יום ט"ו באב מתואר במשנה במסכת תענית כיום טוב. בנות ירושלים היו לובשות באותו יום בגדי לבן ששאלו מחברותיהן, על מנת לטשטש את פערי המעמד ביניהן, ויוצאות לחולל בכרמים. במקביל היו הבחורים יוצאים ומתבוננים בהן, ואלו ואלו מבקשים את זיווגם. המשנה מתמללת כביכול את השיחה שנוצרה בין המינים. הבת היתה מבליטה את יתרונותיה, היופי או הייחוס ובכך היתה מנסה למשוך את תשומת ליבו של הבחור שיתרצה לשאתה. הריאליות של המשנה, עבור מי שגדל באווירה שמרנית דתית נשמעת בלתי אפשרית. זהו רעיון שמחוץ לעולם המושגים שלנו.
ואלו חמשת המאורעות שהתרחשו ביום הזה, לדברי חז"ל, "הותרו שבטים לבוא זה בזה, פסקו מתי מדבר, הוסרו הפרוסדיאות שהניח ירבעם בן נבט בדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ויוכלו ללכת להיכן שירצו, ניתנו הרוגי ביתר לקבורה ותוקנה בעקבות זה ברכת הטוב והמיטיב, והפסיקו לכרות עצים למערכה" (תענית ל, א-ב).
בירור מעמיק של הדברים שופך אור על מהותו של יום זה, מקרב אותו אל תפיסת עולמנו ונותן לנו חלון הצצה דווקא לשאלה רלוונטית ביותר. "שאלת הדור" כמעט. השאלה הכרוכה במציאת הזיווג: הבנת מהותה של תקופת הרווקות על מורכבויותיה.
האירוע של התרת שבט בנימין לבוא בקהל, וביטול איסור החיתון איתו שחל מאז סיפור פילגש בגבעה, הוא אירוע הלקוח מתוך אותו הקשר מעשי ורעיוני, ההקשר של נישואין. ואשר על כן תרומת קישורו לט"ו באב פשוטה. הסיפור של בני בנימין מתמקד ברגע של ההארה, של הסרת המחסום. הוא מתעד את תחושת ההצטרפות למעגל חיי הנישואין. הרגע שמשחרר את חיי הרווקות מן הגדר המפרידה בין שני הקהלים, הנשואים ובעלי המשפחות ואלו שאינם נשואים.
הסרת הפרוסדיאות מן הדרך לירושלים לקוחה מעולם אסוציאטיבי אחר והיא אולי רומזת להיבט אחר: לשינויים שחלים בעבודת ה' במעבר שבין רווקות ונישואין. היא עורכת השוואה בין שני אלו: עבודה של הסתגרות, של תפילות, של תחינות ובקשות. ועבודה מתונה יותר, מתכללת יותר המאפיינת את עולמם של הנשואים.
תיקון ברכת הטוב והמיטיב על הרוגי ביתר שהובאו לקבורה, מסמלת יותר מכל את ה"ווין ווין קייס" שבנישואין. ברכת הטוב והמיטיב מבורכת כאשר שני אנשים רואים צדדים חיוביים, שונים, באותו מאורע. אך תיקון זה גם מציג את הפיצול החדש שהופך את האדם לשניים, שני זוגות עיניים, שתי נקודות מבט, מחויבות.
"פסקו מתי מדבר": המפרשים מסבירים שמאחר שנגזרה גזירת כליה על דור המדבר בגלל חטא המרגלים, בכל שנה בתשעה באב, יום החטא, נכנסו עולי מצרים לקברים שכרו לעצמם. לאחר תשעה באב יצאו הנותרים לשנה נוספת של חיים. וכך נהגו במשך ארבעים שנה. בשנה האחרונה, היה ברור לאחרוני הנותרים שהפעם הם נכנסים לבור ללא סיכוי לעלות ממנו. אולם חלקם לא מתו. בחוסר אמון הם המתינו בבור שמא טעו בתאריך. ומשהאיר ירח מלא בשמים הבינו שניצלו מן הגזירה הקשה. חווית מתי המדבר מתארת אולי את החיים הנורמליים, חיי רווקות שהם חיים מלאים, מלאי שמחה ועשייה. שבצידם שעון חול מתקתק, ספירת שנה לשנה, ייאוש ותקווה, עד להמרה של חיים בחיים.
"הפסיקו לכרות את עצי המערכה" מלאכת כריתת העצים למערכה היא מלאכה שנעשתה במשך הקיץ הלוהט בטרם יגיעו ימי אלול והשמש אינה קופחת יותר, והעצים אינם עשויים להתייבש. "וכיוון שנגמרה מלאכת ה' עשאוהו יום טוב כדרך שעושין סעודה לגמרה של תורה" (תוס' יו"ט, שם). בשונה מהסרת הבמות המתארת שינוי והתרת הנישואין המתאר הסרת מחסומים, עצי המערכה מביטים לאחור במבט של סיפוק. של גמר מלאכת ה'. שמחה של סיכום פרק חשוב בחיים, פרק מעצב, מלא מטענים. וברכת ההודיה על השלם והמוגמר.
שלל ההיבטים של המעבר מרווקות לנישואין, של הסרת המחסומים, של שינויים פנימיים רוחניים, של תקוות גדולות, של חיים מלאים אך חסרים, של עשייה ופוריות שאינם יכולים להתקיים בזוגיות, של המחירים הגבוהים שבזניחת הפרטי לטובת הזוגי התלכדו כולם במשנה בהשוואה ליום כיפור, המכנס לתוכו את הכפרה על העבר, את ההתייחדות, את האיסור על קשר פיזי, את חשבון הנפש, את הטהרה והנקיות, את הדיכוטומיה שבין לבין, את השלמות וההשלמה ואת הגילוי והמרת הזהות.
העובדה שזהו יום טוב לעם ישראל כולו, וקיומה של התופעה כתופעה חברתית מחייבים למחשבה לא רק על חווית הרווקות של הרווקים, אלא גם על השפעתה ואף אופני קיומה השונים בחברה כולה כהלך נפש, ועל הסרת המחיצות כהזדמנות למפגש אלו עם עולמם של אלו, כפתח ליצירה חדשה.
*הכותבת היא ראש בית המדרש בבית מורשה וחברת ארגון בית הלל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
