המהומות סביב פינוי הבתים בבית אל והדרמות הפוליטיות ברגעים האחרונים של מושב הכנסת הסיטו את תשומת הלב מהאירוע הגדול של השבוע - שחרורו הקרוב של המרגל הישראלי ג'ונתן פולארד מהכלא האמריקני, שבו הוא מוחזק 30 שנה.
צילום: בני פלבן
במשך עשרות השנים האחרונות היה עניינו של פולארד אחד הנושאים הרגישים ביותר הנוגע ישירות במרקם היחסים העדין שבין ישראל וארה"ב, ולא פעם הביא להתפרצות ויכוח סוער גם בתוך המערכת הפוליטית בישראל.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בשנים הראשונות לתפיסתו ומאסרו לוותה הפרשה בניסיונות השתקה אינטנסיביים מצד הממשל בישראל. שרים הונחו למלא פיהם מים, וגורמים שניסו להעלות את הנושא הוצגו כסוכנים בשירות האויב שמנסים לסכסך בין ישראל לבעלת בריתה הגדולה.
השדולה הפרו־ישראלית בוושינגטון, איפא"ק, המקדמת עניינים בוערים עבור מדינת ישראל, נזהרה כמו מאש מלעסוק בנושא פולארד, אף ששחרורו הוא אינטרס ישראלי מובהק. בשמאל הישראלי הסתייגו מאוד מפולארד וממעשיו מהרגע הראשון, וכך נותר מאבק שחרורו כמעט באופן בלעדי בידי הימין.
בארה"ב המצב היה הפוך - הימין השמרני ובכירי המפלגה הרפובליקנית היו המתנגדים החריפים ביותר לשחרור פולארד. ידידי ישראל הגדולים ביותר בקונגרס ובסנאט עלו על בריקדות נגד אינטרס מובהק של מדינת היהודים כשמדובר היה בפולארד.
גם בשנים האחרונות, כשהלכו וגברו הקולות לשחרורו, גם בארץ וגם בארה"ב, היו הרפובליקנים האחרונים להצטרף לעניין.
למעשה, ראש הממשלה הראשון ששם את נושא פולארד על השולחן היה בנימין נתניהו, בקדנציה הראשונה שלו. במהלך שהותו במאסר ביקרו אותו בכלא שני שרים: דני נווה ולימור לבנת. שניהם בשליחותו של נתניהו, שגם היה ראש הממשלה הראשון שהגיש בקשה רשמית לשחרורו, זאת במהלך הקדנציה השנייה שלו, כשנבחר ב־2009.
השבוע, גם לאחר ההודעה על שחרורו, נזהר נתניהו בלשונו. גם היום נחשבת פרשת פולארד לנושא רגיש מאין כמוהו, וכל מילה מיותרת עד השחרור בפועל עלולה לחולל נזק.
השינוי התודעתי בישראל ובארה"ב ביחס לשחרור פולארד חל בעיקר בחמש השנים האחרונות, כאשר הפך פחות נושא לאומי או בינלאומי, כמו שהיה ברוב שנות מאסרו, ויותר עניין אישי והומניטרי.
פולארד, שסובל ממחלות שונות, סיים מאסר של 25 שנה, תקופת מאסר העולם הנהוגה בארה"ב. גם אותם גורמים שסברו כי פולארד ביצע פשעים חמורים ביותר, החלו בשנת המאסר ה־25 להתבטא בעד שחרורו. הפשע של פולארד, חמור ככל שיהיה, אינו מצדיק מאסר עולם ללא קציבת עונשו.
במקביל, בישראל גדלה התמיכה בשחרורו, ובשנים האחרונות לא רק חובשי כיפות סרוגות נמצאים בחזית המאבק אלא גם אנשי שמאל מובהקים, והבולט בהם הוא נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, שהעביר אף הוא פנייה רשמית לנשיא ארה"ב ברק אובאמה.
וכשנדמה היה שהמאבק לשחרורו של פולארד אינו מתקדם, הגיעה ההודעה המפתיעה השבוע, ולא מגורמים בדרג הפוליטי בארה"ב, אלא על ידי ועדת השחרורים - גוף פורמלי פקידותי וביורוקרטי, מה שמעמיד בספק רב את הפרשנויות כאילו שחרורו קשור למחווה של הממשל אחרי הסכם הגרעין.
ושוב הביורוקרטיה
את חגיגות השחרור, מעבר לזהירות הנדרשת, קילקלו הריסות הבתים בבית אל, שחוללו סערה פוליטית, אמנם רגעית אבל רבת עוצמה.
זה התחיל כביקורת של גורמי הימין - המתיישבים, אנשי הבית היהודי ואף חלקים מהליכוד - על שר הביטחון משה יעלון, שאיפשר לכוחות להיערך לפינוי עוד לפני פסיקת בג"ץ - והפך לעוד התכתשות בסבב היריבות הבלתי פוסק בין הבית היהודי לליכוד, עם ניסיון נוסף של נפתלי בנט ואנשיו לעסוק בפוליטיקה על גבו של ראש הממשלה ועל גב מצביעיהם.
הבילד־אפ של סיפור בית אל החל עם פקודת הפינוי המוקדמת, יומיים תמימים לפני המועד שקבע בג"ץ, ועוד לפני החלטתו החלוטה. עשר שנים אחרי ההתנתקות מצאו את עצמם פעם נוספת המתנחלים וראשי יש"ע ראש בראש מול כוחות פינוי והרס בקרב שסופו ידוע מראש.
לא ברור למי במערכת הביטחון אצה הדרך, אולם אין ספק שההחלטה על הפינוי המוקדם היתה פזיזה. הרי ברור שאחרי פסיקת בג"ץ ואחרי הודעתו של נתניהו על בניית 300 דירות בבית אל במקום 24 הדירות שנהרסו, ההתנגדות בשטח היתה מזערית עד לא קיימת. ראשי היישוב עצמו היו מבקשים מהנערים להתפזר בשקט, וסביר שבקשתם היתה מתקבלת.
אין כמעט רשות אחת מרשויות המדינה שיצאה טוב בסיפור הזה. כיצד הליך תכנוני של חמש שנים תקוע ופתאום משתחרר בתוך חודשיים?
איך מתרחשת מציאות כזו שבה משרד הביטחון מעביר את תשובתו לבג"ץ, אולם מהרגע שבו המסמך עם עמדת המדינה יצא מלשכת המשפטנים במשרד, בפיקוח השר, ועד שהוא מונח בפועל על שולחן בג"ץ, כשבדרך עבר במשרדים נוספים דוגמת משרד המשפטים ומשרד ראש הממשלה, נעשים בו שינויים שלעיתים מתגלים כקריטיים?
האם השינויים הללו מגיעים כתוצאה מאג'נדה של פקידים, או יד שלטונית נעלמה מכוונת? אין לדעת. מצד אחד היה יכול שר הביטחון לפקח על כל התהליך מראשיתו ועד אחריתו ולוודא כי המסמך שיוצא ממשרדו הוא גם זה שמונח בבג"ץ. מצד אחר, לשר הביטחון יש עוד כמה נושאים לטפל בהם כידוע.
המתקפות על יעלון לא איחרו לבוא. לא רק מצד המתנחלים אלא גם מצד שרי הבית היהודי ואף הליכוד. מהר מאוד הוא סומן כשמאלן שממהר לפנות בתים ביו"ש, ועוד בהתנדבות.
יעלון התפוצץ. ב־2009, כשנבחר לכנסת, הוא היה חבר בצוות שהקים נתניהו להכשרת מאחזים לא חוקיים. עד אז בכל עתירה לבג"ץ היתה הפרקליטות משיבה אוטומטית כי המאחז נשוא העתירה ייהרס בהתאם לסדר העדיפויות של מערכת הביטחון.
התשובה הזו נועדה לדחות את הקץ; עד שלבג"ץ נמאס והוא החל להציב לוחות זמנים נוקשים לפינוי.
יעלון, עם בני בגין ושר המשפטים יעקב נאמן, ניסחו תשובה לבג"ץ שלפיה המדינה תשקול להכשיר את המאחז. למעשה, לראשונה המדינה לא הודיעה שתפנה בנייה לא חוקית בעתיד, אלא קובעת שייתכן שכלל לא תפנה. יעלון הוא ממחוללי
התפנית. כעת מציגים אותו כמשת"פ של שלום עכשיו. לא פעם נשמעה הטענה כלפי שר הביטחון, כי את שיקוליו מובילה לעיתים הבטן, לא הראש. האיש שגדל בין שמאלנים בקיבוץ, עבר לימין לא בגלל התפכחות מדינית כפי שחוו רבים מחבריו, אלא, כפי שהעיד בעצמו, כי ערפאת רימה אותו.
הכעס על אריאל שרון, שלמעשה הביא לסילוקו מהצבא, הוא שדחף אותו לשורות הליכוד. עכשיו מי שעיצבנו אותו הם המתנחלים. יעלון לא רק שתקף את אלה שיצאו נגד שלטון החוק, כלשונו, אלא גם התנגד בישיבה המיוחדת עם ראש הממשלה לבניית 300 יחידות הדיור כדי "לא לתת פרס לפורעים".
מקורבי שר הביטחון מגישים גישה שונה לאירועים ואומרים כי בעקבות מידע מודיעיני שהגיע לאלוף הפיקוד, היה על הצבא להיערך לפינוי המבנים עוד לפני החלטתו הסופית של בג"ץ, על מנת למנוע שפיכות דמים ולא לחזור על אירועי עמונה. לדבריהם נתניהו היה מעודכן לפני הפינוי ואף אישר אותו.
החלטת בג"ץ להרוס את הבתים מקוממת. וצריך להבין את ההתחלה - ההחלטה אם לבנות במקום מסוים או לא היא החלטה שלטונית. המדינה היא שקובעת היכן בונים, מה ומתי. הביורוקרטיה והליכי התכנון והבנייה נועדו לשרת את החלטת השלטון באמצעות הליך מסודר ומקובל.
אלא שלפעמים הגולם קם על יוצרו, והשלטון הופך כבול ומשותק בידי הביורוקרטיה. ביהודה ושומרון זה לעיתים מתעצם כאשר הביורוקרטיה, שכוללת גם מרכיבים ביטחוניים וכל אבן שזזה ממקום למקום צריכה אישורים והיתרים שלא צריך במקום אחר, מורכבת, ארוכה ולעיתים חונקת יותר.
אבל גם ביהודה ושומרון, כמו בשאר חלקי הארץ, השורה התחתונה היא אותה שורה - על בנייה או אי־בנייה מחליטה המדינה.
המדינה רצתה את שני הבניינים המדוברים בבית אל. היא אישרה את הקמתם. אלא שכמו במקרים רבים הבנייה מתקדמת מהר יותר מההליך הביורוקרטי. בדרך כלל כי אחרת אי אפשר.
החלטת בג"ץ מקדשת את הביורוקרטיה (שאין ספק שלא היתה תקינה) על פני ההחלטה המהותית של המדינה כי על הבתים להיבנות ולעמוד על תילם.
כעת, משהושלם הליך התכנון, צריכה המדינה להרוס את הבתים על פי הפסיקה, ולכאורה לגשת מייד לבנייתם מחדש כפי שבינתיים הוסדר. במילים אחרות, חלם זה כאן.
"ידיעות" אימץ את שקד
ביום רביעי, לאחר החלטת בג"ץ, כינס נתניהו בלשכתו את השרים יעלון, אלקין ולוין והודיע להם כי החליט לבנות 300 יחידות דיור בבית אל, אותן 300 יחידות שעליהן הודיעו עם הריסת מבני שכונת האולפנה ביישוב, ועוד 500 יחידות בירושלים.
בעיצומה של הפגישה יצאה הודעה מלשכתו של השר אורי אריאל ובה אולטימטום חריג אל ראש הממשלה: להודיע בתוך שעה(!) על בניית 300 יחידות הדיור. זמן קצר לאחר מכן יצאה ההודעה מלשכת ראש הממשלה על הבנייה.
תחילה חגגו אריאל ובנט כי כופפו את נתניהו. אך כשהבינו שנחשפה העובדה כי האולטימטום היה מזויף, החלו להסביר כי לא ידעו על החלטת ראש הממשלה לבנות לפני ששיגרו את האיום המוזר.
בבדיקה קפדנית של לוח הזמנים באותו בוקר עולה כי הישיבה בלשכת רה"מ החלה בשעה 10:45. כבר בתחילתה הודיע נתניהו לשרים כי בכוונתו לבנות.
לאחר שישבו על הנתונים ובדקו את המספר המדויק של הבתים בירושלים, טילפן ראש הממשלה ליו"ר הבית היהודי נפתלי בנט ועידכן אותו על ההחלטה. השיחה התקיימה ב־11:26. נתניהו ניסה להשיג גם את השר אריאל, אולם לשכתו לא הצליחה לחבר ביניהם. רק 13 דקות אחר כך, ב־11:39, הציב אריאל את האולטימטום לנתניהו תוך שהוא מציין כי "פניתי לראש הממשלה ודרשתי ממנו בתקיפות לאשר מיידית את בניית 300 יחידות הדיור בבית אל".
שומה על אריאל להיות דובר אמת. אם אמר שפנה, כנראה באמת פנה. יש כמה דרכים לעשות זאת: בדואר, בפקס או אולי שלח הודעת טקסט לראש הלשכה. אם היה משוחח עם נתניהו או עם מי מאנשיו, היה כבר אז מבין שהאולטימטום שלו לא רלוונטי.
או שאריאל כבר ידע באותו זמן שנתניהו החליט ורק רצה, בשיתוף עם בנט, לקבל קרדיט אחרי שנתניהו עקף אותם מימין, מותיר אותם להתמודד עם המתנחלים הזועמים. 22 דקות לאחר מכן לשכת ראש הממשלה כבר הוציאה הודעה על ההחלטה לתקשורת, וב־12:32 הודיע אריאל שדרישתו מולאה במלואה.
מצוקת ראשי הבית היהודי מובנת. מאז נכנסו בנט ושקד למשרדיהם בחינוך ובמשפטים, אין להם הרבה הישגים. יותר מכך, ככל שחולף הזמן מתגלה עד כמה בנט לא מתמצא ולא מתעניין בנעשה במשרדו. כשהוא מתראיין בדרך כלל זה על נושאים לא לו, כגון דו"ח לוקר או מתווה הגז.
ההתיישבות ביו"ש היא הבטן הרכה של הבית היהודי, ועוד יותר של תקומה. באופוזיציה זה קל: תוקפים את הממשלה מימין ודורשים בנייה בלי הפסקה. אבל בתוך הממשלה זה כבר קשה יותר. הרצון לשבת בה ומנגד לתת יד לפינויים ולהקפאות, יוצר מתח תמידי בין האינטרס האישי לציבור המצביעים.
הפתרון הוא בדרך כלל לייצר הרבה רעש ומהומה, אולם כמאמר הפתגם העממי הידוע - דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. בנט עלה על הגג, צעק מה שצעק, באו הדחפורים, בנט ירד מהגג למכונית השרד ונסע כל הדרך למשרדו המהודר בלשכת השר.
גם איילת שקד למדה לזקוף לזכותה הישגים לא לה, למשל פרשת הצלתו לכאורה של נתניהו ממבוכה גדולה בוועדה לאיתור יועץ משפטי לממשלה. כך נכתב ב"ידיעות אחרונות", שהפך לאתר הבית של שרת המשפטים. המבוכה אכן מביכה: חברת הכנסת ענת ברקו לא רשמה את שמה במועמדים לכהן בוועדה. תחילה טענה כי לא ראתה את האי־מייל שמודיע על המועד האחרון, לאחר מכן התברר כי הוציאה אישור קריאה לאותו אי־מייל. אופס, כמו שאומרים.
מי שניהל את המבצע להחזרתה היה נתניהו עצמו. לשכתו הופעלה, חברי הליכוד תודרכו, ומבצע כניסתה לוועדה אחרי המועד החוקי הוכתר בהצלחה. שקד עודכנה על התהליך רק בדיעבד. זה לא הפריע לה להציג את עצמה כמושכת בחוטים האמיתית באירוע.
שקד ובנט התנערו מדבריו של מוטי יוגב על הדחפור שצריך לעלות על בית המשפט העליון ולהחריבו. דבריו אכן קיצוניים. אולם לעמדתו יש ביקוש במפלגה שממנה הוא בא.
מכל האירוע של השבוע, שנמשך בסך הכל יומיים אבל נדמה כנצח, תישאר רק האמירה של יוגב. מעריצי בית המשפט תמיד ייזכרו בה כדוגמה להתבטאות מתלהמת החותרת תחת אושיות החוק והסדר במדינה. ויוגב עצמו דווקא עשוי לקצור את הרווח הפוליטי בפריימריז הבאים בבית היהודי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו