ילד אנרכיסט שמאלני מפתח תקווה, עם כישרון מוסיקלי יוצא דופן, מגיע ללימודים בתיכון תלמה ילין. הוא ממשיך לשירות צבאי כבוחן תחמושת, מתגלגל ללימודי מוסיקה בניו יורק, מחפש תשובות בעולמות רוחניים רחוקים, מוצא את היהדות דרך משחק מטקות, מקליט אלבומי ג'אז אוונגרדי עם ג'ון זורן, מגלה את מסכת ביצה בקוריאה הקטנה שבמנהטן - והופך לחסיד חב"ד בעזרתו של מי שלימים יוכר בעולם בשם מתיסיהו. סיפור החיים הזה, שבקלות היה יכול להיהפך לסרט או לסידרת טלוויזיה, הוא לא בדיה ולא חלום פרוע. הוא מציאותי לחלוטין ושייך לסקסופוניסט הג'אז דניאל זמיר.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
זמיר הוא התגלמות של מסע רוחני יוצא דופן, לא רק משום שהמסע הזה מתובל באנקדוטות הזויות, ולא רק כי יש בו אבק כוכבים. הסיפור של זמיר חשוב כי הוא מלא תקווה, כי הוא אנושי להפליא, והוא ההוכחה לכך שרב המחבר על המפריד בינינו. זמיר מראה מה כוחה של המוסיקה ואיך היא יכולה לגשר על תהומות.
• • •
הוא דובר "חילונית" שוטפת, שאותה הוא מתבל ב"בעזרת השם" ו"בלי נדר", אבל המראה שלו מסגיר את האמונה הדתית והשיוך החסידי שלו. הילד הטבעוני, שריסס "רוצחי דולפינים" על כרזת פרסומת לטונה ובמקביל התכתב עם שמעון פרס; החוזר בתשובה הטרי, שצייר בעיפרון מגן דוד על מצחו של סטאלין בתמונה שהיתה תלויה במועדון הגדה השמאלית; המתבגר שחשב "מי האנשים המבוגרים האלה שחיים איתי באותו בית ועוד אומרים לי מה לעשות?" - מרגיש היום צורך חזק יותר לאחד ולא להפריד.
זמיר, 34, גרוש פלוס שניים, גדל בפתח תקווה במה שהוא מכנה "ילדות מאושרת" ובסביבה מוסיקלית. אמו ניגנה בפסנתר והוא למד נגינה בפסנתר, בכינור ובתופים, עד שהתמקד בסקסופון בגיל 12, כשהחל ללמוד בתיכון תלמה ילין. ההבנה שמוסיקה תהיה הייעוד שלו בחיים הגיעה בערך באותו השלב, כשבמהלך נסיעה ללימודים חשב "אני כבר לא אהיה וטרינר ולא רופא ולא שופט ולא עו"ד ולא ראש ממשלה ולא שופט כדורגל ולא כל הדברים שיכולתי להיות. כנראה אני אהיה מוסיקאי".
הוא שיחרר עד היום תשעה אלבומים שבהם השתתפו, בין השאר, ברי סחרוף וזהר פרסקו. המוסיקה שלו, שמשלבת כליזמר, מוסיקת עולם, ג'אז ומוסיקה יהודית, זיכתה אותו ב־2010 בפרס ראש הממשלה למלחינים.
לאחרונה שיחרר זמיר סינגל חדש מתוך אלבום בהופעה חיה שייצא בעוד כחודשיים. כסנונית ראשונה הוא בחר את "שיר געגוע לכאן", שביצע בדואט עם אביתר בנאי. "כבר שנים שאני מופיע עם חומרים מאלבומים קודמים ויש שירים שאני מנגן מ־2006 בכל העולם", הוא מספר, "כל הופעה כזו, מבחינה רוחנית, היא אירוע. אריק דולפי, ג'אזיסט שאני חולה עליו, אמר ש'After you hear music, it's gone', וזה דבר מדהים. ברגע שניגנת, זה לא יקרה עוד, זה מתפוגג באוויר. אז אמרתי, 'בואו פעם אחת נקליט את המאורע הזה'. בשבילי אלבום ההופעה הוא סגירת מעגל והזדמנות לתת ביטוי לשיתופי הפעולה שעשיתי וללהקה שלי".
קודם יהודי או מוסיקאי?
עבור זמיר, איש מובהק של קצוות, האלבום החדש הוא צעד מגשש לכיוון המרכז. לאורך כל הקריירה המוסיקלית שלו נמשך אל הצדדים הנועזים של המוסיקה - אוונגרד, פרי־ג'אז, הצדדים האבסטרקטיים והלא תמיד נגישים - ועכשיו הוא בוחר לשתף את הקהל בניסיונות שלו לעבוד בתוך מסגרות מוסיקליות מובנות דוגמת שיר עם בתים ופזמון. "זה הכי מסחרי שיש, אבל זה התנאי שלי", הוא אומר. "אני לא אעשה משהו שאני לא מאמין בו בכלל מבחינה מוסיקלית ושהוא רק מסחרי. ב־2006 הקלטתי את האלבום 'Amen', ועד אז הייתי אמן פרינג' בניו יורק. שמעתי את עצמי מנגן שם וחשבתי, 'וואו, זה ממש אין ואני בכלל באתי מהאאוט'. זה קרה בלי שתיכננתי".
ובכל זאת, יש משהו שלא תשיר?
"יש הרבה דברים כאלה. שירים עם טקסט לא צנוע, למשל".
כנער, היו לך פוסטרים בחדר של תאופיק זיאד. יש סיכוי שתלחין משיריו?
"לא הייתי בונה על זה. אני שמח שאני יכול להכיל את זה, אבל להלחין שיר שלו זה כבר אאוט מדי בשבילי. אני עובד כל הזמן עם אנשים שבאים משיא החילוניות הישראלית, ואני אומר קצת בצער שאני לגמרי שם. אני בזרימה, אני בדיבור, וקצת חבל שזה ככה. באיזשהו מקום הייתי רוצה לראות את עצמי יותר קדוש, אבל זה מה שיש".
אז אתה עדיין בדלן?
"כנראה כן. אבל זו לא השליחות שלי, וגם את זה הבנתי. גיליתי שהשליחות שלי היא במוסיקה. לימוד תורה זה מעולה ואני אוהב את זה, אבל לקדוש ברוך הוא יש הכי הרבה נחת ממני כשאני מנגן".
זה גם אומר שבהגדרה העצמית שלך אתה מוסיקאי לפני שאתה יהודי?
"רחוק מאוד מזה. אני קודם כל יהודי, זה המקום הכי עצמי ומובהק שלי כברייה. במודעות היותר נמוכה, העובדה שאני מרגיש התעלות רוחנית כשאני מנגן, זה יכול להעיד על מה שאתה אומר. יכול להיות שאני יותר נהנה מזה, אבל אני ממש מאמין בזה גם כחוויה דתית. זה כאילו על חשבון לימוד תורה, אבל זה אותו עניין. לא הייתי עושה משהו שהייתי חושב שהקדוש ברוך הוא לא מרוצה ממנו".
אבל אתה מופיע מול קהל מעורב, לא צנוע, שאוכל טרפה.
"אני לא אחצה את הגבול של המותר והאסור, אבל תמיד אני אלך הכי רחוק שאני יכול ושמותר כדי להעביר את המסר שלי. אני מאוד מאמין בזה, ולא מאמין בלהיות בקונכייה ולשמור את האור שלך לעצמך. האדם הוא לא לבד בעולם וכל העניין הוא להתחבר".
מה זה משרת?
"מה זאת אומרת? אתה מביא אור וטוב לאנשים. אני ממש זוכר סיטואציות בתיאטרון תמונע שלא היה בהן אפילו דתי אחד. אני יודע שהקהל הזה הוא קוראי 'הארץ' ומצביעי 'המשותפת' ומה שהם רואים זה דוס - זקן, כיפה וציצית, וזה מדבר אליהם כמו שזה מדבר אלי. ברגע שזה מתחבר עם זה שבן אדם בא באמת לעשות טוב, מנגן מהנשמה שלו סוג של תפילה ומשתף אותם בה, זה כאילו מגיע למקום יותר עמוק ממקום שבו רב יוכל לקרב או לשכנע".
קסטות של אמנון יצחק
את המבט החילוני על האדם הדתי זוכר זמיר עוד מלפני החזרה בתשובה. אז, כשהיה תלמיד בתיכון תלמה ילין, הוא ראה בחרדים "אנשים מוזרים, שמנים, עם משקפיים לא ברורים, שימוש לא תדיר מספיק במוצרי היגיינה ותספורת מאוד לא אופנתית". בשום מקרה לא דמיין שיש ביהדות משהו מהרוחניות שאותה חיפש ללא הרף.
המפגש הראשון והמשמעותי עם הדת היה כשהחל לנגן בלהקת חתונות חסידית אחרי הצבא. הוא מתאר זאת כחוויה פונקציונלית: "זה שילם לי את הנסיעה לניו יורק והמורה שלי היה מעולה, רומן קונצמן עליו השלום. אז טסתי לניו יורק, ושם הייתי לחלוטין גלוח ראש, עם כיפה בוכרית, עגילים בשני הצדדים ומשקפי שמש. ביום ובלילה. זה היה הסימן המסחרי שלי במשך כמה שנים. משם התגלגלתי ללהקת חתונות חרדית והתוודעתי לעולם החרדי ההארדקור. אני זוכר שמאיר שניצר ראיין אותי ב־2001, כשהופענו בפסטיבל הג'אז באילת, והוא אמר לי, 'תשמע, אתה מנגן בחתונות של חרדים, במוסיקה שלך אתה שם קסטות של אמנון יצחק, תחזור בתשובה!' צחקתי עליו ואמרתי לו שהוא מדבר שטויות ושזה רחוק ממני".
למעשה, אתה ילד שבכל מקום שבו הוא נמצא, הוא לא רוצה להיות שם. לא חלק מהקבוצה, לא חלק מהקולקטיב.
"סוף סוף מישהו הגדיר את זה בצורה מדויקת. באורח החיים שלי עכשיו זה מושלם, כי אני לא מרגיש נוח בשום סיטואציה. אצל החרדים אני הכי מוזר ואצל החילונים אני הכי מוזר. בכל מקום שאני נמצא, אני לא מרגיש באמת בבית. המגזר החרדי הוא תפיסת העולם שלי, אבל יש משהו שיש בי שאין שם - עוד צבעים חוץ משחור ולבן. לא צבעים בבגדים, אני חולה על הביגוד החרדי. אני מנגן ב'אפה', חי את העולם הלא דתי, אבל גם שם אני על תקן המוזר. אני זוכר סיטואציות בסיבוב ההופעות עם מתיסיהו אחרי שהוא כבר פרץ, ואני היהודי היחיד באזור, באמצע שום מקום בין קנדה לצפון־מערב ארה"ב, ואף אחד לא יזכיר לך שאתה יהודי אם לא תזכיר לעצמך. זו סיטואציה הכי לא קשורה לתודעה החרדית".
גאווה בשדרה החמישית
המפגש הראשון של זמיר עם היהדות היה קפקאי כמעט. "זה היה בקיץ", הוא מספר, "הגעתי לארץ כדי לנגן בפסטיבל הג'אז והלכתי לים בשבת. פתאום ניגש אלי אדם מבוגר והציע לי לשחק איתו מטקות. הייתי אז לחלוטין אנטי־ישראלי, ולא רציתי לשחק איתו. הוא התעקש, אז החלטתי לשחק כי לא שיחקתי שנים. בשלב מסוים הכדור נפל באמצע, שנינו ניגשנו להרים אותו ואז הסתכלנו אחד לשני בעיניים. הייתי אז בשיא החיפוש הרוחני שלי - בודהא, נצרות, איסלאם. הוא אמר לי, 'אני רואה בעיניים שלך שאתה מחפש רוחניות'. ואז הוא התחיל לדבר איתי על כל מיני מדיטציות ושיטות שבהן הוא התנסה. נכנסנו לשיחה ארוכה והייתי בשוק. בסוף הוא המליץ לי לקרוא שני ספרים - משלי וקהלת. כשחזרתי לניו יורק ביקשתי מחבר בלהקת החתונות החרדית שישלח לי אותם כי לא הכרתי את הספרים, וקראתי אותם בסאבווי. סיפרתי את זה לזורן (ג'ון זורן. המוסיקאי מאחורי הלייבל Tzadik, שבו יצאו אלבומיו הראשונים של זמיר; ס"ג), והוא אמר לי, 'קנה לך ציצית. זה עוזר לזכור'. שמתי את זה - וזהו. הלכתי בשדרה החמישית והרגשתי הכי גזעי בעיר. מי היה חושב על זה? פרנזים בקשירה מיוחדת שמשתלשלים מהבגדים?"
זו הנקודה? המטקות?
"זה התחיל ממשלי וקהלת, ואז הציצית. הייתי יושב בסאבווי בקוקו וגלבייה וקורא את זה וחושב שאני לא מבין את זה. עד אז מעולם לא קישרתי רוחניות ליהדות. החיפוש הרוחני שלי לא תיכנן להגיע ליהדות, כי מעולם לא ראיתי אותה ככה. לא ראיתי דף גמרא מימיי, יש חג כזה ואחר, אבל זה היה רחוק ממני. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שיש כאן עומק מטורף ועולם שלם. חייתי בתוך מודעות אחת ולא ידעתי שיש מודעות נוספת, גדולה ואיכותית ועמוקה לאין ערוך. התחלתי לבדוק את זה עוד".
"כל החיבורים אמיתיים"
המפגש עם היהדות הצית תהליך שהתקדם בקצב מסחרר. "נסעתי לישראל, קניתי את כל ספר הזוהר וספר היצירה וישבתי בבית בג'רזי, עישנתי ולמדתי זוהר וחוכמת הקבלה", הוא מספר. "בהתחלה לא הבנתי מה נושא השיחה, אבל המשכתי והבנתי יותר. משם באתי, מהקבלה. לאט־לאט זה עבר לרמה יותר מעשית. באחד הימים לפני החזרה בתשובה חזרתי מחתונה; גרתי אז במנהטן, והרכבת האחרונה מברוקלין יוצאת מהצד המערבי וצריך ללכת מהשדרה השנייה לשישית. בדרך עברתי דרך Koreantown. זה היה יום האשפה ואנשים הוציאו את הזבל החוצה. ראיתי שם ספרים, ניגשתי אליהם ואני רואה ספרים בעברית - חומש, תלמוד מסכת ביצה ותלמוד מסכת ביצה עם פירוש. לקחתי אותם. לא הבנתי מילה ובכל זאת שמרתי את הספרים. אחרי כמה שנים הצטרפתי ללימודים בישיבה יוניברסיטי והיה צריך לקנות חומר לימוד. שאלתי 'מה לומדים?' אז ענו לי 'מסכת ביצה'. קלטתי שאלו הספרים מאותו יום במנהטן. איתם למדתי כל השנה.
"לחב"ד הגעתי בטקס סיום הלימודים בניו סקול. אני עומד בכובע המגוחך ושומע מישהו קורא לי, אני מסתובב ורואה את מט מילר, חבר שלמד איתי, שגידל לפתע זקן. שאלתי למה, והוא סיפר לי שהיה בחב"ד בשמחת תורה ורקד איתם. באתי אליו לשבת והתווכחתי עם כל הרבנים שלו. ואז הוא סיפר לי שהוא מצא לו שם יהודי - מתיסיהו. אמרתי לו, 'אחי, זה זוועה'. ניסיתי לחשוב איך אני מוציא אותו מזה, אבל הוא התעקש".
זמיר מתאר את תהליך החזרה בתשובה כמעין ניתוק, אבל למעשה, אלו דווקא הכיפה והציצית שעזרו לו להתחבר. לאחר שחזר לישראל כחסיד־סקסופוניסט, החל לשתף פעולה עם אמנים מהשורה הראשונה. כיוצר מוכשר בעל צליל מובחן, שמו החל ללכת לפניו והוא הוזמן לעבוד גם בשדות מסחריים יותר. מהנישה של "הגדה השמאלית" הוא עבר למרכז הבמה של "זאפה".
"מבחינה מוסיקלית יש חיבורים שונים עם אנשים שונים", הוא מבהיר, "עם אסף אמדורסקי יש לי חיבור ששונה מהחיבור עם אביתר בנאי. עם כל אחד אתה מוצא את הנקודה וכל החיבורים הם אמיתיים. יש בחיבור כאילו התפשרות מוסיקלית, התפילה הזו היא אולי במילים שונות, אבל היא אותה תפילה".
וחוץ משיתופי הפעולה הרבים האלה, מה החזון הגדול הבא שלך?
"החזון הסופי הוא לעבוד בבית המקדש, להיות המנהל המוסיקלי שם, לנגן שם קצת ולחזור הביתה, למשפחה שלי, לאכול פיתה עם חומוס. אני לא צריך יותר. עד הגאולה הייתי רוצה לייצר כמה שיותר את החיבור הזה. כשאני מופיע, אני מרגיש שזה קורה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו