רק לדבר אחד אני מתגעגע בתפקיד הנשיא: להיות המפקד העליון של צבא ארה"ב", אומר לנו, בעיניים בורקות, נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' וו. בוש. "אני מעריץ את הצבא, את הלוחמים, את המשפחות, את הפצועים. הצבא שלנו מדהים, אני מצדיע לו".
יותר משש שנים חלפו מאז עזב בוש את הבית הלבן, בתום שתי תקופות כהונה שנחרתו בזיכרון בשל האירועים הגדולים שטילטלו את אמריקה ואת העולם: הפיגועים ב־11 בספטמבר 2001 והמלחמות באפגניסטן ובעיראק. מאז פרישתו, שמר על ריחוק מהפוליטיקה האמריקנית. הוא הקדיש את זמנו ל"מרכז בוש" בטקסס, הכולל ספרייה ופרויקטים חובקי־עולם, לכתיבת שני ספרים - "נקודות־הכרעה", על כהונתו, ו־"41" - ביוגרפיה של אביו, הנשיא־לשעבר ג'ורג' ה. בוש. באחרונה, החל לעסוק בציור. ברקע, נותרו שאלות על מורשתו, ובעיקר על עיראק, והוא נהג לומר, כפי שגם כתב במשפט הסיום של ספרו - "ההיסטוריה תשפוט אותי". אולם כבר עכשיו, בתקופה הסוערת העוברת על המזה"ת, נראה שהאמריקנים משנים דעתם - לטובה. בסקר שערכה לפני שבוע CNN, אמרו 52 אחוז מהנשאלים כי הם מתייחסים בחיוב לנשיא־לשעבר: נתון גבוה יותר משל הנשיא המכהן אובאמה.
פגשנו את הנשיא־לשעבר בוש בלאס וגאס, בין אירועים שבהם השתתף. הוא היה נינוח, הפגין חוש־הומור שנון, והמון רגש - בעיקר, בענייני צבא, ביטחון, הגנת המולדת. הזכרנו לו את הקטע מספרו, שבו הוא מתאר כיצד במהלך ביקור־פרידה מכוחות ארה"ב באפגניסטן, ניצבו מולו לוחמים מיחידת העילית ה"ריינג'רים", הצדיעו, והודיעו כי הם חותמים על הארכת שירותם, תוך השמעת שבועת־האמונים "להגן על חוקת ארה"ב, נגד כל אויב מחוץ ומבית". הוא התרגש. "פיתחתי סוג של משפחתיות עם הלוחמים ועם משפחותיהם, הרביתי לבקר פצועים ב'וולטר ריד' (בית חולים גדול לפצועי מלחמה). בכל פעם הייתי שומע מהם את המשפט הבא: 'הייתי עושה את זה שוב, ואני מקווה שאוכל לחזור לקרב'".
המלחמה נחתה על בוש בהפתעה, בפיגוע "אל־קאעידה" במגדלי התאומים ובפנטגון. "הסיפור של אותו שבוע הוא המפתח להבנת תקופת נשיאותי", הוא כותב בספרו. "השקעתי את כל ליבי ונשמתי כדי להגן על המדינה - בכל האמצעים".
ולנו הוא אומר: "אף אחד לא הכין אותי להפוך לנשיא של שתי מלחמות". אבל המציאות סידרה לו "ברגע אחד" משמרת קשה בבית הלבן, שבה נשיא צריך לקבל "החלטות קשות מאוד", כפי שהוא אומר - לשלוח את הבנים למערכה להגן על המולדת, בידיעה שלא כולם ישובו הביתה.
• • •
תמיד רצינו לשאול אותך, אדוני הנשיא, על פיגועי 11 בספטמבר: האם אתה יכול לספר לנו כיצד הגבת כשדיווחו לך על הפגיעה במגדלי התאומים?
בוש: "הייתי בכיתה בבית ספר בפלורידה, בדיוק כשהקריאו ספר. הגעתי לסיור במקום, במסגרת קידום רפורמת חינוך שאותה ביקשתי להעביר בקונגרס. כאשר המטוס הראשון פגע במגדל, חשבתי שמדובר בתאונה. לא היה לי זמן לחשוב כי הייתי בכיתה, וגם התמונות לא היו ברורות.
"התקשרתי לקונדי (קונדוליסה רייס), והיא לא ידעה מה קורה. רציתי לוודא שראש עיריית ניו־יורק מקבל עזרה מהרשויות הפדרליות. ואז, כשאני קורא את הספר, אנדי קארד (ראש הסגל של הבית הלבן) אומר לי: 'מטוס שני פגע בבניין השני - ארה"ב נתונה תחת מתקפה'.
"קשה מאוד לשמוע דברים כאלו כשאתה נשיא. התקשורת, כמו תמיד כשהנשיא באירוע פומבי, נמצאת בסביבה, והכתבים קיבלו את אותם הדיווחים. אני חוויתי משברים בעבר. בשלב הראשון, כשפורץ משבר, חשוב מאוד לא להיכנס לפאניקה, כי העם בוחן אותך בשבע עיניים. אם אתה נכנס לפאניקה, גם העם נכנס לפאניקה. אז חיכיתי לרגע המתאים לעזוב את הכיתה.
"כשיצאתי, התחלתי לקבל מידע מעודכן יותר. אמרו לי שמדובר במטוסי נוסעים של חברות תעופה. נאלצתי להסביר מה קורה להורים של הילדים, שהתקבצו בכיתה. ראיתי על פניהם את ההלם, את חוסר היכולת להאמין שזה קורה, ואת כל הרגשות השליליים שהם, ושאר האזרחים, חוו. אנשים ממילא מתרגשים כשהם רואים נשיא, ומה שאני עשיתי רק גרם להם להתרגש עוד יותר, כי במקום שהנשיא ידבר על רפורמת החינוך וישבח את בית ספרם, הוא מעדכן אותם במידע של ממש תחת מתקפה, ואמרתי להם שאנחנו 'נתמודד עם זה'. עדיין לא היה ברור לי מה זה 'זה', אבל רציתי לשדר שאנחנו נדע מה לעשות. רציתי לשדר ביטחון. הם היו בהלם ועצובים ומוכי חרדה. המכוניות דהרו למטוס הנשיאותי, ליתר ביטחון.
"קונדי אמרה שפגעו גם בפנטגון, וידעתי שאנחנו במלחמה. לא היה לי ספק שמדובר בהכרזת מלחמה על אמריקה. ברגע אחד הפכתי לנשיא מלחמה. האמת היא, שבמהלך העימותים השונים במערכת הבחירות אף פעם לא שאלו אותי מה אעשה כמפקד עליון אם תהא מלחמה. נשבעתי באותו היום שאלחם על מדינתי; חשבתי על הילדים שהיו בכיתה. קיבלתי החלטות קשות מאוד. הרבה מאוד. וכולן נועדו להגן על המדינה".
כשנכנסת לבית הלבן, לא חשבת שקיימת אפשרות שתהיה מנהיג מלחמה?
"כשהתמודדתי בפעם הראשונה, בשנת 2000, לא חשבתי כך, כי לא היתה מלחמה. אף אחד לא העלה על דעתו שארה"ב תותקף ושקרוב ל־3,000 איש ייהרגו בפיגועים. מי היה מאמין שאנשים רעים ישתמשו בטכנולוגיה שלנו כדי לרצוח אנשים? לכן כשזה קרה חשבנו לעצמנו: 'מה עוד הם יכולים לעשות כדי לפגוע בנו?'
"לקח לנו זמן להבין מי הם, אך נלחמנו בהם ללא לאות. הרבה אנשים החלו לרדוף אחריהם ואני אמרתי להם - 'קדימה - אל תהססו'. בהתחלה היו כולם מאחוריי, 90 אחוז מהעם תמך בי. עם הזמן החלו לצוץ פרשיות ואנשים החלו לקפח חייהם, אך על הנשיא להיות חסר פשרות ולנהוג בחוכמה. קשה לבקש מאיש קומנדו להילחם ולסכן את חייו, אם הנשיא לא נחוש להילחם. אני לא חושב שאפשר להנהיג אנשים אם אתה מרחם על עצמך ואומר שקשה לך. לכן לא חלפה בי המחשבה להתפשר עם האויב, כי מדובר באויב שרוצה להרוג אותנו".
הספר שלך מעניין מאוד, כי הוא מתמקד בתהליך קבלת ההחלטות. בין השאר כתבת ש"אין מדריך או ספר לימוד, שמורה מה לעשות בעתות משבר כמו באירועי 11 בספטמבר". איך בכל זאת קיבלת החלטות?
"התהליך של קבלת החלטות הוא במיטבו כשיש אסטרטגיה ברורה. זמן קצר לאחר הפיגועים ב־2001, פרסתי את עקרונותיה של האסטרטגיה שלי, ובמרכזה - התובנה שמולנו ניצבת תנועה אידיאולוגית המוכנה להרוג חפים מפשע במטרה להשיג את מטרותיה. האסטרטגיה שלי - דוקטרינת בוש - אומרת כי אנחנו נילחם מלחמת חורמה באלו שרוצים לפגוע בנו ונגרום לכך שהם ייתנו דין וחשבון על מעשיהם וצדק ייעשה - ללא כל הגבלת זמן. נדבך נוסף באסטרטגיה הוא העיקרון שאם מישהו נותן חסות לטרוריסט הוא למעשה שותף באשמה בדיוק באותה מידה.
"ארה"ב לא יכולה להרשות לעצמה לפעול מתוך תקווה שהאיומים המונחים לפתחה לא יתממשו. הפיגועים ב־2001 העירו אותנו משנתנו, כי הבנו עד כמה אנחנו פגיעים - למרות האוקיינוסים הענקיים שסובבים אותנו. האסטרטגיה גם כורכת בתוכה את ההבנה שהדרך היחידה לנצח אידיאולוגיה של שנאה היא באידיאולוגיה של תקווה. לכן, כל ההחלטות נבעו מהדוקטרינה הזאת.
"רציתי שגם אויבים וגם ידידים יבינו, שאני מתכוון לעמוד במילתי. ורק אז התחלתי בשלב הביצוע. הרבה מההחלטות שלי נבעו מדוקטרינה זו, במיוחד ההחלטות הנוגעות לביטחון הלאומי. כמובן היו גם היבטים אמוציונליים לאסטרטגיה - כשאמרו לי שארה"ב נתונה תחת מתקפה, הייתי באמצע ביקור בבית ספר. המורה והילדים החלו לקראו ספר יחד. חשבתי על רגע זה רבות, כי הוא משקף את החובה העליונה שלי כנשיא: להגן על המולדת ועל המדינה ועל האזרחים".
"חושש שהבדלנות תחזור"
אתה מצטט בספרך גם את הנשיא אברהם לינקולן: "את העימות בין חופש לרודנות ניתן לנהל רק בדרך של מלחמה, ואת ההכרעה אפשר יהיה להביא רק באמצעות ניצחון". אמרת שמלחמה בטרור פועלת על אותו העיקרון. האם הטובים מנצחים?
"המלחמה בטרור לא הוכרעה באופן מלא ולא תגיע לניצחון מלא עד שלא נדחק את אידיאולוגיית השנאה לפינה, עד שהיא לא תסולק מהציבוריות. אני סבור שניתן לעשות זאת באמצעות פיתוח הקהילה. יש להעצים את האזרח כך שהמצב הקיים, שבו השלטון קובע בלעדית איך תיראה הקהילה, יתהפך על פיו - כך שהאזרח הוא שיוכל לעצב כיצד ייראה השלטון. יש מעט מאוד מדינות במזה"ת שבהן מציאות זו קיימת. ישראל היא אחת מהן. ישראל מאפשרת לעם להחליט איך תיראה המדינה. כך היתה גם עיראק בעקבות המלחמה. היתה שם מערכת פרלמנטרית ועדיין יש שם, למרות השינויים שחלו לאחרונה. אך עדיין יש טרור.
"האם אפשרי ליצור סביבה אחרת, שבה לטרור תהא יכולת פחותה להרים ראש? כן, זה אפשרי והכרחי. האם מדובר בתהליך קצר טווח - לא, זה ייקח זמן רב. אמרו שאני שבוי בקונספציות אידיאליסטיות, שאני חסר תקנה בעניין הזה, אבל איני סבור שאפשר להשיג מטרה ללא חזון. מדובר באויב שעליו יש להפעיל לחץ תמידי.
"הנשיא שלנו אמר שאנחנו נכתוש את דאעש וננצח אותו, ואני אכן מקווה שכך יהיה - כי מדובר ביעד ראוי והכרחי. אני מכיר בכך שעדיין יש איום, אחרת הוא לא היה אומר את זה. אני כיוונתי ליעד זה. אני מקווה שהאסטרטגיה שלו תעבוד".
האם המלחמה נגד הטרור מנוהלת כיום בצורה נכונה?
"החלטתי, כפי שאתם יודעים, שאני לא אמתח ביקורת על מי שנכנס לתפקיד אחריי - ומכיוון שאני מתכוון להישאר בעולם הזה עוד קצת (צוחק), הכוונה היא לכלל הנשיאים שיבואו אחריי. תמיד יש את הפיתוי לשכתב את ההיסטוריה ולגרום לשינוי ההערכה כלפיך באמצעות הפניית חיצי ביקורת כלפי נשיא אחר. אני סבור שגישה זו מוטעית מיסודה. מכיוון שאני יודע עד כמה קשה להיות נשיא, אני סבור שמנהיגים אמיתיים לא מותחים ביקורת על מי שמכהן אחריהם. לא ראיתי בעין יפה את הביקורת שהנשיאים הקודמים מתחו עלי, ולכן החלטתי שלא אעשה כך".
אבל הזכרת את דאעש, אדוני הנשיא. אתה מדבר על ניצחון על הטרור. האם ניתן היום לנצח את דאעש בסוריה ובעיראק ללא כוחות קרקעיים?
"הנשיא יצטרך להחליט אם זה אפשרי. כנשיא, דעתי היתה שצריך חיילים בשטח - boots on the ground. כל הפרשנים אמרו שאי אפשר לנצח את אל־קאעידה, וטענו כי יש לצאת מעיראק. אני החלטתי הפוך. אני שלחתי תגבור של 30 אלף חיילים. הוספתי כוח, במקום להסיג כוח. ואני חושב שההיסטוריה תעשה צדק עם ההחלטה שלי ותראה שאל־קאעידה בעיראק נוצח כתוצאה מהמהלך הזה. נראה איך הממשל הנוכחי יתאים את עצמו לשטח".
בתקופתך כנשיא, האומה היתה מוכנה להתמיד במערכה נגד הטרור ככל שיידרש. בספרך אתה מתאר כיצד בניו־יורק, ב"גראונד זירו", קראו לך לרדוף אחר הטרוריסטים ולחסלם, וייקח מה שייקח. האם עדיין האנשים מוכנים להקרבה כזו?
"יש לי חשש שהנטייה האמריקנית לבדלנות תחזור למרכז הבמה. תופעה זו חוזרת ונשנית בהיסטוריה האמריקנית. מלחמת העולם השנייה היא דוגמה קלאסית - המדיניות הבדלנית ראתה רק את אמריקה לנגד עיניה. המדיניות כונתה America First ובבסיסה היתה האמירה: 'מה אכפת לנו, האמריקנים, ממה שקורה באירופה'. כתוצאה מכך העולם חווה את התקופה הקשה ביותר בתולדותיו.
"הבדלנות, כמו גם העייפות מהלחימה, משתלבת גם עם חסמים מסחריים (פרוטקציוניזם) ונייטיביזם (הדרה של כל מי שאינו בעל רקע דומה לנו). הנייטיביזם התבטא בכך שבשנות ה־20 של המאה הקודמת טענו כי יש יותר מדי איטלקים ויהודים. לכן סגרו את שערי ההגירה לאמריקה. אנחנו רואים שוב שההיסטוריה חוזרת על עצמה. האם הכל שזור זה בזה? אני סבור שכן. אני חושב שיש צורך במנהיגות שתסביר לעם למה המעורבות שלנו בחו"ל הכרחית. זה אחד הלקחים של הפיגועים ב־2001".
"להתמודד עם האיומים"
איראן עבורנו היא הנושא המרכזי. אמרת בספר שהיו לך שלוש אופציות מול איראן: הסכם, דיפלומטיה אגרסיבית ותקיפה. מה אפשר לעשות כיום מול איראן?
בוש: "זו סוגיה מאוד רגישה. אני לא אגיב על כך, כי בכל פעם שאני אומר משהו זה נתפס כביקורת על החלטות הנשיא. אני לא ארחיב בסוגיה".
"אי אפשר להנהיג אנשים אם אתה מרחם על עצמך ואומר שקשה לך". בוש במהלך הראיון עמו
מדובר במשטר שנוגד את הערכים האמריקניים. השאלה היא גם האם ניתן לסמוך עליהם?
"זו החלטה שהממשל צריך לקבל. חייבים לשאול את עצמנו האם אכן ניתן לסמוך על מילתם של מי שמדברים איתם. כל נשיא וכל ראש ממשלה צריך לשאול את עצמו שאלה זו כאשר הוא מתנהל מול אנשים אחרים. כשאני הייתי נשיא, אנשים שעבדתי מולם תמיד אמרו משהו אחד והתכוונו למשהו אחר. כך זה בפוליטיקה. אתה צריך להיות ריאלי, אם אתה יכול לסמוך על מילה של מישהו. הנשיא הוא זה שיצטרך להחליט בנושא".
בזמנו, כנשיא, החלטת עם טוני בלייר, שצריך לפלוש לעיראק כי סדאם חוסיין לא מילא אחר החלטות מועצת הביטחון ולא איפשר לפקחים למלא את תפקידם. פרט מה הוביל אותך למהלך?
"לגבי עיראק - הערכנו שהאיום המרכזי ביותר עלינו הוא שימוש בנשק ביולוגי וכימי או הפעלת פצצה 'מלוכלכת', ופחדנו שנשק זה יגיע לארגון טרור שתקף אותנו. אז התחלנו לנתח את המצב ושאלנו את עצמנו מי יוכל לספק לארגוני הטרור נשק כזה. כל סוכנויות הביון בעולם אמרו שיש לחוסיין נשק כימי. ההערכה של המודיעין היתה שהוא אויב קשה של ארה"ב, ולכן פניתי לאו"ם - לא משהו פשוט עבור מישהו ממערב טקסס - והעברנו החלטה במועצת הביטחון שעברה פה אחד.
"ההחלטה חייבה אותו לחשוף את כל האמצעים שברשותו ולפרק את נשקו, ולא הוא ייאלץ להתמודד עם ההשלכות. אני התכוונתי לכל מילה, לא זרקתי הצהרות ריקות מתוכן לאוויר. מדובר באחד העקרונות של דוקטרינת בוש: חייבים להתמודד עם האיומים באופן רציני - לפני שהם הופכים לאיום ממשי. סדאם חוסיין סירב לשתף פעולה - למרות שניסיתי לפעול גם בערוצים דיפלומטיים. אנשים שוכחים שהצעידה למלחמה היתה קשה - ודחקו בי לקבל החלטה.
פוטין הפך את זה לתחרות? בוש וכלבו, בארני // צילום: אי.פי
"כולם נאמו בסנאט ורצו שאנקוט צעדים. מזכירי מדינה לשעבר מממשלים קודמים גם צידדו במהלך נגדו. 'צריך לתפוס אותו', הם אמרו. אך רק הנשיא הוא זה שמוסמך לשלוח כוחות. כשאתה שולח כוחות לקרב, אתה יודע שדברים נוראיים עלולים להתרחש, שישפיעו באופן קשה על משפחות אמריקניות שלמות. לכן שקלתי הכל באופן מאוד יסודי ורציני, רציתי שנדבר על זה בגלוי במדינה שלנו ונחליט האם האיומים אכן אמיתיים. סדאם חוסיין סירב לאפשר פיקוח. הוא השתמש בנשק כימי, והעולם היה סבור שיש לו נשק כימי".
אם כך, בגלל שסדאם חוסיין לא שיתף פעולה עם הפיקוח הבינלאומי - יצאתם למלחמה. אז איך אפשר לעשות הסכם עם איראן כשהמנהיג העליון, עלי חמינאי, אומר שלא יאפשר כניסת פקחים לאתרים שלהם?
"הנשיא יצטרך לקבל את ההחלטה הכי טובה שהוא יכול לקבל".
"האמריקנים תומכים בכם"
בתור נשיא לשעבר אנחנו סקרנים לדעת האם קל יותר או קשה יותר להגן על ישראל כיום בזירה המדינית?
"אני חושב שבארה"ב עדיין יש תמיכה רחבה מאוד בישראל. מסיבות שונות. טוענים שהסיבה לתמיכה שלי בישראל היא היותי אדם מאמין. אכן ישראל חשובה לי מבחינה דתית, כי כל התנ"ך מבוסס על ישראל, אך תמכתי בישראל בגלל שהיא בעלת ברית דמוקרטית, שעמדה לצד ארה"ב במשך שנים רבות. אני סבור שיצירת משטר דמוקרטי היא המתכון לשלום. ולכן חשוב להגן על הדמוקרטיות.
"יש לשתי המדינות שלנו משהו משותף: שתי המדינות היו נתונות תחת מתקפת טרור. אנשים מאמינים שצריך להגן על ישראל כי שם נוצרה הדת שלהם, אך אנשים רבים אחרים אומרים שצריך להגן עליה כי היא דמוקרטיה. אחרים מציינים כי צריך להגן עליה בגלל שיקולים היסטוריים. תהא אשר תהא הסיבה, לישראל יש תמיכה רחבה באמריקה. אני יודע שבחלקים מסוימים בארה"ב יש קמפיינים להפסקת ההשקעות בישראל אך לרוב מדובר בקמפוסים".
ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה ארה"ב תמיד פופולרית, גם כשהנשיא לא פופולרי.
"אני מקווה שאכן כך. אמריקנים תמיד תומכים בישראל. כשלמדתי באוניברסיטת ייל הכרתי אנשים שהיו קשורים מאוד לתנועות נוער יהודיות. השתתפתי לאחרונה באירוע של ה־Israel Bonds ופגשתי שם אנשים רבים שאמרו לי שהילדים שלהם עכשיו משתתפים בתוכניות שונות בישראל. באירופה יש נטייה שלא לתמוך בישראל אך אני לא יודע אם המצב החמיר, למרות שזה אכן נראה כך. אם שאלת מדיניות החוץ של ארה"ב תתפוס מקום בבחירות הקרובות, ברור שסוגיית ישראל תעלה מכיוון שהמועמדים יצטרכו להתחייב להגן על ישראל בצורה כזו או אחרת. עצם העובדה שמדיניות החוץ האמריקנית תהפוך לנושא מרכזי - תשרת את ישראל".
"אני מעריץ גדול של הצבא שלנו". בוש כנשיא ב-2008 עם חיילים אמריקנים בעיראק // צילום: רויטרס
בישראל היית נשיא פופולרי, וזוכרים אותך לטובה.
(צוחק) "טוב, זה לא מספיק כדי לחזור להיות נשיא".
ציור בעקבות צ'רצ'יל
ראינו את הציורים שלך, ומבקר אמנות אף השווה אותם לציורים של האמן חיים סוטין (1943-1893, נולד בבלארוס, פעל בפאריס). כיצד הפכת לצייר?
(מחייך) "אחרי שעזבתי את הבית הלבן חשבתי: 'האם אנצל את החיים במלואם ואעשה דברים שלא העליתי בדעתי לעשות'. כתבתי ספר, שעזר לי מאוד להתאקלם. וכתבתי עוד ספר ('41'), ממש חדש, על אדם מיוחד במינו: אבא שלי. עשיתי משהו שלא נעשה אף פעם - שנשיא יכתוב על אביו, הנשיא לשעבר.
כתב עליו ספר. ציור של האב על ידי הבן
"קראתי את מאמרו של וינסטון צ'רצ'יל 'ציור כפנאי'; זה מאמר מרתק. ראיתי את הציורים של צ'רצ'יל, ואמרתי 'וואו, גם אני יכול'. עד אז, לא היה לי כל עניין בציור. לא נרשמתי לאף קורס ציור ולא הכרתי אף צייר, גם לא את סוטין. שמעתי על קלוד מונה, אך לא היה לי מושג איך הוא צייר.
"לפני שלוש שנים אמרתי שאני אנסה לעשות משהו שאף אחד לא חושב שאני יכול לעשות. התחלתי ללמוד ציור. קיבלתי מהמורה שלי הצעה לצייר את המנהיגים שאותם פגשתי. זו היתה הצעה מאוד מסקרנת כי זה אומר שהטכניקות לא היו חשובות, וכי אנשים במילא יראו בציורים שלי ביטוי לחיבה שלי כלפי מושאי הציור: בוש מחבב את זה ואת זה. תליתי את הציורים בספרייה הנשיאותית, כחלק ממיצג דיפלומטי: לדעתי לא ניתן לקבל החלטות קשות ולבנות קואליציות, אלא אם מכירים את האישים שמולך באופן אישי".
רושם מורכב. דיקנו של פוטין, פרי מכחולו של בוש
בוש צייר פורטרטים של 24 מנהיגים בעולם. הציורים אכן משקפים את תחושותיו כלפי המצוירים. במיוחד מצא חן בעינינו הדיוקן של אביו, הנשיא לשעבר. אהבה רבה מוקרנת אל הציור, ומתוכו. לעומתו, הפורטרט של פוטין משקף איש נוקשה; אין שם הרבה אהבה. על כך סיפר בוש בעבר, כי כאשר אירח את פוטין בבית הלבן, הבחין מנהיג רוסיה בכלב של משפחת בוש, בארני. "אתה קורא לזה כלב?" נזף בו פוטין, בהתייחסו לכך שבארני היה מגזע טרייר סקוטי קטן. לימים, כשהתארח בוש בקרמלין, הציג בפניו פוטין את כלבו: לברדור שחור, ענק. "הכלב שלי גדול יותר, חזק יותר ומהיר יותר מבארני שלך", התפאר המנהיג הרוסי באוזני מקבילו האמריקני. "חשבתי לעצמי 'וואו, כל מי שאומר לעצמו שהכלב שלו גדול יותר מכלבו של מישהו אחר, הוא בוודאי אישיות מעניינת'", אמר בוש. הדיוקן של פוטין משקף, ככל הנראה, את התרשמותו של בוש מהאיש שניצב מולו.
אבל עכשיו, הוא מספר לנו, החליט לעבור מציור פורטרטים לציור קקטוסים. "יש המון סוגים של קקטוסים בטקסס", הוא אומר, "יש להם הרבה צורות וצבעים".
"לג'ב יש קבלות"
ב־2016 הבחירות הבאות לנשיאות. במי תתמוך?
"במערכת הבחירות הקרובה אני לא מתכוון להשתתף בעצרות בחירות. אני אעזור לאחי (ג'ב) אם יבקש את עזרתי. אני אוהב אותו ואני חושב שהוא יהיה נשיא מצוין. אח שלי קצת מסבך את העניינים וגורר אותי שוב לעולם הפוליטי, אבל אני לא אטול חלק פעיל בזירה הציבורית.
"אגב, לא תמיד השם שלך (בוש) עוזר. כשהתמודדתי בבחירות אמרתי שירשתי חצי מחבריו של אבי ואת כל אויביו. לג'ב יש ניסיון ביצועי טוב; הוא חכם. יש לו קבלות רבות והוא מנהיג".
בספרך אתה מספר על היום שאחרי הנשיאות: כיצד חזרת לטקסס, והוצאת את הכלב שלך בארני לטיול בוקר, ופתאום חשבת לעצמך: עד אתמול הייתי מנהיג העולם החופשי, והיום אני אוסף את הגללים של הכלב שלי. האם אתה מתגעגע לתפקיד?
"לא. אני לא מתגעגע. כי נתתי את כל כולי במשך שמונה השנים שבהן כיהנתי כנשיא. אני רק מתגעגע לחלקים מסוימים מהתפקיד - לחברים שלי. לדברים נחמדים בבית הלבן, כמו אוכל מצוין, או לזה שבכל בוקר, כשרציתי קפה, תמיד היה מישהו שהביא לי (מחייך). אבל למעשה יש רק דבר אחד שאני באמת מתגעגע אליו - להיות המפקד העליון של צבא ארה"ב. אני מעריץ גדול של הצבא שלנו. וכשאתה מפקד הצבא בתקופה כמו שלי - תקופה שבמהלכה הצבא נשלח לקרב במקומות רבים בעולם - אתה מתחיל לפתח קשר מיוחד, לא רק עם הצבא אלא גם עם המשפחות. אני מתגעגע לחלק הזה. הייתי מצדיע לחיילים כל יום, זה חלק מהתפקיד שלי. פוגשים הרבה לובשי מדים במסגרתו.
"המעבר ל'אזרחות' קשה וכרוך בהתאמות. יום אחד אתה נשיא ושנייה לאחר מכן, לאחר השבעת הנשיא הנבחר, אתה כבר נטול התואר הזה. בבת אחת זה נגמר. אנחנו היינו בני מזל במובן זה, כי אנחנו ידענו לאן פנינו מועדות - הביתה, לחווה שאנו כה אוהבים. טסתי לקרופורד, טקסס. יום למחרת קמתי והרגשתי תחושה מוזרה ביותר - חסרה לי תחושת האחריות שהיתה כה מובנית בתוכי. לפתע היא נעלמה. כשאתה בתפקיד אתה לא מרגיש באחריות. זהו טבע האדם, אנשים פשוט מתאימים את עצמם לסביבה שלהם ולא שמים לב לתהליך ההתאמות, עד שחל שינוי דרסטי בסביבה שלהם. במקרה שלי היא השתנתה מן הקצה אל הקצה".
עיראק חזרה לתודעה עכשיו, גם בגלל הסרט "צלף אמריקני". זה סרט טוב בעיניך?
"זה סרט טוב. זה בטקסס, אבל יש קצת יותר מדי הוליווד שם. קשה לי להאמין שהוא דיבר בסלולרי עם אשתו, בעודו מנהל קרב".
הסרט משקף את הרוח האמריקנית?
"כן. גם היום. אנשים חייבים להבין שצריך להתמיד במשימה. במערכת הבחירות הקרבה, מדיניות חוץ תעלה למרכז הבמה. בדרך כלל היא לא במוקד הבחירות; הכלכלה בדרך כלל היא־היא הסוגיה. האם יש צמיחה? האם יש משכורות טובות יותר? האם רמת החיים עולה? אבל אם מדיניות חוץ תעלה כסוגיה מרכזית, אנשים יצטרכו לשים לב לאירועים בזירה הבינלאומית. אחת הסיבות שמדיניות חוץ תתפוס מקום מרכזי היא האיומים על ארה"ב, ועריפות הראשים שמבצע דאעש. העם האמריקני יגביר את עניינו בתחום מדיניות החוץ".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו