גולני שלה

ביום שישי לפני שלושה שבועות חזר ריח הבישול לבית משפחת וענונו באשדוד. אמא שרית הניחה על השולחן הערוך חלה לשבת, דגים, קציצות וסלטים. בעלה אילן ושלושת ילדיה התיישבו מסביבו נרגשים. כבר שנה שהם לא ישבו שם ביחד, לא קיבלו את השבת בבית כמו שעשו תמיד. תפילות השבת מילאו את פינת האוכל, שדלת זכוכית מפרידה בינה לבין הסלון המטופח. ובין תפילה לאכילת חלה, כולם הסתכלו על הכיסא הריק, שעדיין נשאר שם.

שנה עברה מאז שבן נהרג בתקרית הנגמ"ש בסג'עיה במבצע צוק איתן. בן 19 היה, שמונה חודשים בצבא. מאז שנהרג, הם היו הולכים בכל שבת לקרוב משפחה אחר, הכל כדי לא להיות בבית, ליד הכיסא הריק. אבל הפעם שרית הרגישה שזהו. שהשבת הזאת הם צריכים להיות בבית. 

הילדים שמחים. הם אוהבים לעשות את השבת בבית. בקצה השולחן יושבת רוני (18 וחצי). רון, הם קוראים לה. הדמיון בינה לבין בן ניכר בכל תו בפניה. בחיוך הרך. במבט החודר. בעוד ארבעה חודשים היא תתגייס בעקבותיו לגולני. תחבוש את הכומתה החומה, כמו זו שלו, שארוזה מתחת למיטתה עם מדי האלף שלו.  

כל פינה בבית משדרת גולני. מדבקות "גולני שלי" על המשקופים בכניסה, אות הוקרה של החטיבה בכניסה לבית, שאותו קיבלו אחרי ששרית ואילן באו יום אחד לבסיס של בן ואירגנו שם ארוחה בשרית מושקעת למאתיים חיילים ששירתו איתו. התמונות של בן נמצאות בכניסה, לצד תמונות משפחתיות אחרות. ליד פינת ישיבה בסלון מונחת תמונה שלו במדים. שרית עונדת על צווארה שרשרת עדינה עם תליון עץ זית, סמל גולני, שעליה חרוט שמו של בנה. 

"גולני זה משפחה", אומרת רון. "בן הכניס לנו את הרוח הזו, אם הוא לא היה שם לא היינו יודעים מה זה. הוא היה מכור לזה.

"אני רוצה לקחת ממנו את כוח הרצון שלו. כל מה שהוא רצה, הוא השיג, לא משנה מה. גם אם הדרך היתה הכי קשה בעולם, בסוף הוא הצליח. וכל אחד צריך לקחת את הדוגמה הזו, שהשמיים הם הגבול. יודעת מה - לא, השמיים הם לא הגבול, גם אותם אפשר לעבור. ובן הוכיח את זה". 

נלחם כדי להתגייס לקרבי

בן נולד כשאמא שלו היתה בת 18 ותשעה חודשים, שנה אחרי שהתחתנה. רון נולדה כמעט שנתיים אחריו. אחריה נולדו משה (14 וחצי) וישי (9 וחצי). היום שרית בת 38 וחצי ואילן בן 44. בקלות אפשר לטעות ולחשוב שהם לא ההורים כאן, אלא בכלל כמה מהאחים.

הם משפחה ותיקה באשדוד. שרית עקרת בית, אילן קבלן שיפוצים. מתגוררים בדירה מטופחת בקומה השנייה בבניין קומות. מהמרפסת הצמודה לסלון הוויקטוריאני רואים את הים. כל אחד מהחדרים מטופח ומוקפד.

בגיל 16 בן שקל 118 קילו. "הוא היה ילד עם ביטחון עצמי גבוה, מקובל, לא היתה לו בעיה לצחוק על המשקל שלו", אומרת שרית. "אבא שלו ניסה לעשות הכל כדי שהוא ירזה, אבל בן לא באמת רצה. ואז פתאום נכנס לו ג'וק לראש, והוא החליט שהוא לוקח את עצמו בידיים ונכנס לכושר, כדי להתגייס לצבא. ירד 45 קילו בשנה, והכל בדרך הנכונה. התחיל לאכול נכון, עשה ספורט, התאמן שלוש פעמים ביום, ספינינג, ריצות בים. הכל לבד. הכל בשביל להתגייס לגולני.

"שלחו לו זימונים לגיבושים נוספים, והוא הלך ועבר אותם, אבל רצה גולני. הוא היה בכושר שיא, עם סיבולת גבוהה, זה היה מטורף. בסוף הוא הגיע לגולני".

שמונה חודשים אחרי הגיוס, בסיום מסע הכומתה ובטקס סוף מסלול, קיבל בן תעודת הצטיינות על היותו חייל מופת פלוגתי. הוא הוכשר כקשר מ"מ.

"נסענו לטקס בצומת גולני, והמפקדים שלו אמרו לנו שהם הולכים להפתיע אותו. הוא כל כך התרגש, היה מופתע מאוד. הוא היה כזה ילד צנוע. כשרצו לתת לו כיסוי לדסקית על משהו טוב שהוא עשה בתרגיל בצפון, בן ביקש שייתנו את זה למישהו אחר, כי כבר יש לו". שרית מראה לי סרטון בטלפון שבו מעניקים לבן את התעודה בטקס, עיניה בוהות במסך בגאווה. 

אחרי הטקס בן יצא הביתה לסוף השבוע, וביום ראשון כבר עלה לעשות קו עם גדוד 13, ליד החרמון. במשך שבועיים הוא היה בצפון.

"הוא סיפר לי שהוא רוצה ללכת להילחם בעזה, להיות עם כולם. הוא היה מספר לי הכל, כל דבר", שרית מתקפלת בתוך עצמה. "כל התקופה שהוא היה בטירונות לא הייתי בלחץ, מי חשב על מלחמות או דברים כאלו. שמונה חודשים של אימונים והכשרות, כמו בחממה. אבל אז חטפו את שלושת הנערים, ובצפון, איפה שבן היה, היו 'זליגות' של ירי מסוריה. התחלתי להילחץ". 

בן לא היה אמור להגיע לעזה. המפקדים שלו נקראו לרדת לדרום כשבועיים לפני הכניסה הקרקעית, והוא ביקש להצטרף. כמה ימים אחרי שנסע עם המפקדים, הצטרפו גם שאר חבריו למחלקה.

"אני חושבת שגם אם הייתי אומרת לו שלא ייכנס, הוא היה נכנס", אומרת שרית בעיניים אדומות. "הוא לא היה שייך למחלקה הזו בכלל, הוא היה הכי צעיר מכולם. אבל הוא התעקש, וכל מה שהוא רצה הוא קיבל".

"כל השירות הוא דיבר על זה שאם הוא יסיים את השירות בלי שתהיה מלחמה, הוא ירגיש שלא תרם למדינה", מזדקפת רון בכיסאה. "כל יום שישי בארוחה הוא אמר שהוא חייב לעשות משהו משמעותי. אז הנה, הגיע הזמן שלו לעשות משהו משמעותי".

ביום חמישי, 17 ביולי 2014, בן כבר היה מוכן לכניסה הקרקעית. אמא שלו ואחיו נסעו לאילת, לברוח מהאזעקות הרבות באשדוד. אילן נשאר לשמור על הבית והמשיך לעבוד. 

בן התקשר לאמא שלו והודיע שהוא אמור להיכנס לשטח. "הוא תמיד דאג ליידע אותי בכל דבר ולהרגיע אותי, וגם הפעם אמרתי לו שלא משנה מה השעה ומה קורה, שיתקשר ויגיד לי הכל. למחרת, ביום שישי בלילה, הוא שוב צילצל, שבור ומדוכא. סיפר שדחו את הכניסה שלהם. ואני שמחתי כל כך. הוא אמר לי, 'יופי, בטח התפילות שלכם התקבלו'".

בשבת בשלוש אחר הצהריים שוב צילצל הטלפון של שרית. למרות שהיא שומרת שבת, ענתה מייד. "בן התקשר מטלפון של חבר, כי כבר לקחו לו את הטלפון. הוא היה הכי מאושר. הוא נכנס לרצועה, ואני הייתי בלחץ ורק חיכיתי שתצא השבת כדי שנחזור הביתה".

בן וענונו. "הזמן נעצר"

בלילה ההוא כמעט לא ישנה. היא זוכרת שהשמיים היו אפורים, כאילו עמד לרדת גשם, למרות שהיה אמצע הקיץ. בבוקר התחילו להתרוצץ שמועות על נגמ"ש של גולני, שנפגע בסג'עיה. יחד איתן באו גם הודעות הווטסאפ עם רשימות של שמות ההרוגים, לכאורה. בן לא היה ביניהם.

רון היתה בחדרה כשהחיילים באו. "דודה שלי שלחה לי פתאום סמס שיש חיילים למטה. אמרתי לה שלא יכול להיות, שעובדים עלי. והיא אמרה שהם מדברים עם סבא, שבדיוק הגיע אלינו", קולה כמעט נשבר. 

"ירדתי מהר לכניסה לבניין, ראיתי אותם, והבנתי שקרה משהו לבן. ברחתי מייד בחזרה למעלה. דודה שלי נכנסה לבית, ואמא שלי, שהיתה במרפסת, רצה לדלת. היא ראתה את החיילים, ואז סגרה את הדלת". 

שרית עוצמת את עיניה. היא לא זוכרת הרבה מאותו רגע ארור, רק הבזקים. 

"היה לי פחד מזה שיבואו. שמעתי שיש קצינים למטה, הרגשתי שאני עוד שנייה מאבדת את ההכרה, וסגרתי את הדלת. אבל לא משנה מה קורה, הם חייבים לבוא, חייבים להגיד את כל המילים, ואת חייבת לעמוד שם ולשמוע את כל הבשורה, תרצי או לא תרצי", היא משתתקת. אם שכולה בגיל 37. 

רון שאלה את החיילים אם בן נפצע. בעיניים דומעות היא נזכרת איך אמרו לה שלא, הוא לא נפצע. הוא נהרג. "לא יכולתי לשמוע", היא עוצרת, נותנת לדמעות לזלוג על פניה היפות. "עד היום זה יושב לי כאן בראש, זה לא יוצא, כל יום זה חוזר. זה היה היום הכי שחור בחיים שלי". 

את ההלוויה ומה שבא אחריה הן כמעט לא זוכרות. אבל הכאב חרוט בלב. רון אומרת שלפעמים יש לה לילות קשים, שבהם היא לא מפסיקה לחשוב על בן. אמה מנסה להחזיק את הבית, אבל מתנצלת שלפעמים היא פשוט לא רואה טעם בלעשות דברים אחרים.

"בן היה כמו חבר שלי, היה ילד מדהים שלי", שרית מישירה מבט. "אחרי שהוא נהרג, שמעתי המון אנשים ששירתו איתו, שבאו לספר כמה הם אהבו אותו, ואיך כולם הכירו אותו, איך היה להם יחס מיוחד אליו. לא היה דבר אחד רע בילד הזה.

"אני רואה את הנוער של היום, וראיתי איך בן מתנהג, ואני יכולה להגיד שקשה למצוא דברים כאלו. ילד עם ערכים, עם כבוד, רק טוב. הוא קיבל את כל מה שהוא רצה בחיים, כי זה הגיע לו, כי הוא עשה כל מה שצריך כדי להגיע למשהו. הוא היה אמור לצאת לקורס מ"כים, ומשם לקצונה. הוא היה מגיע רחוק בצבא". ורון משלימה בחיוך: "לפחות רמטכ"ל". 

גאה באח שנפל

שלושה חודשים אחרי שבן נהרג, רון נסעה לפולין עם משלחת מבית הספר שלה. בכל טקס שנערך במחנה השמדה או באתר זיכרון סיפר מנהל בית הספר על אחיה, שנהרג בצוק איתן. באחד הטקסים, רון הרימה את ראשה ואמרה שהיא גאה שאם כבר אחיה מת, הוא נפל בהגנה על המולדת ונקבר עטוף בדגל.

"זו גאווה בשבילי, שאם כבר, לפחות זה קרה ככה ולא בדרך אחרת", היא אומרת. "אם הוא היה הולך בתאונת דרכים או משהו כזה, בלי משמעות, הייתי כועסת עליו שהוא עשה שטויות. אבל אני לא כועסת עליו, אני יודעת שהוא עשה את מה שעשה כדי להגן עלינו".

בטקס הפרידה מהרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, בפברואר האחרון, רון נאמה כאחת מנציגי המשפחות השכולות. מאות מחאו כפיים בהתרגשות כשסיפרה שהחליטה ללכת בדרכו של אחיה ולהתגייס לגולני. בסרטון מהטקס קולה כמעט נשבר.

"רעדתי כולי, לא הצלחתי לנשום. מהרגע הראשון שהרמטכ"ל בא אלינו הביתה, קצת אחרי תום השבעה, הוא נכנס לי ללב. הוא נראה טוב כזה, אדם שכיף לדבר איתו. הוא שאל אותי אם אני רוצה להתגייס והבטיח שידאגו לי. כשקצינת הנפגעים שאלה אם אני רוצה לברך בטקס, הסכמתי".

רק לאחרונה היא סיימה את הבגרות האחרונה בתיכון אמי"ת י', שם למד גם אחיה. עד הגיוס היא עובדת בחנות נעליים במרכז ביג באשדוד, מבלה עם החבר שלה אליאב, שלמד איתה בשכבה. "בהתחלה, אליאב שאל את בן אם הוא מרשה לו לצאת איתי", היא נזכרת. בן הסכים, כמובן.

מימין: אילן, רון ושרית וענונו. "הוא היה הכי מאושר, כי הוא נכנס לרצועה" // צילום: לירון מולדובן

"אני תמיד רציתי להיות קרבית, בקרקל או משהו כזה. כשהייתי מדברת עם בן על הצבא, הוא היה צוחק עלי שלא ייקחו אותי לגולני, כי אני מרחפת כזאת. אבל אבא כל הזמן אמר שכבת למשפחה מסורתית, אני אלך לשירות לאומי.

"אחרי שבן נהרג, הודעתי לו שאני רוצה ללכת לגולני, להמשיך את המורשת שלו. הוא קיבל את זה. אמא היתה בעד, היא תמיד רצתה שאני אלך לצבא כי היא לא עשתה את זה, היא התחתנה צעירה. בעזרת השם, אני אגשים את החלום של בן ואהיה קצינה".

ישנה במיטה של בן

עד לאחרונה, לישי ומשה היה חדר משותף, ולכל אחד מהגדולים, רון ובן, היה חדר נפרד. ארבעה חודשים אחרי שבן נהרג, משה עבר לחדר שלו.

"זו היתה החלטה קשה אבל טובה", אומרת שרית. "חשבתי על זה ושאלתי את עצמי עד מתי החדר שלו יישאר ככה, עצוב. כל אחד היה נכנס לשם כדי להתפרק, לוקח את המדים שלו, יושב שם. זה היה פשוט חדר עצוב. הבנתי שאני חייבת להכניס לשם חיים. אז משה קיבל את החדר של בן, ורון קיבלה את המיטה שלו". 

בארגז מתחת למיטה שמורים מדי האלף של בן, שבני המשפחה קיבלו לאחר מותו. כשהם מוציאים את המדים לצורך הצילומים לכתבה, הנשימה נעצרת. אילן מריח את המדים, שרית מלטפת באצבעותיה את הכומתה החומה ואת סיכת גולני של בן. "לפעמים אני מתה ללכת למדים שלו, להריח אותם, ואני עוצרת את עצמי כי זה מפרק אותי. ויש לי עוד ילדים, אני לא יכולה להיות אגואיסטית ולהתפרק כל הזמן".

אחר כך תגיד שזה הזוי שהשנה עברה ככה מהר. שהיא עוד תקועה שם, ביום ההוא שהודיעו. "מאותו רגע הזמן נעצר, ואני לא יודעת אם הייתי רוצה שהזמן יעבור. כל דבר שאני עושה מלווה בייסורי מצפון, כשאני מרשה לעצמי לפעמים לקנות משהו, ללכת לבית קפה. אני צריכה לשפץ כמה דברים בבית, אבל אין חשק. בשביל מה. בן לקח איתו הכל". 

ב־6 ביוני היה בן אמור לחגוג 20. באותו יום קנתה רון בלונים ירוקים וצהובים, כצבעי גולני, והלכה עם אליאב להניח על קברו. היא לא הולכת הרבה לבית העלמין. אבא שלה הולך לשם בכל יום, כדי להתפלל על קבר הצדיק רבי משה אהרון פינטו, שם נהג להתפלל במשך שנים, עוד לפני האסון. לפעמים הוא פוקד גם את הקבר של בנו, לפעמים רק מסתכל עליו מרחוק.

שרית ממעטת להגיע לבית העלמין. "החיבור שלי לבן קיים כל יום, אני מרגישה אותו יותר בבית מאשר בבית העלמין. אם את רגילה לחום של האדם, ולרוח שלו, את לא יכולה להתחבר לחתיכת האבן שיש בבית העלמין. אנחנו אנשים מאמינים, ומי שמאמין לא צריך להיות שם ולבקר שם כדי להרגיש אותו. הנשמה שלו היא זו שנמצאת איתנו, ויש לה חיי נצח.

"אנחנו מדברים עליו המון בבית, אין שנייה אחת שאני עושה משהו והוא לא נמצא איתי ולא מלווה אותי. נגיד, כל דבר שאני מבשלת, אני חושבת לעצמי, וואו, אם בן היה פה, הוא היה אוהב את זה". 

שרית מספרת שבן התחבר מאוד לדניאל פומרנץ, שנהרג אף הוא בנגמ"ש. "אמא שלו, ורדה, שהיתה ראש מחלקת נפגעים בצה"ל, דואגת ועוזרת לי. התחברתי גם עם אימהות שכולות נוספות מצוק איתן, כמו האימהות של יובל דגן, טל יפרח ושון כרמלי. מי שרואה אותנו אומר שאנחנו נשים חזקות ונותנות כוח, אבל בסוף, מי שחי עם השכול בבית זה רק אנחנו. אני לא בעד הנצחה ובית כבוי".

"נגמ"ש המוות", מדגם M-113, נתקע בשל בעיה טכנית בשכונת סג'עיה. טיל נ"ט פגע בו והוא עלה באש. שישה חיילים, ובהם בן, נהרגו. החייל אורון שאול, גם הוא מיושבי הנגמ"ש, הוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע.

שרית מעדיפה לא להתייחס לביקורת בנושא הנגמ"ש. "אין לי מה להיכנס לזה", היא חותכת, "אותי מעניין בן. הדבר היחיד שכל הזמן שאלתי זה אם הם לא סבלו כשזה קרה. לדעת שזה היה מיידי וזהו. הגולנצ'יקים מורעלים ומקבלים משימות מטורפות, ולכן הם סופגים הרבה הרוגים. 

"תמיד הזדהיתי עם משפחות שכולות, אבל מרחוק. עכשיו, כשזה שלי, זה קורע. אני יכולה להבין מה עובר על כל אחד שהילד שלו איננו שעה שעה, דקה דקה. אף אחד אחר לא יכול להבין את האובדן הזה. זו לא דרך הטבע. זה אסון טבע".

בן ז"ל ורון. "אף אחד אחר לא יכול להבין את האובדן"

בנובמבר הקרוב רון תעלה על מדים ותתחיל את הטירונות, שנתיים פחות יום אחרי שאחיה התחיל את השירות. אחרי הטירונות, היא תוצב בגולני. "הייתי רוצה להיות מדריכת ספורט, אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להגיע לזה, כמו שבן היה עושה.

"יש לי חברים שהתגייסו לגולני, ובכלל, בבית הספר שלנו החדירו בנו כל הזמן את רוח גולני. המנהל שלי, עידו אהרונוביץ', הוא גולנצ'יק בעצמו, ובכל הזדמנות דיבר על זה. הצלצול שלנו בהפסקה היה של השיר 'גולני שלי'. לשכבה הוא קרא מחלקה. למורה הוא קרא מפקדת. מורעל. את יודעת מה קיבלנו בתור מתנה במסיבת הסיום? ספר של"ח. אמרו לנו: צאו לטייל בארץ. הכל היה מאוד ציוני כזה. אז זה חדר לבן, ואחריו גם אלי". 

מפעל הנצחה מרשים

קבוצת הבנות של אשדוד בכדורסל קרויה על שמו, מכבי בן אשדוד. בכניסה לתיכון הקימה המשפחה גן זיכרון לבן, פינת ישיבה ובה מדשאה וסלע שעליו הסמל של גולני, שאילן וחבריו הקימו יחד. כשתסתיים שנת השמיטה גם ייטעו עץ זית. באזכרה לבן הונח שם ספר זיכרון, והתלמידים באו וכתבו את זיכרונותיהם ממנו.

"המשפחה שלנו יזמה את זה, בשיתוף עם המנהל", אומרת רון. "בן היה השלישי מהתיכון שנהרג בזמן השירות הצבאי, היחיד מצוק איתן. זה יפה שעושים דבר כזה. נותן כוח".

גם היא ישבה שם, כשבאה לעשות את בחינות הבגרות בבית הספר. היום היא באה לשם לפעמים בערבים, עם החברים.

שרית מביטה בה בגאווה. עוברת מעצב לחיוך. "מאוד שמחתי כשרון אמרה גולני. אני מאמינה בה, ומאמינה שהיא תעשה הכל כדי ללכת בדרך של בן. אני רואה את הרעל בעיניים, את הרצון שלה להצליח, ואני יודעת שיש לה גם שאיפות להגיע לקצונה, והיא תעשה את זה, כי הוא לא הספיק. בת ובן בצבא זה שונה, אני לא יודעת איך אגיב כשהקטנים יגיעו לשלב הזה. אבל אני מאמינה בה מאוד. היא אולי נראית עדינה, אבל היא פייטרית. היא תגיע רחוק".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו