לא מסוגלים לשמוע".

חני וינרוט. "עד הסרטן הייתי בן אדם קטן עם חלומות גדולים" // צילום: קובי קלמנוביץ'
באופן בלתי נמנע עולות בשיחה איתה גם סוגיות של דת ואמונה. "יש לי שאלות רגילות, של בירור, למה צריך סבל או ייסורים בחיים. אם, למשל, יש את השאלה הגדולה למה היתה שואה, אז השאלה הקטנה היא למה יש סרטן. ביררתי את זה והגעתי למסקנה שאין מסקנה. יש קב"ה בעולם, הוא יודע מה הוא עושה, לי אין מושג. אין היגיון במה שהולך פה.
"הנחת היסוד שלאנשים טובים קורים דברים טובים ולאנשים רעים קורים דברים רעים היא שגויה. זו שאלה ילדותית. אין היגיון, אין צדק במובן האנושי. ברגע שאתה משתחרר מזה ואין לך ציפייה שיקרו דברים בהתאם למעשים שלך, אז קל יותר.
"אני לא פה בשביל לקבל שכר, להספיק, להנציח, להיות משמעותית, להיות טובה או רעה. אני פה כי אני פה, עכשיו יש רגע ואחר כך אולי אין. ההבנה הזאת, שאני לא מצפה שיקרו לי דברים טובים, משחררת. ואז גם מתחילים לקרות דברים טובים.
"חוץ מכל הדברים שאני עושה, אני גם מלווה אנשים למותם. באה, מדברת, מחבקת, רואה אם אני יכולה לעזור במשהו. לאחרונה קראה לי משפחה אחת לבוא למישהי שהיתה על ערש דווי, אישה מדהימה, מבפנים ומבחוץ. זה היה עניין של כמה ימים עד שהיא תלך, ושאלתי אותה במה אני יכולה לעזור לה. היא סיפרה שהיו לה חיים טובים, שהיא הספיקה וזכתה ואוהבת את כולם.
"הרגשתי שאני יכולה רק לקבל ממנה, לא ממש לתת. ואז, בסוף, אחרי ששרנו ובכינו, היא אמרה לי: 'חני, מה עשיתי רע?'. עניתי שאני מניחה ששום דבר, והיא אמרה: 'אז למה זה מגיע לי? למה אלוהים מעניש אותי?'
"אמרתי לה: 'אלוהים לא שונא אותך. להפך, הוא אוהב אותך, וכשכואב לך כואב לו. כי זה לא בהכרח עונש'. היא הקשיבה לי, כי גם אני חולה, וקיבלה את זה בלב שלם. התחבקנו ובכינו.
"הילדים, שהתחבאו במטבח, שאלו אותי אחר כך אם נראה לי שעזרתי. אמרתי שאני חושבת שלפחות בדבר אחד עזרתי: היא תמות בידיעה שה' אוהב אותה, ובעיקר בידיעה שהיא באמת לא עשתה שום דבר רע".
את מאמינה שיש עולם הבא?
"המוח שלי לא יכול לתפוס את זה, אז בשביל מה להתעסק בזה? חז"ל אומרים שיש, הם הבינו יותר ממני.
"התורה היהודית היא לא רק מחשבות ואיסורים. התורה מציעה לי למקסם את העולם הזה, ושבת עם המשפחה זה הכי 'העולם הזה' מבחינתי. כשרות, נידה - אלו דברים שאתה רואה מהם פירות בעולם הזה. התורה ניתנה לי כסוג של ספר הדרכה".
אנשים עדיין מתביישים בסרטן, מעדיפים להשתמש במכבסת מילים דוגמת "המחלה" או "מחלה קשה".
"אנשים לא מדברים על סרטן בגלל פרימיטיביות ובורות. יש אנשים שחושבים במושגים של שכר ועונש. כשאדם חוטף סרטן, הוא חושב 'למה זה מגיע לי' או 'אולי זה מגיע לי'. יש כאלה שאם זה בעין, הם אומרים שזה כי הם הסתכלו על דברים לא טובים, ואם זה בתוך הגוף, אז אולי זה בגלל הרהורים אסורים.
"זה משהו שאופייני רק למחלה הזאת, אין את זה במחלות אחרות. לחץ דם או פרקינסון לא מסתירים. העניין הזה של 'מה עשיתי רע' הוא לא רק תפיסה דתית. כל בן אדם שחוטף את זה, חילוני, פרופסור באוניברסיטה - תמיד יש לו איזו מחשבה כזו".
מה את מנסה לשנות?
"אני רוצה לגרום לאנשים לחיות. אני פוגשת המון אנשים, אנשים עייפים מהחיים. קשי יום, מצליחנים, זה חוצה מגזרים. אין להם כוח, הם שואפים למשהו לא מציאותי, וכשזה לא קורה, אז מתאכזבים ונכבים. וזה הכי גרוע. זה לא שמח ולא עצוב, אין כלום.
"אין לי מטרה לגרום לבן אדם לשמוח כל היום, יש לי מטרה לעורר אותו. תבכה, תשמח, אבל תקום. אל תישן.
"כששואלים אותי מה שלום הילדים, אני עונה: 'מעצבנים כרגיל'. זו התשובה. ילד אמור לעצבן, זה התפקיד שלו. אמא שהילד שלה מעצבן והיא חושבת שמשהו לא בסדר - נכבית. אם היא מבינה שזה תקין, היא ממשיכה להתמודד.
"לעסוק בהישרדות זה מוות. לעסוק בהגשמת חלומות ובהתפתחות - אלה החיים. אני בעיצומו של תואר שני, עשיתי ניתוח להסרת משקפיים, יש לי ספר בקנה, יש תערוכה. אני פה. בשבילי חוויות אקסטרים זה לעשות דברים אחרת. לבוא למסעדה ולא להזמין שניצל, אלא משהו מוקפץ. לצאת מהבועה של עצמך, אפילו בדברים הכי קטנים".
מה יכתבו על המצבה שלך?
"אני רוצה משהו פשוט מאבן פשוטה, עם הכיתוב: 'עשתה הכי טוב שיכלה. השתדלה'".
judadatit@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו