"באנו לפה כי אנחנו מוסיקאים", מלהג פורטיס בין שני שירים במהלך ההופעה, "יש פוליטיקאים, ולפוליטיקאים יש חזון. החזון הזה הוא בדרך כלל חרא. אנחנו מוסיקאים וגם לנו יש חזון - שהכל יהיה אחלה".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
המעריצים שהולכים אחרי הפאנקיסט האקסצנטרי הזה שנים, מכירים את ההתלהבות האינפנטילית שלו. פורטיס, לעולם ילד קטן שההתרגשות גורמת לו לפלוט שברי תודעה מילוליים, לא מנסה לשמור על שום פאסון. הוא מתרגש, הוא מלא אהבה לקהל, הוא נטען באנרגיות מטורפות והוא לוקח עליו את ההובלה של הערב הזה. זה לא אומר שהוא הכי מדויק או הכי בפוקוס, אולי דווקא להפך. פורטיס מזייף ומתבלבל, נכנס לשיר לא בזמן ועוצר את שטף ההופעה רק כדי לשתף את הקהל בתיאוריה חדשה שלו בנוגע ליחסים שבין המרכז והשוליים. פורטיס הורס את ההופעה, ובאותו הזמן בדיוק הוא זה שעושה אותה. אי אפשר להוריד ממנו את העיניים.
סחרוף, הרוקר הקול והשקט מבין שניהם, מתקשה להסתיר את ההתרגשות. הוא כמעט קפוא, ממעט לתקשר ולחייך, משאיר למשוגע את המלאכה של שבירת הקרח. הגיטרה שלו עדיין מעולה ומחשמלת, הקול נעשה נמוך ומסקרן אפילו יותר, אבל משהו עוצר אותו. יכול להיות שאלו הבעיות הטכניות שהיו על הבמה בחלק מהזמן, יכול להיות שהוא מבין שמישהו חייב להיות המבוגר האחראי בהצגה הזו. את התפקיד הזה הוא עושה נהדר.
הזוג הסינרגטי הזה מטיס את הקהל בסללום מסחרר בין להיטים כמו "על המשמרת", "חלום כחול" ו"חלליות", אבל גם מתבל בפנינים נדירות כמו "סיפורים מהקופסא" ו"לונדון, תל אביב, ברלין או בריסל".
הרוק של פורטיסחרוף ניצח את הזמן, ניצח את המיינסטרים קפוץ הישבן והוא ראוי (ואולי גם חייב) עוד פרק. יאללה, לאולפן!