קצת פחות משנתיים נותרו לברק אובאמה בבית הלבן. הוא לא הולך להשתנות בפרק הזמן הזה, אבל הוא מבין היטב כי גם הנבחרים בקונגרס, המחזיקים בעמדות הפוכות משלו, לא הולכים להשתנות. גם לא לקראת הבחירות. אובאמה גם מבין כי מנהיגי בעלות הברית של ארה"ב במזרח התיכון - ראש ממשלת ישראל, נשיא מצרים ומלך סעודיה - לא עתידים ליישר איתו קו בסוגיית הגרעין האיראני, ושגם הם לא הולכים לשום מקום ב־22 החודשים הקרובים. אובאמה מודע לאפשרות שאולי גם איראן, עם או בלי הסכם, לא הולכת - למרות תקוותו - להשתנות.
אז מה עושים? עומדות בפני הנשיא האמריקני שתי אופציות: לבחור במסלול התנגשות עם שותפיו על חשבון הסכם עם איראן, או לחלופין אופציה שנייה, שמחייבת אותו לרכך את מתנגדי ההסכם בוושינגטון, בירושלים, בקהיר ובריאד על מנת להשיג את מה שנראה היום כבלתי אפשרי: גם השגת הסכם עם איראן ב־30 ביוני (תאריך היעד), וגם ריכוך המחנה הסקפטי הגדול. משימה בלתי אפשרית? ייתכן מאוד, אך דומה כי אובאמה החליט לנסות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ליחסי ישראל־ארה"ב יש מסורת רבת שנים. מדובר בקשר אמיץ שלא תלוי בראשי המדינות. בין שמדובר בדמוקרטים ובין שברפבוליקנים בארה"ב, בין שמדובר בימין ובין שבשמאל בישראל, נשארים חברים. ככה זה כשהמדינות חולקות ערכים וכשהחברות היא בין עמים. לוושינגטון ולירושלים מותר לא להסכים (זה כבר קרה בעבר), אבל אסור לשבור את הכלים. כנראה גם אובאמה יודע זאת. אולי בגלל זה בראיון ל"ניו יורק טיימס" הוא ניסה להבהיר כי אמנם הוא מעוניין להגיע עם האיראנים לסיכום - כי "זו הזדמנות של פעם בחיים" - אבל אוי למי שיתעסק עם ישראל.
יכול להיות שאובאמה הבין כי שבועיים אחרי נאומו של נתניהו בקונגרס היו בחירות בישראל, ולנתניהו ניתן המנדט. אובאמה אולי מבין שלא רק נתניהו מודאג מהסכם רע עם איראן, אלא גם אלה בישראל שהצביעו עבורו, וככל הנראה גם רבים שלא הצביעו לו. כי איראן גרעינית, עם משטר כמו שלה, לא מתקבלת על הדעת בחלק זה של הגלובוס. מסיבה זו אובאמה גם מארגן פיסגה של מנהיגי שש מדינות המפרץ בוושינגטון כבר באביב. אובאמה אולי מבין כי יש גבול לכמה שאפשר לפלרטט עם איראן על חשבון חברים. אולי בגלל זה גם בישר שגריר ארה"ב בישראל דן שפירו, בראיון לערוץ 1, כי בנימין נתניהו ייפגש עם נשיא ארה"ב בבית הלבן לאחר שתסתיים מלאכת הרכבת הממשלה החדשה. הפגישה עם אובאמה אם כן לא תלויה באיראן, אלא בכחלון.
גם בראיון לתומס פרידמן מודה אובאמה כי קיימות "בעיות פוליטיות אמיתיות" בהסכם עם איראן. אובאמה מבין כי מה שהושג בלוזאן עדיין רחוק מאוד מהסכם הקבע. מעבר לצרות שמכינים לו האיראנים עד קו הסיום, גם הקונגרס לא מתכוון להעניק לו הנחות.
אובאמה אמנם מקווה כי הסנאט לא יערים קשיים, אבל יו"ר ועדת החוץ של הסנאט, הסנטור בוב קורקר (רפובליקני מטנסי), הבהיר כי הסנאט לא יוותר על תפקידו באישור אותו הסכם ובפיקוח עליו. קורקר גם אמר בראיון לפוקס ניוז כי בסנאט מאוד קרובים למספר 67 - מספר הסנאטורים הנחוץ כדי לעקוף וטו נשיאותי. קורקר גם לא מראה כל סימן שהוא מתכוון לוותר על ההצבעה ב־14 באפריל, שתאפשר לקונגרס לפקח על נוסח העיסקה ולאשר אותו - מהלך שעשוי להוביל להטלת סנקציות חדשות על משטר האייתוללות. אובאמה הוא אולי הנשיא, אבל כשזה קשור לאיראן הוא מתנהל בשדה מוקשים.
אובאמה לא אהב את נאומו של נתניהו בקונגרס. יכול להיות שהוא מאמין היום כי מי ש"הדליק" את הקונגרס יכול גם "לכבות" אותו, אבל חישוב זה מזלזל רבות בהערכות ובשיקולים של הנבחרים בגבעת הקפיטול. מספיק לקרוא את עיתוני העולם כדי לראות עד כמה ישראל לא לבד בנוגע לדאגה מהסכם רע. יותר מדי חורים יש לאותו הסכם ביניים, וחשוב עוד יותר לזכור עם מי חותמים על ההסכם.
אחת הביקורות שישראל ספגה מתומכי ההסכם גורסת שהיא מבקרת את מה שהושג בלי להציע חלופה. אתמול, בשיחה עם נציגים מהתקשורת הזרה בוושינגטון, שר המודיעין יובל שטייניץ ביקש לפרט מה דרישותיה של ישראל, הכוללות בין השאר: הפסקת פעילות המחקר והפיתוח של הצנטריפוגות; סגירת מתקן ההעשרה התת־קרקעי בפורדו (דבר שגם הממשל סבר שיש לעשות, לא כל כך מזמן); חשיפת המימד הצבאי של תוכנית הגרעין - ויתור לא מובן שהשיגו האיראנים, שזכה לביקורות בתקשורת הצרפתית; התחייבות לשלוח את כל מאגר האורניום המועשר האיראני אל מחוץ לגבולות איראן; וביטחון כי הפקחים הבינלאומיים יוכלו לבחון אתרים באיראן בכל זמן ובכל מקום. אלה, אגב, אינן דרישות מוגזמות. נכון, האיראנים יגידו כי דרישות אלה פוגעות בכבוד הלאומי, אבל השקרים שלהם, שהביאו אותם עד הלום, פוגעים בשלום העולמי. מה עדיף?
יכול להיות שאם בסוף לא יושג הסכם עם איראן, לאובאמה לא יהיה עימות בקונגרס, לא יהיה עימות עם בעלי בריתו במזרח התיכון והוא גם לא ישאיר הסכם בעייתי ליורש או ליורשת שלו. אולם אובאמה כבר לא שם. הוא כבר חישב מסלול איראן במדיניות החוץ שלו, אלא שבראיון ל"ניו יורק טיימס" גילינו כי אובאמה החליט לצרף את ירושלים, מצרים וריאד למסלול. וגם את וושינגטון.
זה לא מבטיח הצלחה, אבל זה בטח יכול לשפר את האווירה. המסר מכל זה הוא שאובאמה רוצה הסכם, אבל לא רוצה לשבור את הכלים.