כשמדברים עם שגיא מוקי על אהבה וזוגיות, האנרגיות המתפרצות של הקרב על המזרן מתחלפות בבת אחת בביישנות. "בג'ודו אני בא תמיד בטירוף, בכל הכוח, כדי לנצח. בחיים האישיים אני ביישן ורגיש ומאוד מופנם. כרגע אין לי אהבה. ניסו לעשות לי כל מיני שידוכים, היו הצעות בפייסבוק, אבל בינתיים שום דבר לא נתפס.
"ברור שספורטאי צריך אהבה, וזה יכול להיות מאוד נחמד לחזור מתחרות בחו"ל לזוגיות, אבל זה לא פשוט עם סגנון החיים שלי והתחרויות ומחנות האימונים. כל דבר בזמנו. כרגע אני מרוכז במטרות הספורטיביות שלי, ואני לגמרי במקום הזה".
"זה מטורף מה שהולך סביבו", צוחק המאמן של מוקי, אורן סמדג'ה. "אני רואה את עדת המעריצות שמחכות לו אחרי אימונים ותחרויות, יש פעמים שהן ממש מטרידות אותו. יש את שגיא שלא רואה אף אחד ממטר בקרב, ויש את שגיא הילד, שכולם אוהבים".
12 מדליות קטפה המשלחת הישראלית למשחקי אירופה בבאקו. בג'ודו, בהתעמלות אמנותית, בקליעה, בהיאבקות ובשחייה. אף אחד לא באמת מאמין שזה יהיה היבול שלנו גם באולימפיאדה בקיץ הבא. אבל אם יש מישהו שכן מסומן כתקווה ישראלית, הרי זה שגיא מוקי, יחד עם ירדן ג'רבי. בדירוג האולימפי הוא שני בעולם, והנתון הזה מדהים בהתחשב בעובדה שעד לפני כמה שבועות הוא היה כמעט אנונימי לרוב הישראלים. בעוד שבוע וחצי, באליפות העולם שתיערך בקזחסטן, ינסה מוקי לעלות שוב על הפודיום.
כבר 23 שנים שג'ודו הוא ענף הספורט האולימפי המוביל בארץ. יעל ארד, אריק זאבי, סמדג'ה וג'רבי היו שם הרבה לפניו וקצרו הישגים נפלאים בג'ודו. עכשיו, אחרי שגם הוא זכה בזהב, הגיע זמנו להצטרף לרשימה של הגדולים באמת.
"זו היתה חוויה אדירה, לא אשכח את זה כל החיים. צמרמורת בכל הגוף. בתוכי אני מאוד רגשן, גם אם אני פחות מראה את זה כלפי חוץ. אבל שמע, לעמוד שם עם מדליית הזהב על החזה, לראות את הדגל מונף ולשיר את התקווה, זה וואו. ידעתי שאני שווה את זה, ידעתי שאני לא מפחד מאף אחד, והבאתי את הג'ודו הטוב שלי לתחרות. ופתאום זה קרה. זה שיא ענק".
ארבעה מהקרבות שלו הסתיימו באיפון, שבו הטיל את יריבו למזרן וסיים את הקרב. "קרב המפתח שלי היה ברבע הגמר מול ההולנדי אלמונט דקס, שהגיע לתחרות כאלוף אירופה וכמדורג שני בעולם. ידעתי שאם אני עובר אותו, אני בדרך הנכונה. הקרב היה מאוד צמוד. קיבלתי שני עונשים בקרב הזה והוא שלושה, וכך הוכרע שאני המנצח".
לחצי הגמר, מול הרוסי דניס יארצב, הוא כבר הגיע רגוע. "היתה לי תוכנית קרב מצוינת איך לנטרל אותו, אורן עבד איתי על החוזקות ועל החולשות שלו - איפה הוא נופל, איפה אני יכול להכריע אותו. באתי חד וערני, ואחרי דקה וחצי זרקתי אותו באיפון. לקחתי את היד והצבעתי על הדגל שעל הבגדים שלי. חשבתי לעצמי: אנחנו מדינה קטנה, והנה אני, שגיא מוקי מישראל, עושה את זה. עליתי לגמר!"
עד הגמר היו לו ארבע־חמש שעות לשרוף. קשה להאמין, אבל הוא אפילו הצליח לישון קצת במהלכן. "הלכתי לנוח. עצמתי עיניים ונרדמתי לשעה. אחרי שקמתי, התחלתי להתכונן עם אורן לגמר. עשיתי ריצה קלה, עברתי איתו שוב על תוכנית הקרב והרגשתי מוכן לגמרי. רגע לפני שעליתי למזרן, אורן ואני הסתכלנו אחד על השני, והוא אמר לי: 'לך תעשה את זה'. הרגשתי שאני מייצג מדינה שלמה".
גם הגמר הגדול, נגד הגאורגי נוגזרי טטאלשווילי, לא הגיע לסיומו. אחרי ארבע דקות, דקה לפני תום הזמן המוקצה לקרב, הטיל מוקי את יריבו למזרן. הוריו צפו בקרב בבית בנתניה ולא ידעו את נפשם מרוב אושר. "ידעתי שבטח כולם שם בעננים מרוב התרגשות", הוא אומר בחיוך נבוך. "הספקתי רק לכתוב לאבא בהודעה: 'אני כל כך מעריך את מה שעשיתם בשבילי כל השנים', ואז לקחו אותי לבדיקות סמים עד 2 בלילה".
תיקח זהב גם בריו?
"אני עדיין לא שם. אני מרוכז כל כולי באליפות העולם, זו המטרה שלי. את ריו אני שם בקופסה הקטנה שיש לי בראש, ואפתח אותה אחרי התחרות בקזחסטן. ברור שיש לי לפעמים חלומות גדולים, שבהם אני רואה את עצמי על הפודיום באולימפיאדה, שר את ההמנון, אבל זה רחוק".
אתה מבין היטב שעכשיו, פחות ממדליה באליפות העולם ובאולימפיאדה ייחשב כישלון.
"כן, יש הרבה משקל על הכתפיים שלי, והציפיות ברחוב אדירות. אבל ספורטאי גדול באמת צריך לדעת להתמודד עם הלחץ ולהיות מרוכז ולעמוד במשימות. אני מרגיש שאני יכול לעשות את זה. אני יודע מה אני שווה, ואין אצלי דבר כזה כמו פחד.
"גם באליפות העולם אני אעלה לקרב, מול כל יריב שהוא, בתחושה שביום נתון אני יכול לנצח כל אחד - גם אם הוא אלוף העולם. לא מתוך שחצנות, חלילה, אלא מתוך אמונה אמיתית ביכולת שלי. תמיד האמנתי שאני יכול להגיע למקומות הכי גבוהים בג'ודו, ואני שמח שזה סוף סוף קרה.
"אתה יודע מה מטריף אותי? שאני חושב שהמתחרים שלי מתאמנים כרגע בטירוף, ואני כאן מדבר איתך ולא נמצא בעוד אימון. הרי הם יבואו להילחם שם, חבל על הזמן. זה מכניס אותי לדרייב, לאנרגיה, אני מאוד תחרותי ומאוד אוהב לנצח.
"אני מגיע מוכן, אבל אף אחד לא מבטיח לי שזה יקרה שוב. צריך גם לזכור שבג'ודו אתה יכול לעשות טעות אחת קטנה ולעוף מהתחרות, כמו שקרה לאריק זאבי בלונדון".
עם המאמן אורן סמדג'ה. יחד כבר 19 שנים
מוקי מתנשא לגובה 1.80 מטר ושוקל בדרך כלל קצת יותר מהמשקל שבו הוא מתחרה. "בימים רגילים אני מגיע למשקל קבוע של 76 ק"ג, מרשה לעצמי לשחרר קצת ולאכול יותר, ופחות להקפיד. כמה שבועות לפני תחרות אני מתחיל בדיאטה ומגיע לאיזון תזונתי. כך אני מגיע למשקל שלי בתחרויות - 73 ק"ג בול".
כבר מזהים אותך ברחוב?
"מאז שחזרתי מבאקו - כן. אנשים מספרים לי שהם ראו אותי בטלוויזיה וכמה אושר זה גרם להם. זה כיף, זה מחמיא לי. אני אשמח שזה יימשך כמה שיותר".
למה דווקא הג'ודו כל כך מצליח כאן וענפים רבים אחרים, כולל כדורגל וכדורסל, לא?
"בג'ודו כבר יש לנו מסורת של הישגים ושל הצלחות גדולות, וזה מסמן את הדרך לספורטאים הצעירים. מראה להם שאפשר להצליח. המרכיב המנטלי מאוד חשוב בספורט הזה. אני מקבל המון השראה וכוח מאורן, הוא מאמין בי, וזה דבר מאוד חשוב לספורטאי".
סמדג'ה: "הכל מתחיל בראש ובתנאים של הספורטאים. בג'ודו יש תפיסה מנטלית חזקה שבאים לנצח בכל תחרות. אני לא מזהה את זה בענפי ספורט אחרים בישראל. לפני הגמר אמרתי לשגיא: 'אתה לא עוצר בחצי הגמר, שומע? אתה באת לכאן לזכות בזהב'. שגיא לא מוכן להיות מספר 2. רק מספר 1. וכך גם אורי ששון, שזכה במדליית הכסף, וטומי ארשנסקי וגולן פולק. יש בסגל גם את ברוך שמאילוב ולי קוכמן ואחרים, שמתקדמים יפה מאוד. כבר יש לנו ארבעה ספורטאים בנבחרת הגברים ששווים מדליה בריו.
"מצד אחד, זה מספק ציפיות ואחריות לא פשוטה. מצד שני, זאת הדרך הספורטיבית הנכונה - לא להנמיך ציפיות. אני שומע איך מדברים בנבחרת ישראל בכדורגל אחרי שקיבלו במוקדמות המונדיאל את ספרד ואיטליה. אומרים, זהו, אין סיכוי.
"בג'ודו לא תשמע דבר כזה לעולם. אני רוצה ששגיא ואחרים בנבחרת שלי יהיו יותר טובים ממני. שיגיעו להישגים יותר גדולים ממני. אריק זאבי ירש אותי, ועכשיו יש את שגיא ועוד אחרים בסדר הגודל הזה.
"אני לא משתמש בתירוצים. אני מכוון את הספורטאים שלי הכי גבוה ולא מתבייש להגיד ששגיא שווה מדליה באליפות העולם ומדליה באולימפיאדה. הוא יכול לנצח כל מתחרה בעולם.
"קשה לשחזר את ההישג שלו פעמיים באותה שנה, וברור שיהיה לו עכשיו קשה ומאתגר. האולימפיאדה עוד רחוקה, ולהגיד עכשיו שהוא יזכה שם במדליה זה לא רציני. יש עוד שנה ארוכה, הכל יכול לקרות בה, ונקווה שאלוהים יהיה איתו כמו שהוא היה איתי באולימפיאדת ברצלונה".
סמדג'ה מצביע על נתון משמעותי נוסף, התורם להישגיות של הג'ודו הישראלי. "בדרך כלל ספורטאים ישראלים צריכים לעשות מחנות אימונים בחו"ל עם נבחרות אחרות. בענף הזה המצב הפוך. בימים האחרונים הגיעו לארץ משלחות מאיטליה, מיוון, מבלארוס ומאוקראינה, ארבע נבחרות מהחזקות בעולם, למחנה אימון. הם מתאמנים איתנו, וזה דבר גדול. הספורטאים שלנו נשארים בבית, במקום שהם רגילים אליו, ועושים את האימונים ברמה הכי גבוהה שאפשר. זאת בעיקר אמירה - שאנחנו חזקים ושסופרים אותנו בכל העולם".
שגיא מוקי נולד וגדל בנתניה, בנם הבכור של רחמים (55) ואורית (52). אחיו הקטן, דביר (20), משרת כמ"כ במחנה 80. את שם המשפחה התחיל סבא שלו, ששינה למוקי על שם אביו. כבר בגיל 4 זרקו אותו למזרן, שישתולל שם ויוציא את האנרגיה שעליה התקשה לעיתים להשתלט. "אמא שלחה אותי לכל חוג אפשרי - לשחייה, לג'ודו, רק שאוציא את המרץ שלי".
חודשיים אחרי שנולד, אורן סמדג'ה זכה במדליית הארד בברצלונה. אחרי ארבע שנים הוא היה למאמן הראשון שלו בנתניה, ומאז הם יחד, כבר 19 שנים.
"הגיע אלי ילד מאוד פעלתן, שובב, אחד שקשה להשתלט עליו", סמדג'ה מחייך. "הוא לא היה מהילדים הבולטים באימונים, אבל כשהוא עלה לקרב, היה בו משהו אחר. נדלק בו איזה ניצוץ מטורף, אש. ראית ילד שלא מסכים לרדת מהמזרן ונרגע רק כשהוא מנצח".
בגיל 8 הוא כמעט מצא את עצמו בכדורגל, בקבוצת הילדים של מכבי נתניה. "מועדון הג'ודו שלי עבר מנתניה לצורן, זה פתאום היה קצת רחוק ולא ליד הבית, ואבא שלי לקח אותי למשחק מבחן במכבי נתניה. שיחקתי טוב והבקעתי שער, ואחרי כמה ימים קיבלנו הביתה מכתב שהתקבלתי לקבוצה.
"הייתי אמור להיות מאושר מזה, הרי התקבלתי למכבי נתניה והבקעתי שער, אבל הרגשתי שאני רוצה ללכת עם האהבה האמיתית שלי. עם הלב. הסתכלתי על אבא ואמרתי לו שאני רוצה להישאר בג'ודו. פעמיים בשבוע הוא היה לוקח אותי לאימונים בצורן, והייתי מאושר".
אולי פיספסת קריירה מזהירה בכדורגל?
"והייתי הרבה יותר מפורסם, עם כותרות גדולות, ומסודר בחיים. זה קצת מבאס אותי לפעמים, המחשבה הזאת, אבל אני לא מצטער על הבחירה שלי בג'ודו. הספורט הזה עיצב את מי שאני. יש לי בו הישגים אישיים גדולים, אני מלא מרץ וטוב לי בענף הזה. יש לי בגרות מלאה, ויש לי גם חברים, למרות שהפסדתי כל מיני יציאות בימי שישי בגלל תחרויות".
את ירדן ג'רבי, המבוגרת ממנו בשלוש שנים, הכיר בגיל צעיר במועדון הג'ודו. "אנחנו חברים טובים, מתאמנים יחד מילדות, בהתחלה בנתניה ועכשיו בעיקר בווינגייט. מדי פעם אנחנו יוצאים לבלות יחד, עם חברים משותפים. יש בינינו פרגון הדדי, וזה כיף. אני חושב שהיא ספורטאית מעולה, שנמצאת בטופ העולמי".
בגיל 16 זכה מוקי במקום הראשון בתחרות ג'ודו לנוער בקרואטיה, והיה נראה שהוא בדרך הנכונה. בצה"ל הוא זכה למעמד של ספורטאי מצטיין ושירת בבסיס חיל האוויר בשדה דב.
המשבר הגדול קרה לפני שלוש שנים וחצי. מוקי קרע שריר ברגל שמאל, הושבת למשך כמה חודשים והתקשה להתמודד עם הפציעה. "היה לי קשה מאוד להשלים עם זה שאני לא יכול להתאמן. אמא ואבא ואורן היו איתי ברגעים האלה, וכמו תמיד, במלוא התמיכה. אבא כל כך מאמין בי, הוא חושב שאני יכול לעוף. אורן הוא כמו אבא שני, שלא ויתר לי ועודד אותי והיה שם בשבילי. והפסיכולוג שלי, אלעד פזי, עבד איתי חזק על הצד המנטלי. התגברתי על המשבר, חזרתי להתאמן ולהתחרות, ומאז רק התקדמתי".
בשנה שעבר זכה בשני טורנירי גרנד סלאם בבאקו ובהוואנה, ובשניים אחרים השיג את מדליית הכסף. באליפויות העולם ואירופה בשנה שעברה הצליח פחות והודח בשלבים המוקדמים. אבל עכשיו הוא מחזיק בהישג השיא שלו ונמצא בכושר מצוין, שנה לפני ריו.
בגמר אליפות אירופה. "הרגשתי שאני מייצג מדינה שלמה" // צילום: EPA - באדיבות הוועד האולימפי הישראלי
הזכייה באליפות אירופה העניקה לו מענק כספי נאה של 40 אלף שקלים מהוועד האולימפי, מינהל הספורט והטוטו. כחבר בסגל הזהב של הוועד האולימפי הוא מקבל משכורת חודשית של 8,500 שקלים, ויש לו גם ספונסרים - תדיראן, שעל פי פרסומים מעניקה לו כ־200 אלף שקלים בשנה, וחברת אולניק לעבודות עפר.
"אני חושב שיש לי כל התנאים להצליח. גם החברה שבה אבא שלי עובד עזרה לי לא מעט, וזה נותן לי ראש שקט לאימונים ולתחרויות".
סדר היום שלו רצחני. הוא קם ב־7 בבוקר, אוכל ארוחה קלה, וב־9 בבוקר הוא כבר על המזרן או בחדר הכושר בווינגייט. אימון הבוקר מסתיים ב־12 בצהריים, ואחרי ארוחת הצהריים הוא עובר טיפולי פיזיותרפיה, שיחות עם הפסיכולוג, מנוחה קצרה בחדרו שבבית הנבחרות בשפיים, והנה הוא כבר שוב באימון הערב.
"אני אוהב את האימונים. אוהב להרגיש בכושר, מוכן לתחרות, לעבוד קשה. אחרי יום כזה אני הולך הביתה, יש לי חדר בווינגייט ולפעמים אני נוסע להוריי. כרגע אין לי הרבה זמן לבילויים. אני הולך לישון בסביבות 22:30 וצריך להיות מוכן לאימון הבוקר".
סמדג'ה: "לספורטאים אולימפיים כמו שגיא יש היום תנאים מעולים. יש לו אותי כמאמן, שני עוזרי מאמן, פסיכולוג צמוד, מאמן כושר, פיזיותרפיסט, תזונאית ועוד. כשהתמניתי למאמן הנבחרת, נפגשתי עם גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד האולימפי, והוא שאל אותי מה אני צריך. אמרתי לו שאני רוצה שלספורטאים שלי בנבחרת יהיו חדרים בווינגייט, ארוחות אחרי האימונים, מאמן כושר, פסיכולוג, רפואת ספורט הכי מתקדמת ותנאי אימון מתקדמים. הכל סופק לי.
"לוסטיג ויו"ר איגוד הג'ודו, משה פונטי, שהיה בעבר המאמן שלי, הלכו איתי ותומכים מאוד חזק בספורט הזה. ויש תוצאות. יש לנו תנאים מעולים, והדרך המקצוענית הזאת סוחפת אותנו קדימה להישגים גדולים".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו