"יש לי כל כך הרבה רגעי עליבות, שאני פשוט לא יכול שלא להתייחס לזה בהומור"

לתומר שרון עדיין לא נמאס להיות רווק. למרות שחגג לאחרונה 45, הוא לא שומע עוד את השאלה הבלתי נמנעת "מתי תתחתן?". "כנראה שאנשים כבר נואשו ממני, למרות שאין לי שום דבר נגד חתונות", הוא אומר ולוגם את הקפה הראשון של הבוקר. ב־12 בצהריים.

"רווק תל־אביבי נצחי? אני קצת כזה, וזה בא לידי ביטוי בעיקר בהמון סקס. אנשים הם שטופי זימה בכל גיל, זה כל מה שהם רוצים לעשות. אני לא קורא לזה זיונים אלא מפגשים, כי זה לא לקפוץ ממקום למקום כמו חרגול כדי לשים איקס על עוד בחורה. כל בחורה זה עולם ומלואו, ודרך המפגשים האלה אני מקבל צוהר לעולם שלה, איך היא חיה, מי היא ומה היא. כל החברים הנשואים מקנאים בי. יש לי בָּנדה של חברים מכיתה א', וערב בנים אצלנו זה אומר שאני מספר משהו, והם אומרים: 'יא בן זונה, מניאק'. ככה כל הערב".

אז אתה קורע את העיר?

"אני לא בליין גדול, אבל יש כמה מקומות שאני הולך אליהם כבר 15 שנה. I’m the old man at the end of the bar. בחייך, אני הופך לאט לאט לנתן זהבי".

הגיל משחק תפקיד במרדף אחרי הבנות?

"אחוז בנות ה־25 שיוצאות איתי הולך וקטֵן מאז שעברתי את הארבעים, אין ספק. וחבל שכך. למרות שלי זה ממש לא משנה, מבחינתי אם המשטרה אומרת שזה חוקי אז זה חוקי".

לא שיש לו משהו נגד מערכות יחסים. רק לפני שנתיים היתה לו חברה, למשך כמה חודשים, והוא היה מאוהב, אך גם זה נגמר ("בסופו של דבר, יש רק מילה אחת שתמיד נכונה בפרידות: נמאס. נמאס לך ממנה, או נמאס לה ממך").

"אבל אני עושה הפרדה בין מערכות יחסים לבין הורות, כי הבנתי שאם אני לא רוצה להיות אבא זקן, אז עדיף שלא אחכה לרומנטיקה ופשוט אביא ילדים. אני רוצה להספיק לשחק איתם, לרוץ איתם, ועכשיו זה זמן טוב מבחינתי".

אז כבר יותר משנה שתומש עושה אודישנים לפרטנריות להורוּת משותפת. "לסביות, סטרייטיות, כאלו שאני מכיר טוב וכאלו שחברים שידכו כי הן רוצות או מתאימות.

"מרתק לנסות להקים ככה משפחה, כל הפרדיגמות שלך על אהבה ויחסים קורסות, הכל נהיה יותר ברור. אני מחפש חברה לחיים, ולא 'תן את הזרע ואת הכסף, תראה אותו פעמיים בשבוע ולך'. זאת תהיה קומבינה של משפחה, שהילדים בכלל לא יבינו עד גיל מסוים שאבא ואמא הם לא זוג. זה תא, ואני אמצא אותו ואשיג את זה".

מה הקריטריונים שאתה בודק אצל המועמדות?

"אותם קריטריונים שאני מחפש בבת זוג. בעיקר האקורד האנושי - מישהי לבית, שתתאים לי ותענה על כל מיני צרכים שלי. ישבתי כבר עם חמש בנות, עם אחת מהן הגעתי עד העורך דין שהסביר לנו את הצדדים המשפטיים, אבל זה לא הסתדר. מה שמעניין הוא שברגע שאתה מדבר בשיא הכנות על ילדים ומשפחה - וכנראה שאני מאוד משכנע כשאני מדבר על זה - אז יש סכנת התאהבות גדולה. זה האבסורד שבזה. ואז אתה אומר לה: 'לא, לא, לא. אני לא בא לישון אצלך. זה בדיוק הדבר שאנחנו מנסים להימנע ממנו'. זה מרתק, זה מסע מדהים".

הוא גדל ברמת אביב הישנה לזוג עובדי מדינה,  טלי (מזכירה) ושחר (מנהל אדמיניסטרטיבי), "אנשים פשוטים, שהם קודם כל מיזוג גלויות שהיה נדיר בתקופתם - אבא מעיראק ואמא מרוסיה". יש לו אח, ליאור, שמבוגר ממנו בשנתיים.

בגיל 10 כבר שיחק לצד שייקה אופיר בסידרה של החינוכית "סלם ותעלם" ללימוד ערבית; בגיל 13 גילם את בנו של ששון גבאי בהצגה "קוויאר ועדשים" בהבימה, ובהמשך היה חבר בלהקת צופי תל אביב ושירת בלהקת הנח"ל. "לפעמים הייתי הליצן של הכיתה ולפעמים הייתי הילד החולמני והלא ברור, שפתאום שמים לב ששבוע לא ראו אותו. בבית שלנו לא התוו כיוון תרבותי מדויק, אז מצד אחד גדלתי על 'חסמב"ה וילדי ההפקר', ומצד שני על מונטי פייתון ו'זהו זה'. מוני ובראבא היו האלילים שלי בנעוריי".

את ההכרה הגדולה קיבל לפני שני עשורים - תחילה בסידרת הנעורים "עניין של זמן", ואחר כך בחבורת פלטפוס, עם עידן אלתרמן, אבי גרייניק, תומר יוסף, ירדן בר־כוכבא, דני קרפל וחנן לדרמן.

השביעייה פרחה במועדון הסטנד־אפ של דומינו גרוס והמשיכה לתוכנית מערכוני נונסנס מיתולוגית, ששודרה בימיו הראשונים של ערוץ 2. אחרי יותר משנתיים וקרוב למאה פרקים, היא התפרקה.

"לעולם ימשיכו להזכיר לי את פלטפוס, וזה אחלה מבחינתי. פעם מוני (מושונוב) אמר לי: 'ברגע שעשית דבר כזה, אין דרך חזרה. אני לעולם אהיה ההוא מזהו זה'. זה כיף שיש לי את פלטפוס בביוגרפיה".

למרות מעמדה הקאלטי, פרט לאיחוד סמלי בתוכנית הסיום של "זהו זה" (1998), החבורה מעולם לא חידשה את פעילותה. "בערך 15 שנה זה לא קיים, וכבר 15 שנה שמדברים איתנו על איחודים, וזה לא קורה.

"לפני שנתיים עשינו מיני־איחוד ב'צחוק מעבודה', שממנו נעדרו תומר יוסף וחנן לדרמן. כשנפגשנו היו צחוקים היסטריים, אז אמרנו, אולי נעשה תוכנית יחד? אבל איכשהו זה התמסמס, כי אנשים לא באמת רוצים. חנן נהיה דוס, תומר מטייל בעולם עם הבלקן ביט בוקס ואי אפשר לתפוס אותו, ירדן בקטע שלה.

"הציעו לנו בעבר להתאחד, שקלנו וחשבנו לעשות משהו קצת שונה, כי ההומור שלנו השתנה מאז. אבל זה לא התרומם, כי כבר לא באמת קיימת החבורתיות הזאת. היינו גאנג, קבוצת חברים שמסתובבים 24 שעות יחד ומצחיקים אחד את השני. היום אין יותר 'חבורה'. אבל לא יודע, אולי למרות הכל עוד נתאחד פעם. לדעתי זה היה יכול לקרות רק אז, בניינטיז".

מה הוא לא הספיק לעשות מאז הניינטיז. דיבוב ("החרצופים"), סרטים ("מַרס תורכי"), תוכניות אולפן ("של מי השורה הזאת?"), סדרות איכות ("פרשת השבוע"), דרמות יומיות ("דני הוליווד"), סדרות נוער ("חצויה"), הצגות תיאטרון, הופעות סטנד־אפ ואימפרוביזציה, פרסומות ומוסיקה.

הוא גם הוציא שני אלבומים כזמר, ב־2004 וב־2012, אבל הם לא זכו להצלחה מסחרית. "התקליט הראשון שלי היה פסיכי וקרקסי, השני הוא מין סול־פאנק מעורב עם רוק ישראלי. אבל להפוך מקומיקאי לזמר זה נורא קיצוני, ולאנשים קשה לקבל את זה. אני יוצא יותר טוב בהופעה מאשר באולפן. אני אומר לך, אנשים יוצאים מהופעות בהלם, 'וואו, אתה זמר מטורף'".

עם ליא קניג, ב"פתאום הגיע סתיו". "הניסיון הכי יפה שהיה לי בתיאטרון אי פעם" // צילום: ג'ראר אלון

בימים אלה הוא מככב בשלוש הצגות שונות בהבימה - "עת דודים", "נעצר בחצות" ו"פתאום הגיע סתיו", שעלתה לפני כמה חודשים, ושבה הוא מגלם תפקיד ראשי לצד ליא קניג המיתולוגית. "בעיניי זה הניסיון הכי יפה שהיה לי בתיאטרון אי פעם - אחד על אחד עם ליא קניג, זה היסטרי". 

המחזה עוסק באמנית מבוגרת, שמכריזה מלחמה על ילדיה המתכננים להעבירה לבית אבות. היא מתבצרת בביתה שבברוקלין עם חומר נפץ ופצצות מאולתרות. בשלב הזה מתגנב לדירתה בנה כריס (תומש), שאותו לא ראתה עשרים שנה, והוא הופך למתווך בינה ובין ילדיה האחרים. "ההצגה מתחילה מצחיק, ולאט לאט מעמיקה לתוך עניין הזיקנה וההורות והמרחק בין ההורים לילדים. קל מאוד להזדהות איתה. לאורך ההצגה אני שומע אנחות מאנשים מבוגרים בקהל. אולי אלה סתם אנשים שמתים כי הם מבוגרים נורא, אבל מייד מפנים אותם וממשיכים בהצגה. יש לי תחושה שהמשפט הזה לא ייצא טוב בעיתון בלי האינטונציה. תדאג לכתוב בסוגריים: באינטונציה קומית".

•   •   •

ההומור הישראלי היום פחות נועז בעיניו ממה שהיה פעם. "הסאטירה הרבה פחות נשכנית, חוץ מ'היהודים באים' ובמידה מסוימת 'הכל שפיט'. 'מצב האומה' מצחיקה אותי. 'ארץ נהדרת' לפעמים כן ולפעמים לא. בכלל, הרבה מהבידור הטלוויזיוני חסר דמיון. לכן כנראה לא הצלחתי למכור כל מיני דברים לזכיינים. כי מצפים ממך לעשות את הדברים הצפויים כדי לספק את הסחורה, ואותי זה לא מצחיק. וזה דווקא בזמן שהיצירה הישראלית בתחום הדרמה עברה למקומות הרבה יותר טובים מפעם".

הסטנדאפיסטים של היום מצחיקים אותך?

"לא ממש. הסטנד־אפ הפך למשהו צפוי וחסר דמיון, עם בדיחות 'אתם מכירים את זה ש...'"

אז מה כן מצחיק אותך?

"אני. כי אני תופס את עצמי בכל כך הרבה רגעים של עליבות, של קטנות רוח ושפלות קומה, שאני פשוט לא יכול שלא להתייחס לזה בהומור. הסיפורים של החיים שלי כל כך מגוחכים. אם אתה עושה גוגל על השם שלי, אתה מייד רואה: תומר שרון נשרף, תומר שרון נעצר על ידי שוטרים וחטף מכות, תומר שרון חשף את איבר מינו בפייסבוק, תומר שרון נפל קורבן למתיחת רשת, תומר שרון ככה, תומר שרון ככה. שום דבר שקשור לעשייה, רק מקרים מוזרים".

וזה מעצבן אותך?

"בהתחלה זה עיצבן אותי. גם לא יכולתי להגיב, כי אני לא ברמת הסלביוּת של להחזיק יחצן או יועץ תקשורת. באיזשהו שלב כבר לא היתה לי ברירה אלא להתייחס לעצמי בהומור. ככה עשיתי כל החיים. לא כל אחד מת מוות קליני פעמיים בגיל 10. כן, גם זה אני!"

אתה חייב לספק הסבר איך זה קרה.

"בפעם הראשונה נתקלתי במעקה באיצטדיון המכביה, הלב שלי הפסיק לפעום ואבא שלי עשה לי החייאה. קצת אחרי זה עשיתי אומגה בגן שעשועים ולא עזבתי אותה בזמן. למזלי, אבא שלי היה שם שוב. לכן כבר אי אפשר להתייחס לזה ברצינות. במידה מסוימת, אלוהים כנראה בחר בי, אני שפן ניסיונות של מדען מרושע שמקום קבורתו לא נודע".

מכל המקרים האלה הוא יצר סידרה, אבל לא הצליח למכור אותה. "אמרו לי: 'לואי סי. קיי לא ילך בארץ'. אני לא מבין למה. אני רוצה לחזור לסטנד־אפ, אז עשיתי רשימה עם כל הדברים האבסורדיים שקרו לי. למשל, איך נשרפתי לפני חמש שנים בתאונה. מקרה נוראי של דביל שיושב בבית ובטעות נשרף, בגלל שהתפוצץ לי בפרצוף משהו שנדלק מנר כי הייתי מסטול. מיתוס של סיזיפוס, שתמיד יעשה את זה לעצמו.

"כתבתי על זה פרק בסידרה, ובאופן די משעשע אחד הפידבקים ששמעתי היה: 'זה לא אמין'. אמרתי לאיש שדיבר איתי: 'אחי, הנה הכוויות, מה אתה אומר לי לא אמין?'. או הפעם ההיא שיצאתי עם בחורה קטועת רגל, ורק באמצע של הזה הבנתי שחסרה לה רגל. אתה מבין? זה האבסורד של חיי".

וגם עבדו עליך בפייסבוק.

"כן, לפני שנה וחצי. הייתי חדש ברשת, ומישהו התחזה לאישה ועבד עלי. רשעות בלתי רגילה. זה הגיע לשיחות מאוד אינטימיות, חברות עמוקה, אבל לא רומנטיקה, כי 'היא' הבהירה לי שהיא 'לא יכולה לצאת מהבית ויש לה חבר'. קיבלתי את זה, אני ג'נטלמן. אז נהייתה חברות וירטואלית שנמשכה חודשים. דרגת החילול שהרגשתי ברגע שגיליתי שזה מתחזה היתה מטורפת. חשבתי לתבוע אותו על התחזות, ואני יכול, כי זה עוול ברמה הפלילית. אבל אין לי כוח לזה.

"בכלל, אני לא זהיר במיוחד. אני שוכח לפחד. קרה לי הרבה שהגעתי למקומות מסוכנים כי לא שמתי לב. והרשת יכולה להיות מקום מסוכן. זה מה שהורים מלמדים את ילדיהם, ואותי אף אחד לא לימד. אני אולד סקול. בגלל זה גם פירסמתי בטעות תמונה של הזין שלי על הוול בפייסבוק, למרות שבכלל רציתי לשלוח אותה בהודעה פרטית למישהי, אבל הייתי קצת שיכור. אני מקווה שכולם נהנו. אגב, קיבלתי הרבה מחמאות".

אתה לא רואה איזה חוט מקשר בין הכל? אולי קצת יותר מדי אלכוהול וסמים?

"אף פעם לא הייתי שתיין גדול. היתה לי תקופה, לקראת גיל 40, שבה הייתי במערכת יחסים קצת פסיכית, שכללה הרבה אלכוהול. באמת הפרזתי אז בוודקה וערק. היום אני איש של יין אדום, זה אלגנטי וזה בריא. נכון שגם עם זה אני יכול להגזים, אבל זה משהו אחר. עישנתי מריחואנה במשך שנים. כשניסיתי להפסיק לא הצלחתי, גם כי לא באמת רציתי, וגם כי יש לי אופי כזה שאם אני מנסה יותר מדי, אז הכוח הנגדי עולה באותה עוצמה. אני לא בן אדם טוטאלי, ולכן למינון יש יותר חשיבות עבורי. כבר ארבע שנים אני לא מעשן יומיומי ואין לי גראס בבית. ברגע שעליתי על המינון המתאים, בדיוק כמו סיגריות ואלכוהול, אז אני גם מאוד נהנה לעשן".

כאחד שפעיל מאוד במאבק ללגליזציה, איך אתה רואה את השינוי ביחס של הציבור לסמים קלים?

"כשדברים נכנסים למיינסטרים, הם עוברים שינוי שהוא לא בהכרח חיובי. פעם עישון היה משהו שקשור לחופש ולאיזה רצון להרמוניה בין אנשים. ברגע שהישגיות כוחנית משתלטת על ההוויה שלך, אז גם אם תעשן, תהיה מה שנקרא סאחי, במובן המעצבן של המילה. זאת התנגשות של ערכים.

"הגראס תמיד איים על התרבות הקפיטליסטית המערבית. האתוס המרכזי של הניאו־ליברליות חייב להציף אצל אנשים כמות מסוימת של חרדה כדי שהם תמיד ירגישו צורך להשיג עוד, וככה הכלכלה גדלה ומתפתחת. כשאתה מעשן גראס, אתה כבר לא רוצה לצאת החוצה מהחדר, מספיק לך מה שיש לך והכל סבבה. בתרבות שלנו זה נחשב לחתרני".

איך אתה עם סמים אחרים?

"אני כבר ממש לא בעניין, אבל היו זמנים. חוץ מהרואין, אין סם שלא ניסיתי בשנות ה־90, וגם קצת אחרי. אני לא יכול להגיד שאלה לא היו דברים נחמדים, אבל בניגוד למריחואנה, זה לא משהו שאתה רוצה לעשות באופן קבוע. אף פעם לא הייתי עושה את זה בכמויות, כמו אנשים שראיתי מסביבי. אני דווקא די שומר על עצמי. קוקאין אני לא יכול לסבול, אני קורא לזה הקשקשים של השטן. זה זבל. עשיתי את זה פעמיים בחיים, ואמרתי, מה זה החרא הזה? זו לא סאטלה בכלל. אף פעם לא הבנתי למה עושים את זה. זה גמר לי חברויות, זה גועל נפש".

•   •   •

בקיץ שעבר, בעיצומו של מבצע צוק איתן, פירסם תומש בפייסבוק קריקטורה של אדם מחזיק באיבר מינו אל מול ההפצצות בעזה. רבים, מיותר לציין, לא אהבו את זה. 

"אל תשאל, עשו לי לינצ'טרנט. אלפי גולשים התנפלו עלי עם קצף על השפתיים. התנצלתי בפני מי שנפגע, אבל המלחמה הזאת לא היתה דומה לשום דבר שאני זוכר. מעולם לא הייתי שייך למעגל חברתי אחד, תמיד הייתי מחובר לכל מיני אנשים, על סקאלה רחבה מאוד, ופתאום זה שישבתי אצלו על סיחים ושאכטות קורא לי בוגד ומאיים על חיי בפייסבוק. מדהים עד כמה חזקה ההפרדה הזאת. זה שדים! פסיכי!"

פחדת?

"זו היתה הפעם הראשונה שבאמת חשבתי לעזוב את הארץ, פשוט ללכת מפה, כי אולי אני כבר לא מתאים לפה - אני, הערכים שלי ודרך החיים שלי. אבל אני לא רוצה לעשות את זה, כי בניגוד למה שהאנשים ניסו לומר לי בקיץ שעבר, אני מאוד אוהב את המקום הזה ואני קשור אליו בכל נימי נפשי. אני עברי וישראלי".

מה חשבת על האמירות של שרת התרבות?

"אני לא מאמין שכרגע באמת אפשר לצנזר תכנים בארץ, זה נראה לי יותר כמו מסך עשן כדי שלא נתעסק בבעיות אחרות". 

יכול להיות שהאמנים הגזימו בתגובה שלהם? לא נתנו לה כמה ימי חסד, סתם חיממו אותה.

"לדעתי היא זו שחיממה את האווירה כאשר אמרה שהתרבות לא מעניינת אותה".

•   •   •

לפני פחות משבועיים הגיע לעיסקת טיעון בהליך המשפטי הארוך שהתנהל בגין מעצרו ב־2012, על רקע ניסיון חידוש מחאת האוהלים ברוטשילד. בכתב האישום ייחסה לו המשטרה תקיפת שוטר, השתתפות בהתקהלות אסורה ושימוש בכוח או באיומים כדי למנוע מעצר. "אני, גיבור העל שאתה רואה פה, פוצצתי שוטרי יס"מ חלושים, זרקתי בקבוק, נתתי אגרוף בחזה לשוטר, ירקתי עליו, קיללתי אותו, נמלטתי ואיימתי? הכל ערימה של שקרים מטורפים. מתוך 24 תיקים שנפתחו לאנשים בשני לילות המעצרים, 18 נסגרו לחלוטין, ושישה - אני ביניהם - נגמרו בסוג של עיסקת טיעון. אני הודיתי בהתקהלות אסורה, שהעונש על זה הוא 'נו, נו, נו. אל תתקהל יותר, וכשאומרים לך ללכת תלך'". 

אז אתה מרגיש שניצחת?

"ודאי, אם היו למשטרה הוכחות שתקפתי מישהו, הם היו מראים אותן". 

אולי כל ההסתבכויות פגעו לך בקריירה?

"ברור לי שיש לזה מחיר. כי בטח אומרים: 'וואי, אין לי כוח להתעסק איתו'. בגלל איך שאני נתפס ודברים שעשיתי, נהיה לי איזשהו נזק במקצוע. אני משוכנע שיש לזה גם קשר לכך שאני פחות בטלוויזיה בשנים האחרונות, כי מישהו בטח אמר באיזשהו משרד: 'לא רוצים לראות את הפרצוף שלו'".

נעצר בהפגנות של המחאה החברתית. "בגלל איך שאני נתפס, נהיה לי נזק במקצוע" // צילום: רוני שיצר

גם בהבימה תומש עשה קצת ברדק, כשעמד לפני שנתיים בראש המאבק של ארגון השחקנים נגד הנהלת התיאטרון. העילה היתה מאבק על כספי פנסיה וקרנות השתלמות, ולבסוף התקבלו דרישות השחקנים. "עברנו את המשבר הגדול, למרות שעד היום אנו נאבקים על התנאים שלנו. יש חוזים שלא נפתחו כבר שנים, למרות שהשכר נשחק".

לא חששת שיפטרו אותך?

"שמעתי כל מיני רמיזות כאלו בזמנו, אבל עובדה שאני עדיין עובד שם. להפך, ככל שאני יותר מזיין את השכל על צדק, אני מקבל תפקידים יותר טובים. נכון שהיה לי תאקל עם ההנהלה, וזה היה קשה, אבל אנשים הגיוניים מכבדים מאבק. באותה תקופה הייתי פרילנס, והיום יש לי חוזה אחר. זה מעבר מעניין, פעם ראשונה בחיים שאני לא פרילנס. זה מעניין לחוות את החיים פתאום מהצד השכיר שלהם. ועדיין, אם כסף היה המניע שלי בחיים, כבר היה לי הרבה ממנו".

את הראיון קוטעת שיחת טלפון מהבנק. הפקידה מספרת לו שהוא בחריגה ולא יכול עוד להוציא כסף. "זה קורה לי מלא, אני נורא מבולבל בדברים האלה. שכחתי להפקיד איזשהו צ'ק שנמצא פה עלי, אז נכנסתי למינוס. או שפתאום, באיזה יום, אני מקבל טלפון מרואה החשבון שלי, 'לא היית פה שמונה חודשים'. ואחריו מתקשר אחד ממע"מ, עם קול של החליפה של האיומים, 'אתה חייב לנו עשרת אלפים שקלים'. אני גרוע בדברים האלה. לדעתי, רוב הכסף ששילמתי במהלך החיים לרשויות היה קנסות".

על דיכאונות כבר אין לו כוח לדבר. "זה היה מאוד מזמן, ונמאס לי לדבר על זה, כי אז בחורות חושבות שאני מדוכא היום. ברור שהחולשה שלי היא הנטייה לדיכאון. זה שהוא התפרץ רק פעם אחת וגדעתי את ראשו, זה לא אומר שהוא לא נמצא שם, בעצימות נמוכה. יש בי נטייה לעצב. עצב זה טוב, דיכאון זה רע. אני רק צריך לשים לב להישאר בצד הנכון של הסקאלה.

"כשרובין וויליאמס מת, בכיתי כמו שלא בכיתי שנים. ביטלתי צילומים למחרת, כי העיניים שלי היו נפוחות. לא האמנתי שזה קרה בכלל. ראיתי את עצמי בו. הוא היה מההשפעות הגדולות בנעוריי, המגה־ליצן הזה, תופעת טבע, ולגלות שהוא היה כל כך עצוב.

"זה שהוא לא הצליח להתמודד עם הפרקינסון ולא הצליח להצחיק את עצמו, פשוט הרג אותי. הזדהיתי איתו מאוד".

היית בטיפולים פסיכולוגיים?

"אין לי כוח לזה. הייתי בכמה כאלה בעבר, אבל בסופו של דבר קלטתי שכדאי לי להשקיע את הכסף בדברים אחרים, חוץ מזה גם הבנתי שאם כבר אני הולך לפסיכולוג, אז זה חייב להיות רק מטפל גבר. עם המטפלות שאצלן הייתי זה תמיד הסתבך".

כמה כאלו היו?

"שתיים. לא נרחיב. בוא נגיד רק שנעשו עבירות אתיות לאורך הטיפול שלי".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו