לזכר אהובי המת

כמעט 60 שנה שמרה פנינה גרי (81) את סיפור השכול הפרטי שלה בליבה. למרות שעסקה בתיאטרון במשך שנים ארוכות - ניהלה את "הבימרתף" של הבימה, שימשה כמנהלת אמנותית של תיאטרון אורנה פורת, עבדה כדרמטורגית בתיאטרון באר שבע - לא עלה בדעתה שסיפורה האישי יכול לשמש חומר להצגה.

רק לפני כשנתיים וחצי, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, החלה לחשוב שהגיע הזמן לספר את הסיפור שלה על במה.

הסיפור הוא של נערה בת 15 וחצי, בתקופה של טרום הקמת המדינה, שמתאהבת אנושות בפלמ"חניק יפה בלורית ותואר בן 19 בשם עלי בן צבי (בנו של מי שיהפוך לימים לנשיא המדינה, יצחק בן צבי).

במשך ארבע שנים היא מתאווה אליו אבל לא מצליחה לרקום איתו את הזוגיות שהיא רוצה. ואז, כשהרומן מתחיל לפרוח והם עומדים להינשא - עלי נהרג במלחמת העצמאות, בקרב על קיבוץ בית קשת.

"החלטתי להפוך את הסיפור שלי להצגת יחיד", מספרת גרי. "ידעתי שתיאטראות לא אוהבים הצגות יחיד, אז החלטתי לעבוד על הכל לבד.

"הלכתי לבתי ספר למשחק כדי לראות הצגות סיום. חיפשתי שחקנית צעירה שתתאים לתפקיד. ואז ראיתי את עדי בילסקי בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. זיהיתי אצלה משהו כן ואמין, שהתאים לי לדמות הנערה שמייצגת את הדור שלי.

"הצעתי לה לקחת על עצמה את ההצגה, היא הסכימה, ובאה אלי במשך שבעה חודשים שלוש פעמים בשבוע לעבוד על ההצגה".

"בכינו יחד"

לפני שנה עלתה ההצגה "סיפור אהבה ארץ ישראלי" לראשונה בתיאטרון גבעתיים, ובינתיים הספיקה לרוץ בכל הארץ ולחגוג 75 הצגות. בטקס פרסי הפרינג' האחרון ההצגה אף קיבלה שתי מועמדויות: עדי בילסקי היתה מועמדת לתואר השחקנית הטובה ופנינה היתה מועמדת לתפקיד המחזאית.

עדי, בת ה-27, מגלמת את דמותה של מרגלית הצעירה - שמבוססת על דמותה של פנינה. "אני זוכרת שבסוף ההצגה בסטודיו של יורם לוינשטיין קרא לי הבמאי ניר ואמר שיש אישה שרוצה לדבר איתי", מספרת עדי. "ניגשה אלי פנינה וסיפרה לי שהיא עובדת על משהו שהיא כתבה ונמצא אצלה במגירה, ושאני נראית לה מתאימה לתפקיד. היא שאלה אם מעניין אותי לקרוא.

"במקצוע הזה הצעות כאלה מתבררות או כמשהו הזוי שצריך לברוח ממנו או כהזדמנות חייך, ואתה אף פעם לא יודע את זה מראש, אבל לפנינה יש עיניים טובות ומשהו בהרגשה אמר לי לקחת את המחזה ולקרוא. קראתי את זה בבית, וכבר בקריאה הראשונה התחיל לרוץ לי בראש איך עושים את זה. אמרתי מיד 'בואי נתחיל', וזו היתה התנסות נפלאה לעבוד על משהו בלי דד-ליין, בלי חברת הפקה. אף אחד לא ידע אם ייצא מזה משהו, ובמשך חצי שנה באתי אליה ואף אחד מהחברים שלי לא ידע, לא סיפרתי לאף אחד".

פנינה: "בהתחלה פניתי לשלושה במאים צעירים, אבל ראיתי שהם כל כך רחוקים מהתקופה ומהבנת רוח הדברים, שהחלטתי לביים לבד.

"עדי היתה מוכנה לעשות ניסיונות, והיא היתה חרוצה ועבדה ברצינות. הזמנתי חברים מהתיאטרון לראות את הסקיצות, ואמרו לי 'יש לך פה הצגה'. יורם לוינשטיין נתן לנו אולם קטן להציג בו בהתחלה. באו כ-20 איש לכל הצגה, ואז אנשי תיאטרון התחילו לשלוח כל מיני מיילים על ההצגה, ותיאטרון גבעתיים החליט לארח אותה. ביום שישי האחרון חגגנו שנה להצגה, ואני לא האמנתי שזה יתקבל ככה. זה עבר מפה לאוזן, התפשט לאט לאט, והיום כבר יש כאלה שבאים שוב".

עדי: "במהלך העבודה פנינה הראתה לי תמונות ומכתבים, סיפרה לי את הסיפורים שעמדו מאחורי זה ופתחה עולם שלם שבכלל לא כתוב בטקסט. הרבה פעמים היא התחילה לבכות וגם אני הייתי בוכה איתה. זו חוויה אחרת מאשר להיכנס לחדר חזרות עם מחזאי רחוק או מת - פה המחזאי חי, קיים ועומד מולך. מעבר לזה, אתה מסתכל על מה שקורה היום, וזה בדיוק אותו הדבר. יש כמה משפטים בהצגה שאני אומרת וזה כל כך רלוונטי. זה כאילו אני מעלה בהצגה נושאים חמים ובוערים, וזה הכי רלוונטי למה שקורה היום".

"נורא קשורה להצגה"

בגיל 20 מצאה את עצמה פנינה במעמד של "חברה שכולה", מעין אלמנה לא רשמית. "זה היה נורא קשה", היא מספרת. "כשהיינו יחד הייתי המאושרת באדם, והניגוד הזה בין האושר הכי גדול לכאב הכי גדול היה איום ונורא. שנים סחבתי את הכאב הזה. אני חייתי, עבדתי, עשיתי מה שאני אוהבת, יש לי משפחה, אבל הבחור הזה הפסיד הכל בגיל 24. במשך כל השנים נשארתי בקשר עם המשפחה שלו, ההורים שלו היו אנשים מקסימים, צנועים והגונים, זו היתה עבורם מכה נוראה".

ב-1949 התחתנה פנינה עם עיתונאי אמריקני בשם רוברט גרי שפגשה בגרמניה. הוא נשלח לסקר את ההתרחשויות באירופה שלאחר המלחמה, היא נסעה עם משלחת של מורים וגננות לעבוד עם פליטים במחנות. הוא התאהב, היא חיפשה בעיקר אוזן קשבת.

"רק רציתי לברוח מהקיבוץ", היא מספרת. "היה לי חור שחור. כשהכרתי את רוברט, התקרבנו והוא רצה להתחתן, אבל אני פחדתי. היו לי אמונות תפלות שאולי אלוהים או המזל לא רוצים שאני אתחתן, אבל נסחפתי לזה.

"אחרי שהתחתנו למדתי משחק בארה"ב. כעבור ארבע שנים חזרנו לארץ. התחלתי כשחקנית אבל היו לי כישרון, יוזמה וארגון, ואהבתי את הצד האמנותי, כך שלאט לאט הפכתי למנהלת אמנותית".

וזה לא היה קשה נורא לביים את הסיפור האישי שלך?

"זה היה מאוד קשה. הרגשתי כאילו חזרתי לשנים ההן. אני יושבת בהצגות וחוזרת למה שהיה. לפעמים אני אומרת לעצמי 'די, מספיק, זה לא בריא', אבל אני לא יכולה. אני נורא קשורה לזה. במשך הזמן אני בטח אפסיק לנסוע עם ההצגה לכל מקום, אבל בינתיים אני נוסעת לכל הצגה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו