באנו לעשות שמח

כשעומר אדם היה בן 16, הוא כבש את הפריים טיים, ומשם ניתר משיא אל שיא, גורף מאות אלפי שקלים, מולך בהורדות בסלולר, כובש מצעדים וצפיות ביו־טיוב ונכנס לדפי ההיסטוריה כזמר הצעיר ביותר שסילסל על במת האמפי בקיסריה. כשמשה פרץ היה בן 16, הוא המתין מדי יום שאביו יחזור מהעבודה בשלוש וחצי אחר הצהריים, כדי לקחת את הסובארו המשפחתית ולצאת לסיבוב משלו ברחבי טבריה. "עברתי מבית לבית ועשיתי תספורות, פנים, צבע, סלסולים. כל יום עד עשר בערב. עבדתי קשה והרווחתי יפה. הייתי ספר מעולה. הלקוחות היו פותחים קטלוג, מצביעים על התספורת שהם רוצים - ואני ידעתי לעשות כל מה שביקשו".

ההצלחה של עומר היתה מסחררת, אך מחושבת. הוא ניהל את המערכה בקפידה, דואג לקלוע לטעמו של קהל רחב ככל האפשר ולעלות, ללא חשש, על כל גל שהתרומם מולו. "הדברים קרו. 'כוכב נולד', ואז אנשים מזהים אותך ברחוב ויש אהבה אליך ורצון לשמוע אותך, ואתה מוציא שיר והוא מצליח, ועוד שיר והוא עוד יותר מצליח, וזה גדל וגדל לך מול העיניים".

אצל משה זה היה חלום. "ידעתי שאני שר טוב, תמיד קיבלתי תגובות טובות. אבל לא ידעתי איך עושים את זה, איך להפוך לזמר. לא נבחנתי ללהקה צבאית, כי לא האמנתי שכישרון זה מספיק כדי להתקבל. חשבתי שהכל קומבינות. אמרתי לעצמי, חכה. מתישהו יגיע הרגע הנכון, ואתה תפרוץ. למזלי, צדקתי".

11 שנים מפרידות בין פרץ (32) לאדם (21), והם במקומות שונים לגמרי בחיים. אבל דבר אחד מחבר ביניהם: שניהם ניצבים בפיסגה, כתף אל כתף. בימים אלה הם מתכוננים לקראת "השואו הגדול של קיץ 2015", כדבריהם, מופע גרנדיוזי ומפתיע בשם "מהפכה", שיכלול את מיטב להיטיהם, כשהם מלווים בלהקת המחול האירית "ספיריט אוף דה דאנס".

אנחנו יושבים בסלון הקטן שביחידת הדיור של עומר, הצמודה לווילה רחבת הידיים של משפחתו ביישוב משמר השבעה. מעבר לקיר, בחצר הגדולה, ממתינה לכל אחד מהם הפמליה שלו, שכוללת אנשי יחסי ציבור, סוכנים, מנהלים ומזכירות. תיאום הראיון דרש שיחות ועידה מחומשות והצלבות בין יומנים צפופים.

שניהם לא אנשי בוקר. היקיצה אצלם מאוחרת וקשה. הערבים והלילות מוקדשים בדרך כלל לבמה, כך שהזמן הפנוי היחיד הוא בדרך כלל שעות הצהריים. עומר לבוש מכנסי טרנינג קצרים ואפורים, טי שירט לבנה, ועל פניו זיפים פרועים. הוא שותה מיץ פטל, אוכל חטיף שוגי ומעשן הרבה. משה חנוט במכנסיים וחולצה שחורים הדוקים, שיערו מסורק ומעוצב בזווית מדויקת, הוא לוגם סודה ומבהיר שמעולם לא נגע בסיגריה. 

"נפגשנו במהלך השנים ברמה החברית", הוא אומר. "שרנו ביחד, בכיף. אבל מעולם לא עשינו מופע משותף. היו לנו בעבר חיבורים מעניינים, עומר עם קרן פלס, אני עם מוקי. ועדיין, זו לא החוויה שניתן הקיץ. ככל שהזמן חולף אני מרגיש שיש פה חיבור, שבאמת לכי תדעי מה עוד נעשה יחד בעתיד. אנחנו משקיעים בדבר הזה המון כסף, כי אנחנו מאמינים בזה".

עומר: "זאת הפקה מוסיקלית חדשה לגמרי. 20 נגנים ו־25 רקדנים של ספיריט אוף דה דאנס, שאנחנו מביאים לארץ במיוחד. משקיעים הון בפרסומות. לקחנו 300 אוטובוסים עם פרסום, שלטי חוצות באיילון, מסכי טלוויזיה בכל הארץ. קמפיין פרסום יקר ומטורף. מבחינתנו, בקיץ הזה כולם ידברו על המופע הזה. העניין הוא לא להגדיל הכנסות, אלא לייצר עניין". 

המופעים יתקיימו במהלך אוגוסט בת"א, באר שבע, חיפה וירושלים, ולכבודם זוכים הלהיטים של השניים לעיבודים מחודשים. משה: "אמרתי שחייבים לעשות משהו שונה הקיץ. לקחת קדימה את הקהל למקום אחר, להיות לא צפויים, להמציא את עצמנו מחדש. הקהל תמיד יאהב את השירים שלנו, העניין הוא לשגע בקונספט.

"אם כל אחד מאיתנו יעשה מופע משלו אז בסדר, נמכור את כל הכרטיסים, אבל לא יהיה ערך מוסף. יצרנו סטנדרט אמנותי חדש. גם אם הייתי נותן לך שנה לחשוב, לא היית עושה חיבור כזה - שירים שלנו עם להקה שרוקדת ריקודים איריים, פלמנקו וסלסה".

עומר: "אנחנו יודעים הכי טוב מה הקהל צריך. הקהל צמא לחידוש. צריך לגוון בשביל שאנשים ייהנו, ישתגעו ויופתעו. שיקבל שילוב שהוא וואו. אנשים לא יבינו מה קורה. זה יפנה גם לקהל אחר מזה שמגיע להופעות שלנו. וכן, הגיוון הוא גם בשבילי. לשבור שיגרה. גם אני מתחיל להשתעמם על הבמה מהשירים של עצמי".

בעתיד אתה רואה את עצמך עושה משהו אחר?

"כן, לא אמשיך עם זה כל החיים. המקצוע שוחק אותך עם הזמן. אני לא מצליח להבין איך אנשים יכולים להיות כל כך הרבה שנים בתחום הזה ועדיין להתלהב, לקפוץ על הבמה, לרוץ מהופעה להופעה, להצטלם ולהיחשף. אני בטח לא מבין איך אפשר לעשות את זה עם משפחה וילדים. זה לא נתפס אצלי כמקצוע לבעל משפחה. נראה לי שכשאקים משפחה, אני אפסיק לגמרי. זה יהיה לי קשה מדי. התקווה שלי היא למנף את הפרסום וההצלחה לעוד תחומים בזמן הקרוב: נדל"ן, יזמות באינטרנט, עסקים. תחומים אחרים לגמרי".

"אתה תבין שזמר הוא זמר"

משה מביט בו במבט של אח בוגר. "אני אומר לך שאתה תשיר כל החיים. אתה תבין שזמר הוא זמר. שנינו אנשים שאוהבים לשיר, נקודה. בכל מקום ובכל שעה. באוטו, באמבטיה, מתוך שינה. זה לא משהו שאתה יכול להפסיק. האהבה הזאת תגבר על הכל. אתה יכול להוריד את מספר ההופעות אם אתה נשחק, ברור שאי אפשר להיות בפול גז כל הזמן. בלי חתונות, בלי אירועים. סבבה, תעשה עוד דברים, תשתמש בהצלחה שלך, אבל אל תפסיק להיות זמר".

עומר: "כל מקצוע שוחק. אבל פה זה לא להיות במשרד מתשע עד שש, פה זה להיות על במה ולשמור את עצמך כל הזמן בפיסגה. ליצור, לחדש. זה פסיכי. אני אמשיך עד הנקודה שאהיה בטוח שמינפתי את זה נכון בשביל לעבור לתחומים אחרים. אני אשתמש בהצלחה שלי. כשהחיים זורקים לך לחם וחמאה, אתה לא יכול להתעלם".

משה: "אתה שר שירים שנוגעים ומשכנעים עוד ועוד אנשים. זה מה שעשית לי בשנים האחרונות. גרמת לי להקשיב לך באמת. תבין, אתה בשליחות פה. אז תעשה כל שנה ארבע הופעות קיץ בקיסריה, סיבוב חורף בזאפה, ועוד כמה הופעות גדולות".

עומר: "בתור כיף, בתור הובי".

משה: "מה הובי? די, אתה תישאר זמר כל החיים. מקסימום תהיה זמר שעושה נדל"ן. לא נדל"ניסט ששר. גם אתה וגם אני תמיד נהיה זמרים".

פרץ הוציא לפני חודש את אלבומו השביעי, "סימני הזמן". "אלבום מאוד בוגר בעיניי, עם שירים מקסימים, כולל קלאסיקות שאני מאמין שיישארו להרבה זמן". אדם עומד להוציא בחודש הקרוב את אלבומו הרביעי, "מודה אני". יהיו בו מוסיקת עולם, קצת רגאיי, קצת טנגו ודואטים עם ציון ברוך וליאור נרקיס.

בינתיים, בגיל 21, הוא חוגג. לא מזמן סיים מערכת יחסים של שנה, ועכשיו הוא מקפיד לבלות. בשבת האחרונה בילו אצלו שישים אנשים בבריכה. "הוא מטורף", אומר משה. "מי שבא להופעות שלו מבין שמדובר בטירוף אחד גדול. הטירוף על הבמה בא מבפנים".

עומר: "אני לא צריך יותר משש שעות איתָך, פה בבית, כדי שתראי מה זה טירוף, מה זה כיף וסבבה. עולים על בגדי ים, פותחים את הקריוקי, שרים כמה שירים, שמים בשר על האש. הבית פה ערוך בכל שעה של היום לכל תרחיש של חגיגות. תמיד".

משה: "עומר שף, אל תראי אותו ככה. הוא אופה לחמים, מאפים, תפוחי אדמה מוקרמים, עוגות מכל הסוגים. תבואי לפה בשישי או שבת ותראי. באים חברים, נגנים. מתחילים עם מוסיקת עולם, משהו שאנטי, רגוע, להיכנס לאווירה. פותחים בקבוק יין, בינתיים הלחמים של עומר בתנור. מדליקים את המנגל, שמים קודם ירקות על האש, שום ובצל ופלפלים ושמן זית בתוך קדירה. הופך להיות כמו ריבה. אחרי זה מעבירים הילוך לדיפ האוס, הבשרים עולים על המנגל. קופצים לבריכה, ואז פותחים את הקריוקי ושרים. ככה צריך לחיות".

אתה מתגעגע לגילו?

"לא, אבל יודע להעריך כמה כיף לו, ואני חווה את הדברים דרך הסיפורים שלו. הוא בתקופה מקסימה, אבל אלה דברים שכבר עברתי. אני עכשיו במסלול אחר לגמרי. ועדיין, אני לא מרגיש שיש בינינו פער. עומר מאוד בוגר והספיק לעבור המון בחיים. אני לא מרגיש שהוא בן 21. חינכו אותנו אותו דבר. אנחנו באים מאותו בית, מבחינת הערכים, הכבוד, החום, הסברת הפנים, הסבלנות, החיבוק האוהב. אני מרגיש דמיון".

פרץ הפך לפני כחצי שנה לאבא של מיכאלה, הקרויה על שם אביו, "ושימי לב ששתי האותיות הראשונות בשמה הן האותיות הראשונות בשמות שלי ושל אשתי ירדן", הוא אומר. "אני מסוחרר ממנה. זאת מתנה שקיבלתי, שמטעינה אותי באנרגיה לעשות דברים חדשים, לחיות בלי פחד. הפחד היחיד שיש לי הוא עליה".

היית בלידה, אתה מעורב בגידול שלה?

"בטח שהייתי. תשמעי, אני עובד קשה, אבל כל מה שאני יכול לעשות בשבילה אני עושה. ירדן ואני מבינים אחד את השנייה וזוכרים כל אחד את המקום הטבעי שלו. לאמא יש את המקום הטבעי ולבעל יש את המקום הטבעי. ברגע שמתחילים לבלבל בין המקומות הטבעיים, להפוך צדדים, נהיה בלאגן, וחמישים אחוז מהזוגות מתגרשים. 

"אישה צריכה להבין את המקום הטבעי שלה. אני לא אומר שהמקום שלה הוא במטבח. לירדן לא חסר כלום, היא יכולה לפנק את עצמה, ואני נותן לה את כל האהבה והכבוד שבעולם. אבל כמו כל הילדים, הילדה הולכת לאמא. זה טבע האדם וטבע בעלי החיים. אמא מרגישה את הצאצאים יותר טוב מהבעל, מהאבא. אסור לבלבל. צריך כל הזמן לשמור על הסדר הזה".

עומר: "זאת אחת הבעיות בדור של היום, שנשים וגברים מתחילים להתבלבל במקומות".

משה: "כל אחד לוקח לעצמו עוד ועוד חלקה, מגדיל את הפריפריה של עצמו, עד שהוא זומם על החלק של האחר. פה מתחילות הבעיות של הזוגיות. אצלנו, רוב הזמן אין לי מושג מה ירדן עושה עם הילדה".

חיתולים, האכלות, את הכל היא עושה?

"ברור. אני יכול לתת בקבוק, בכיף. חיתול יצא לי להחליף, אבל רק עם פיפי".

"כבר הכניסו אותי לחופה"

כלומר, חשוב לכם שהנשים שלכן יתמקדו בלהיות אימהות, בלהחזיק את הבית.

עומר: "אני לא אומר שאישה צריכה לעמוד רק במטבח. אני לא חושב שאישה לא צריכה להתפתח ולגדול ולהחכים. אבל שאישה תישאר אישה ושגבר יישאר גבר. לפי הדנ"א. אנחנו מוחצנים, אתן מופנמות. לא שאני שוביניסט, אבל זו בעיה כשהאישה מנסה לפרוץ את הגבולות הטבעיים שלה".

משה: "זה הכי יפה שלאישה יש קריירה. הלוואי שכל הגברים יזכו לנשים עם קריירה, ככה הן עסוקות ולא משגעות אותנו. זה מעולה (צוחק). אבל עם כל זה, שקודם תהיה אמא ותעשה את התפקיד הזה במאה אחוז. כמו האימהות שלנו. האימהות של פעם".

הזוגיות היציבה של אדם עד לא מכבר הביאה את מדורי הרכילות לדבר על חתונה באופק. "כבר הכניסו אותי לחופה", הוא מחייך. "כל הזמן שאלו אותי מתי החתונה. שיגעו אותי. נסעתי איתה לחו"ל לא מזמן, וכולם חגגו שזאת נסיעת התארסות, או ירח דבש עוד לפני החתונה. התקשורת פה בארץ קצת משוגעת. אבל איפה אני ואיפה זה. היתה זוגיות, זוגיות טובה, זה נגמר והכל בסדר. ממשיכים".

אתם לא עוקבים אחרי הפרסומים עליכם?

משה: "אני רואה כל מה שמתפרסם עלי, אבל לא נכנס לטוקבקים ולפוסטים. זה באמת לא מעניין אותי".

עומר: "אני מגלה מה פורסם רק כשחברים שולחים לי. כשכבר שולחים אני נכנס וקורא, מקבל מושג. אבל בגדול, זה לא ממש מעניין אותי". 

משה: "אנחנו כבר מנוסים בעניין הזה. למשל, יוצא שיר, הכי להיט שיש, וכותבים עליו את הביקורת הכי גרועה שיש. לימדתי את עצמי להבין שמדובר באדם אחד שכותב את הביקורת, ולכן היא מייצגת רק אותו. הוא לא עושה משאל עם לפני שהוא כותב. אז הוא יוצא בהתקפות, יורה ביקורת, ואחרי שנייה השיר הופך להיות להיט היסטרי".

עומר: "מבחינתי, אם כותבים ביקורת גרועה זה אומר שהשיר יהיה להיט. כשיש ביקורת טובה אני נלחץ ואומר לעצמי, וואללה, השיר לא משהו. זאת המציאות. מי שכותב את הביקורות הוא לא קהל היעד שלי".

משה: "וזה לא בסדר, כי המשמעות היא שיש נתק מוחלט בין המבקרים לקהל. אני פשוט חושב שאם המבקרים היו כותבים דברים טובים, היו מוציאים אותם מהתקשורת. רובם כותבים עלינו דברים רעים, וזה באמת כבר לא משנה לנו". 

עומר: "יאללה, יש מוסיקה, יש שמחה, כיף לנו. לא חסר לנו כלום".

"אנשים עם רגשי נחיתות"

הדיון סביב איכות המוסיקה הים־תיכונית לא פוסק. נירו לוי שוב הצית את זה ב"אח הגדול" וטען שהופכים את הכל לחאפלה.

משה: "אני לא רוצה לתת לו זמן אוויר. הוא לא מוביל דעת קהל".

עומר: "מי שמתעסק עם זה אלה אנשים עם רגשי נחיתות שתקועים בעבר. גם אשכנזים וגם מזרחים, שלוקחים הכל רחוק מדי. זאת בסך הכל מוסיקה, ואם הטקסט לא טוב, אז הטקסט לא טוב".

משה: "קחי את להיטי הפופ הכי גדולים, אלה שיש להם 60 מיליון צפיות ביו־טיוב. מישהו מתעכב על המילים? אלה שירים קצביים, שמקרינים מצב רוח, מסיבה, אווירה. אנשים לא מתעניינים יותר מדי בטקסט. אנחנו עושים מוסיקה".

עומר: "נכון. לא צריך כל הזמן להתחבר לטקסט. יש שירים עם יותר חשיבות לטקסט, ויש שירים שפחות, שירים שצריכים לשרת את הלחן ואת הכיף של האנשים. לתת לקהל את מה שהוא מבין". 

משה: "שירים קצביים, שעושים שמח וגמרנו. אז נירו יכול לשמוע או לא לשמוע, בחירה שלו. הוא לא צריך לצעוק את הדברים האלה. 

"אפשר לתת מקום למילים בשיר שקט ולהביא סיפור, תוכן, משהו עצוב שיתייחסו אליו. ואפשר שפשוט יהיה כיף. 'אולי הלילה אני ואת סתם נרקוד ונצחק, נשתולל עד הבוקר'. איזה עומק יש בטקסט הזה? יש בו כיף, הלחן מביא את האושר, את האנרגיה. אני שומע שירים ביוונית, לא מבין מילה, אבל כיף לי. יש שם עולם שלם. אז עיזבו אותנו משטויות. אני רואה אמנות מודרנית, ציורים שהם קשקושים גמורים. אנשים מתרגשים, מעריכים, אומרים וואו, אז אני אגיד שזה חרא של ציור? אני אזלזל באמנות של מישהו אחר? צריך לכבד כל אמנות".

עומר: "אני התחלתי משירים פחות עמוקים מבחינת התכנים. דברים פשוטים, כדי להיכנס לתודעה מהר. לזרום עם מה שהולך. אחרי שאתה משתבץ בטבלה הזאת, אתה יכול ללכת על דברים אחרים, קשים ומורכבים יותר.למשל, מקצבים ערביים הארד קור. מהקסבה. שירים שזמרים בתעשייה לא האמינו על האומץ שלי ולא העזו ללכת עליהם לפניי, כמו 'וואי לי, וואי לי. הבלאגן הזה שלי' (שר ומוחא כפיים). או 'תגידי כמה זמן, אבא שלך גנן, איך אני הוזה, מין פרח שכזה'. אלה דברים שיש בהם קטע.

"שלא לדבר על 'תל אביב' למצעד הגאווה, שבחיים לא ציפיתי שייצא ממנו מה שיצא. השיר נשמע לי סבבה וסמכתי על דורון מדלי. אפילו לא השמעתי את הסקיצה לחברים שלי, בניגוד למה שאני עושה בדרך כלל. אבל לא צפיתי את הטירוף שנהיה ממנו. זה לא אמיתי. בכל מקום בעולם שאני מגיע אליו מכירים את השיר ושרים לי אותו. טירוף". 

אז צריך חומרים פשוטים כדי לפרוץ?

עומר: "אפשר להיות יותר אמיץ ומיוחד, אבל זה כנראה ייקח לך יותר זמן כדי לתפוס. אני כבר הייתי בפנים והלכתי בדרך לא מתחכמת, הלכתי על בטוח".

הם עשו מסלולים שונים מאוד בדרך למעלה. פרץ שובץ בצבא לקורס מסגרוּת בבה"ד 20 בצריפין, "קורס קצר כדי לשרת בצפון, ליד הבית. במקום זה פתחתי מספרה בחדר שלי בבסיס והפכתי את עצמי לספר צבאי. סיפרתי את כל המפקדים שלי.

"הרגע הנכון שלי הגיע כששרתי במופע בפני חיילים, ואחריו עזרו לי לגשת למבחנים ללהקת פיקוד צפון והתקבלתי. כשהשתחררתי הבנתי שצריך לעבוד הרבה כדי להגשים את החלום. היה קשה מאוד בהתחלה, ממש מלחמת הישרדות.

"האלבום הראשון לא הצליח. אחריו כתבתי את 'אש', 'כמו השקט', עשינו אלבום ממש יפה, ואז זה התחיל לקרות. לא היה מקום שלא הופעתי בו. לא סירבתי לכלום. מפסטיבל מחולות תימן ועד המקומות הכי נידחים בצפון מול קהלים קטנטנים. בשבילי רק לעמוד על במה ולשיר היה הכל. ולא משנה שהקהל שלי היה עשרים איש שדיברו ביניהם ואכלו לי מול הפרצוף".

עומר אדם פרץ בפריים טיים של "כוכב נולד", "אבל אחר כך התחילה הדרך האמיתית. היא היתה אמנם יותר קלה וקצרה מהדרך שמשה עבר, אבל גם אני הופעתי במועדונים הכי קשים ונידחים. חורים שאת לא מאמינה. קהל של עשרים־שלושים איש, שפתאום באמצע ההופעה מתחיל ללכת מכות ולשבור את המועדון. דברים הזויים. במות קטנות, תנאים עלובים, הנגנים כמעט עומדים על הקירות, כי אין להם מקום.

"ובכל זאת אתה נהנה ושמח ואומר, איזה כיף לי, אני מופיע. כי זה מה שאתה מכיר. היום, במבט לאחור, אני אומר, אלוהים, איך עברתי את זה".

"אבא מבין בעסקים"

המשפחה של עומר אדם הקיפה אותו בטבעת שמירה הדוקה כשהתפרסם. "בהתחלה לא הבנתי כלום מכלום. איך להתנהל עם כסף, איך להיבנות. אבא, שמבין בעסקים, נתן את הפוש ההתחלתי, ליווה, ייעץ, השקיע כספים. היום אני כבר מנהל את זה בעצמי, כשהוא עדיין שותף לדרך".

משה: "אני חושב שלעומר היה יותר קשה, כי אחרי שהוא התפרסם ב'כוכב נולד', לא היו סולחים לו על טעויות. אם הוא היה מוציא אלבום לא טוב, הוא היה נכשל לכל החיים. זאת מלכודת, יש לך הזדמנות אחת. כשמישהו נבנה כמו שאני נבניתי, יש יותר זמן ויש יותר אפשרויות למעוד, כי פחות אנשים עוקבים אחריך והציפיות הן אחרות".

אתה מסביר את זה למתמודדים שאתה עובד איתם ב"אקס פקטור"?

"אני תמיד מסביר שזאת רק מקפצה. יש לא מעטים שקיבלו את המקפצה ולא הצליחו. אתה יכול להיות הכי טוב על המסך, אבל אחר כך אתה תצטרך לשכנע את הקהל עם החומרים שלך ועם הקו המוסיקלי שלך. הם לא יצליחו אם הם לא יעבדו קשה ויביאו הופעה אחרת, ויבינו שהם מתחילים מאפס, כי זה שהם התפרסמו עדיין לא הופך אותם לאמנים". 

יש הרבה מאוד מתמודדים צעירים בעונה הזאת. אין בחשיפה הזאת סיכון בשבילם?

משה: "הכל תלוי במערכת התמיכה שיש להם, בסביבה שלהם. ההתמודדות קשה בכל גיל, גם לבני 30. יש הרבה אנשים מבוגרים שהיה להם יותר קשה להתמודד בתוכנית מאשר לצעירים. ככה זה בתחרויות, הרוב לא מצליחים. אבל יש דברים הרבה יותר גרועים מלא להצליח בתחרות שירה בטלוויזיה".

עומר: "אני הייתי מייעץ לצעירים לחכות עם כל הסיפור. מי שבא לתוכנית סתם כדי לנסות, לחוות, לראות מה יהיה - זה סיפור אחר. אבל אצלי במשפחה, אם הולכים על משהו, עושים אותו עד הסוף. צריך לחשוב טוב טוב אם מתאים להם לעבור את זה. בעיניי, זה לא מומלץ בגיל כזה.

"אני הייתי מעדיף להתחיל את כל המסלול שלי אחרי הצבא. את גיל ההתבגרות צריך לעבור כמו נער רגיל, כי זאת תקופה שלא חוזרת. יש לזה השלכות. אתה רץ מהר מדי, מרוויח סכומים שבני נוער לא מרוויחים, מתנתק מהגיל שלך, מתרחק מהפרופורציות של נער. אם אתה לא חזק ואין לך משפחה חזקה מאחוריך זה יכול להיות קשה, להכניס לסחרור. ההתמודדות שלי היתה טובה, אבל פיספסתי חלק מהכיף של התבגרות נורמלית".

משה: "אני יכול להבין שההצלחה יכולה להפוך למעמסה. ניגשים אליך ילדים בגילך, רוצים באהבה שלך, עוד לפני שביררת מה אתה רוצה לעשות עם עצמך. אבל מי אמר שעומר היה מצליח לפרוץ אחרי הצבא? הכל עניין של גורל ותזמון ומזל. תראי את עדן בן זקן, שלא זכתה במקום הראשון, אלא בשלישי. היא ידעה מה לעשות עם הפרסום והפכה להצלחה. כדי להצליח צריך לבלוט, לאו דווקא לנצח".

יש עתיד לתוכניות האלה? כבר רואים מיחזור של מתמודדים שעוברים בין התוכניות. 

משה: "כל עוד יש רייטינג, יש עתיד. המתמודדים האלה שאת מדברת עליהם ממלאים את הנפח של התוכנית, אבל אני לא חושב שהם אלה שיתמקמו במקומות הראשונים". 

עומר: "בעיניי מעמיסים יותר מדי ריאליטי מוסיקלי. כמה אנשים כבר יודעים באמת לשיר במדינה אחת קטנה? אבל יאללה, מוסיקה, אוהבים את זה, אז בכיף".

התוכניות גולשות ממוסיקה לטלנובלה.

משה: "כי אנשים אוהבים לחטט. באים מתמודדים שקשה להם, והמוסיקה מוציאה אותם מנסיבות החיים הקשות, מהעצבות. לפעמים כבר נמאס לי לשמוע עוד ועוד סיפורים כאלו, אבל אני מבין שהמדינה מלאה במצבים קשים, והמוסיקה היא מפלט מהעצבות".

אתה נהנה מעמדת השופט? היית ב"כוכב נולד", ב"בית ספר למוסיקה", ועכשיו ב"אקס פקטור".

משה: "בעיניי זה מכובד מאוד, חמש עונות כשופט. מה שחשוב הוא שהקריירה שלי ממשיכה. אני מוציא שירים ומופיע, וזאת תוספת שטובה לי".

עומר, גם אתה עשית פיילוט כדי להיות שופט ב"בית ספר למוסיקה".

"נכון, אבל קשה לי עם המקום הזה. התפיסה שלי היא שאני לא יכול לשפוט אנשים, ללמד, להעביר ביקורת. אני לא שם, אני רוצה לעשות מוסיקה".

מה חשבתם על ההתנגשות בין שרת התרבות לאמנים?

משה: "אני יכול לומר שאם המדינה מממנת דברים, אז ברור שהיא צריכה להתערב. אם אני נותן כסף, זכותי להגיד לך מה יעשו או לא יעשו איתו. כל עוד אין אישור לדברים, לא עושים. טוב שיש מי שמחליט. ברור שאם יש משהו אנטי־ישראלי ואנטי־פטריוטי, צריך להתערב. אני לא מכיר את פרטי הפרטים בסכסוך האחרון בין מירי רגב לאמנים. בגדול, אנחנו צריכים לשמור על עצמנו, לא להזיק לעצמנו. גם ככה כולם רוצים להרוג אותנו, מסביבנו וגם מבפנים. התחושה היא שיש אנשים, כולל אמנים, שעושים דווקא, שכאילו רוצים שיקרה פה משהו גרוע. שמתעקשים לירות לנו גם ברגל וגם בראש".

עומר: "כשאני רואה פרסומים והתבטאויות נגד המדינה, אני לא מבין איך נותנים לזה לקרות. ברור שאלה דברים שצריכים להיעצר".

מה אתם חושבים על המחיר הציבורי שאמנים משלמים על הבעת דעות פוליטיות? 

עומר: "אנחנו מדינה קטנה והקהל הוא לא אינסופי. כולם בחירקוש אחד עם השני, אז בשביל מה לאבד קהל בגלל דעות פוליטיות? כל אחד ודעותיו. הן לא צריכות להיחשף".

משה: "אני אופיע תמיד, בכל מקום, בפני כל מי שרוצה לראות אותי. מה הקשר בין המוסיקה שלי לפוליטיקה? גם הקהל שלי מתנתק מהפוליטיקה כשהוא בהופעה שלי".

"מה צריך את זה בכלל"

עומר נושא אחריו שובל של מורשת משפחתית מפוארת. אביו, יניב, שימש סגן מפקד סיירת שלדג וסמג"ד בצנחנים. סבו, שמואל אדם, היה מפקד מג"ב בירושלים ובאיו"ש. דודו הוא אודי אדם, לשעבר אלוף פיקוד צפון וכיום יו"ר מועצת המנהלים של התעשייה הצבאית, ובנו של יקותיאל (קותי) אדם, ששימש בתחילת שנות ה־80 ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל ונהרג במלחמת לבנון הראשונה.

העבר המשפחתי נחת עליו לפני הגיוס. "לפני 'כוכב נולד' והפרסום והבלאגנים היה ברור שאני משרת בקרבי, אחר כך לומד, ואז מתחיל את החיים. כשהגיע מועד הגיוס היתה לנו דילמה משפחתית: אם ללכת ליחידה קרבית ולעצור הכל, או להגיד וואללה, המשפחה שירתה ותרמה יפה, אז ברור שאני אשרת, אין שאלה בכלל. אבל לא קרבי. ישבנו שעות וימים, אבא, סבא ואני, ודנו בזה. החלטתי לעצור הכל לחצי שנה. הייתי בן 18, רציתי להיזרק באילת עם חברים, ופתאום נאלצתי לחשוב ולשקול איך זה יהיה עכשיו, כשאני מפורסם. האם יפריעו לנו, ייגשו אלינו כל הזמן, ולא נוכל להיות יחד כמו תמיד. היה לי לא נעים מהחברים שלי. שאלתי את עצמי מה אני צריך את זה בכלל.

"יותר מחצי שנה לא הופעתי. אבל הלכתי ברחוב וראיתי שהכל ממשיך. מצלמים אותי, ניגשים אלי, רוצים אותי, מתעניינים בי. האהבה של האנשים המשיכה, רק הפרנסה שלי נפגעה. ככה חילחלה אצלי ההבנה לגודל של הדבר שיצרתי. הסכומים שאני מרוויח, שאנשים בגילי לא מרוויחים. זה שיש לי נקודת התחלה יפה לחיים. קלטתי שבזמן שכולם יחפשו את עצמם אחרי הצבא, אני אהיה מסודר. היום, בדיעבד, בחרתי נכון. אני במקום אחר לגמרי בחיים. בחשיבה, בביטחון הכלכלי, בניסיון, בהכל". 

הדמות המשמעותית עבור פרץ היתה ועודנה אמרגנו, אמנון זנדני. הוא התגורר בביתו של זנדני בשנים הראשונות והקשות של בניית הקריירה.

"המשפחה נתנה הרבה חום ואהבה והשקיעה כל מה שיכלה. הם שלחו לי לבית של אמנון את הקוטג' והלחם וקופסאות עם אוכל. האמונה שלהם בי היתה מאוד משמעותית בשבילי. שאני מוצלח, שאני זמר שיכול להיות בין השמות הגדולים ולכבוש את העולם.

"אמא שלי חששה יותר מאבא שלי. היא ראתה שאני מצליח ומרוויח יפה בתור ספָּר ורצתה שאמשיך במסלול בטוח, במקום ללכת להרפתקה שרוב הסיכויים שהיא לא תצליח. זה היה הלא נודע מבחינתה.

"טבריה היא עיר קטנה, לא יודעים מה בדיוק קורה בתל אביב, בחיי הזוהר. ההשערות יותר מפחידות מהמציאות. היא לא רצתה שאני אסכן את עצמי. אבל זה היה חזק ממני".

"בארץ אין כוכבים"

ההפיכה לכוכבים שינתה אתכם?

משה: "שנינו לא אוהבים שנותנים לנו להרגיש כמו כוכבים. אנחנו לא רוצים להרגיש ככה. אנחנו מפורסמים, לא כוכבים. בארץ אין כוכבים. אם עומר היה מרגיש כוכב הוא לא היה מביא אותך אליו הביתה".

אתה פותח את הבית שלך בפני אנשים?

"אין לי בעיה שתבואי אלינו הביתה, אבל אני לא מוכן שיצלמו בבית שלי. אני לא רוצה לחשוף את הבית, כי זה הדבר היחיד שלא פורסם בהקשר שלי. תשאירו לי משהו בשבילי ובשביל המשפחה שלי. האישה, הילדה והבית הם שלי. חוץ מזה שום דבר לא שלי, כלום. ובכיף, בחרתי להיות כזה. מרגע שאני עובר את הדלת של הבית אני כולי בשביל הקהל.

"אני לא שוכח לרגע שחלמתי על היום שיצטלמו איתי ויקראו לי ברחוב וישירו את השירים שלי. אני פשוט יודע שאם לא אעשה בלאנס בין החיים המקצועיים לאישיים, אם לא אשים גבולות אלא אתן לכולם לפלוש לכל מקום, הבית שלי ייהרס".

עומר: "לי יותר קשה עם אנשים בחוץ. אני שומר על דיסטנס. קשה לי עם הגישה של אנשים ברחוב. עם התחושה שלהם שהם קנו אותי. בהתחלה זה היה כמעט בלתי אפשרי מבחינתי. בן אדם שאני בכלל לא מכיר צועק לי ברחוב, 'אה עומר, בוא שנייה, מה זה אתה לא אומר שלום?'. יציאות כאלה.

"לאט לאט אתה מבין שאנשים מנסים ליצור אינטראקציה ויוצאת להם היציאה הכי דפוקה. בלי כוונה. זה לא מרוע, אבל זה קשה ומציק".

משה: "אתה יושב בבית מלון, אוכל ארוחת בוקר, פתאום מישהו בא ודורש תמונה באמצע השיחה שלך עם האישה או עם חבר. ואתה רק רוצה להגיד, בן אדם, תן לבלוע את הביס, אני מת לאכול ומת לקצת שקט.

"ואתה לא יודע מה לעשות. אם תגיב כמו בן אדם רגיל, זה לא יהיה נעים. יתבאסו עליך ויזכרו לך את זה. אתה צריך לחשב את הצעדים שלך כל הזמן".

עומר: "אתה עושה עם עצמך כל הזמן חישובים בראש: מה אני עושה עכשיו כדי שאנשים לא יגידו 'עומר אדם המגעיל'".

משה: "אנחנו בונים קריירה ובשנייה יכולים להכתים אותה עם כתבה מטומטמת או פוסט ויראלי בפייסבוק, שמישהו כתב מה שבא לו. אנשים קודם מאמינים למה שהם קוראים, ורק אחר כך מבררים. גם זה לא תמיד".

עומר: "איך יש לך כזאת נחת רוח ואהבה למקצוע? בעיניי זה לא מובן מאליו".

משה: "במוסיקה צריך לשים את האגו בצד. אגו אף פעם לא היה לי. מוסיקה ובמה הן קדושות. הן המטרה, לא האמצעי לכלום. לא לפרסום, לא לכסף. כשאני שר המטרה היא להאדיר את המוסיקה, לא את עצמי. 

"אני עובד כבר שנים עם יעקב למאי (שעיבד את השירים למופע המשותף; נ"ל). הרבה פעמים אני הולך אליו ואנחנו בכלל לא עובדים על מוסיקה, אלא הוא פשוט מדבר איתי ומלמד אותי על החיים. הוא אומר לי, 'הכל עניין של בחירה. אתה מחליט מה אתה בוחר לקחת מהחיים - כעס, שלווה, הבנה'.

"לפעמים אני מאבד את העשתונות. כשאני לחוץ, כשאני תלוי באנשים אחרים והם לחוצים. אני מנסה לעבוד על עצמי, על שלוות הנפש. מאוד משתדל. יעקב גם אמר לי תמיד להסתכל על עצמי מבחוץ ולבחון את עצמי. אני עושה את זה כל הזמן. מתבונן על עצמי, להבין את נקודת המבט של מי שמסתכל עלי או ניגש אלי. הבחור ברחוב הוא אולי הבן אדם האלף שאני צריך להתייחס אליו באותו יום, אבל בשבילו אני האחד".

במהלך הצילומים. "לפני שלושה שבועות היינו יחד בחו"ל, וזה היה כמו טיול גיבוש" // צילום: פיני סילוק

עומר: "ניסיתי לעשות איזה שינוי עם עצמי לא מזמן. הלכתי לאכול ארוחת בוקר עם החברה שלי לשעבר במסעדה בתל אביב. כשבאנו לצאת, קלטנו את שמעון פרס יושב ואוכל עם אנשים, והיא אמרה לי: 'אני חייבת להצטלם איתו'. ואני יודע איך אני שונא שעושים לי את זה. אז אמרתי לה: 'לא נעים, אין מצב שאני מבקש ממנו, בטח לא באמצע האוכל. לא מכובד. אם זה כזה חשוב לך, נשב ונחכה שעה, שעתיים. לא נפריע לו במהלך הארוחה'.

"בסוף היא ניגשה אליו עם המלצרית, ופרס קם מהשולחן, ניגב את הפה במפית, דיבר איתה והצטלם. יצא מלך. באיזשהו מקום שיניתי את ההסתכלות על הדברים מאותה נקודה. מאז, כשניגשים אלי, כשמדברים איתי, אני מזכיר לעצמי כמה שהיא רצתה תמונה עם פרס".

משה: "אם הוא היה מסרב להצטלם איתה, או מגיב לא יפה, היא היתה זוכרת את זה לכל החיים.

"ועדיין, אני שם גבולות. אם אני הולך עם ירדן לסרט, אני לא אעצור לדבר עם אף אחד עד שהיא תשב בכיסא שלה. למרות שירדן מאוד מבינה ומקבלת את המקום שאני נמצא בו".

עומר: "זהו, אם אני עם אישה, לא מתאים לי שייגשו אלי. וואללה, תעזבו אותי, אל תדברו איתי, לא אוהב, זה מעצבן אותי. זה קרה לי הרבה עם החברה. ויש דרך לדבר ולפנות. אם בן אדם יבוא ויבקש יפה, 'סליחה עומר, יש מצב לתמונה?', לא חושב שהייתי אומר לו 'עוף מפה'".

"הכי טוב ורגיש"

מה למדתם אחד על השני בתקופה האחרונה?

עומר: "לפני שלושה שבועות היינו יחד בכרתים. זה היה כמו טיול גיבוש לקראת המופעים שלנו. הופענו עם אייל גולן באולם ענק, מדהים, מול ישראלים. הפקה לא מהעולם הזה. יצא לי להכיר את משה מכיוון אחר. מכבד, שמח בחלקו, מאושר וסבלני, אבל גם קליל וכיפי".

משה: "אני למדתי שעומר מאוד רגיש. זה לא נראה ככה בהתחלה. יש אצלו מחסום כזה, ואנשים יכולים להתבאס ממנו, לפרש את זה כהתנשאות, כריחוק. למרות שהוא הכי טוב והכי רגיש בעולם. הייתי רוצה שיראו אותו באמת, כמו שהוא. ג'נטלמן עם בחורות, מכבד בוגרים ממנו, מתנהג כמו גבר אמיתי, יודע לתת כבוד. גבר עם לב זהב".

עומר: "אמא שלי היא מדריכה רוחנית, בקטע של פיתוח היכולת להקשיב ולדבר מהלב, להבין שמחשבה בוראת מציאות. קיבלתי ממנה את הרגש והעומק, זה נכון. אבא שלי קשוח, איש צבא ועסקים. החיבור של שניהם יצא מגניב, יצא אני. אבל מבחוץ רואים את הקשיחות. אני חשוף להמון אנשים שרוצים מגע איתי, ולפעמים הם לא שמים לב איך הם מתנהגים ואיך הם מדברים שטויות. אני לא אוהב אנשים שמדברים שטויות. אנשים, בלי להתכוון, באים אליך ביציאות הכי מטומטמות. הייתי עכשיו ברומניה עם חברים, ופתאום בא אלי מישהו ואמר, 'עומר, אל תפסיד הרבה כסף, הא?'. מה הקשר? מה אתה רוצה? אני מכיר אותך? אז הלכתי משם, התעלמתי. מעצבן".

משה: "ואת מבינה, הוא לא כזה. יש לו אינטליגנציה רגשית ונשמה גדולה. אני מבין אותו, הוא לא חייב לאף אחד כלום. אבל אני מרגיש שחשוב שיכירו את מי שהוא בפנים". 

עומר: "לאורך הדרך אתה מכיר הרבה אנשים שאתה לא יודע למה הם רוצים להיות לידך. מה המניעים שלהם. אז אתה מפתח סוג של קליפה. אני חייב להכיר ולהיפגש כמה וכמה פעמים כדי להרגיש בטוח. בעיניי זה מנגנון טוב, ששומר עלי מלהיפגע.

"אם אני מרגיש לא טוב ולא בטוח עם מישהו, למשל אם מישהו מבקש ממני יותר מדי טובות וחוצה את הגבול, הוא מייד יוצא מהתמונה. אם פוגעים לי באמון או עושים לי קטע לא טוב, אני מנתק מגע ברגע. ככה אני. נופל המסך ונגמר. מישהו יכול לישון פה אצלי במיטה כל יום, אבל אם יפגע בי, אם יהיה לי ספק בנאמנות שלו, אם הוא יבוא ביציאה לא לעניין - גמרנו. הלב מתנתק, ורק הראש עובד. אני מתהפך ביום אחד.

"אבל כשאני אוהב ומתחבר זה עד הסוף. אני רוצה חבר כמוני. אין הרבה אנשים שאני מכניס למעגל הפנימי, האמיתי. אני רוצה להיות עם ביטחון של מאה אחוז באנשים שסביבי. כשהיינו עכשיו בכרתים, כל הזמן ניגשו אלינו. ואני סבבה, תמונה, חיוך, כמה מילים וקדימה, מתרחק משם לעניינים שלי. משה - שלא נדע. יושב ומדבר עם אנשים, משקיע זמן. והוא קליל ונהנה ומחייך וזורם עם כולם, בין אם הוא מכיר אותם או לא. ואני עם המחסומים שלי, מסתכל עליו בהלם".

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו