נאמנה לעצמה

עבור המו"ל הישראלי, ספרות מקור לנוער היא שדה מוקשים; שוק שנשלט על ידי סדרות נוער אימתניות תוצרת חוץ דוגמת "מפוצלים" או רומנים סכריניים כגון "אשמת הכוכבים", המקווים לשכפל את המודל וההצלחה שבעקבותיו. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כל זה עתיד להשתנות בקרוב. בארה"ב ובאירופה ספרות ה־Young Adults נחשבת לאחד השווקים המבטיחים ביותר, והרעיון שקהל היעד, הגמיש מטבעו, מוכן להתנסות במגוון סוגות מחלחל גם לתודעה הישראלית.

סנונית ראשונה המבשרת אביב ספרותי זה היא "מרותקת", ספרה החדש של יעל נאמן (הוצאת כתר). כפי שנאמן, מחברת רב המכר "היינו העתיד" וקובץ הסיפורים "כתובת אש" המוערך, נחשבת לעוף מוזר אך ייחודי ומרתק בספרות הישראלית, כך גם "מרותקת": מצד אחד ספר נעורים המציב במרכזו דילמות של נערה מתבגרת; מצד אחר רומן שקריאתו עשויה לגעת גם בקוראים הבוגרים ולטלטל אותם בעוצמה. 

במרכז העלילה ניצבת איה, נערה רגישה ומופנמת. סוד משפחתי שנתגלה גורם לה לברוח מהבית. עם חזרתה היא נענשת בריתוק למשך שבוע. היא חושבת ששבוע התנתקות מהעולם דווקא יכול לעשות לה טוב, אבל העולם מתפרץ למבצר שבנתה סביבה: חברים ותיקים וחברות חדשות, הורים מיוסרים, אהבות לא ממומשות - כל אחד בדרכו מספר את סיפורו ומאפשר גם לאיה לקרוא את סיפורה שלה באור חדש. 

האלמנט הכובש ביותר בספר הוא הכנות שבה הוא נכתב; אין בו הניסיון השקוף לחקות שפת נוער עכשווית. אך לעומת שפתה הצלולה של נאמן הסופרת, נאמן שיושבת מולי בדירתה בבוקר תל־אביבי שטוף שמש, אדם צנוע הנרתע מכל סוג של אור זרקורים, מתקשה לא פעם לכנס מילים לכדי משפט ושוקלת כל מילה בכובד ראש. 

"התחלתי לעבוד על הספר ב־2007, כשעוד הייתי בעיצומה של כתיבת 'היינו העתיד'", היא מספרת, "באותה תקופה אבי נפטר, ואף על פי שהוא נפטר בשיבה טובה, לא היה לי קל לכתוב על הקיבוץ; פתאום התחלתי לכתוב את הספר הזה. במקביל עבדתי כבר על הסיפורים שהופיעו אחר כך ב'כתובת אש', כך שהכתיבה של שלושת הספרים נשזרה זו בזו. זה לא הופך את הכתיבה ליותר קלה, אבל הבריחה מספר לספר מפחיתה קצת מהקושי לכתוב". 

בעוד רוב הסופרים נוטים להתמקד בסוגה מסוימת כגון רומן או סיפור קצר, מאחורי נאמן כתיבת רומן, קובץ סיפורים וכעת גם ספר לנוער. "אני לא יודעת לומר מאיפה זה בא", היא מודה לאחר מחשבה, "זה פשוט קרה. ובגלל שאני עובדת הרבה זמן על דברים, נוכחתי שזה נשאר איתי". 

ובכל זאת, זה מאוד לא אופייני בישראל לעבור מסוגה לסוגה, ועוד לספרות נוער. מה משך אותך לשם?

"לא התייחסתי לזה כספרות לנוער בזמן הכתיבה. בהתחלה עיינתי בספרות לנוער, בעיקר מתורגמת, אבל מהר מאוד הרגשתי שזה לא העניין. לא ניסיתי לנסח אמירה על מצב הנוער. ניסיתי להתנהג עם הסיפור כאילו הוא למבוגרים, להסתכל עליו בגובה העיניים". 

אז שיקול מסחרי לא היה רלוונטי.

"בארץ כל תחום ספרות הנוער נחשב ללוזרי, בעיקר אם הוא לא חלק מסידרה. אבל בלי שום קשר החלטתי לא להיכנס לפינה הזו מזווית אמביציוזית; לעשות מה שעשיתי בהמון כנות ואולי המכתב יגיע ליעדו או שיישאר בבקבוק. אני לא יודעת לחשוב בצורה שיווקית". 

דווקא מתאים לך לכתוב על הנערה הקולית, ולחלופין המורדת.

"זה נכון, אבל אז עולה השאלה מה עם השאר. אותי מטרידים הילדים שלא נמצאים בקצוות ולכן לא תמיד מתייחסים אליהם. זה שלא מרגיש בנוח, שנבוך, לא הגיבור ולא האנטי־גיבור; מה שבאמצע לפעמים יותר מוזנח, גם ספרותית". 

גם את הסוגיות שנאמן בחרה לטפל בהן לאורך העלילה ניתן לכנות "סוגיות אמצע": לא משפחה מתפרקת, אבל כזו שכורעת תחת קשיים; לא הטרדה מינית מובהקת, אבל מקרה קרוב ולא פחות מצלק; טראומות המתקיימות בשטחים אפורים. "בדיוק האזורים האלה עניינו אותי", מגיבה נאמן. "כל מה שלא פר אקסלנס, אבל בעצם לא פחות משמעותי וקשה; בין השאר, כי כל כך הרבה התנסויות בגיל הזה הן ראשוניות מסוגן". 

מצד אחר, לעומת ספרייך הקודמים את מתייחסת לדמויות ביותר רוך.

"לא באופן מכוון או מודע. ייתכן שזה יצא כך כי יש לי הרבה אמפתיה כלפי הגיל הזה. את רוצה שיהיה להם טוב. הרגשתי שהגיבורה, איה, היא דמות חושבת, מתבוננת, ולכפות עליה להגיב למתרחש בהתרסה תמידית תהיה קלישאה. אולי ניסיתי לשחרר אותה מהכורח הזה, ומכאן נכנסו רוך, דיאלוג, הקשבה". 

בדומה ל"היינו העתיד", המספר על חוויות הלינה המשותפת, גם ב"מרותקת" בנית חברת ילדים.

"יכול להיות. תראי, השתמשתי המון בדמיון כי לא גדלתי כך ולא גידלתי כך. אני מוקפת אחיינים, ילדים של חברים וגם הילדים של בן זוגי, אבל בסופו של דבר כל עניין המשפחה הוא קצת מדע בדיוני בשבילי, חוויה שלא חוויתי. זה גיל מעניין ונוגע, ומה שבעיקר זכור לי ממנו הוא שקשה לדבר בו, גם במובן של לתת לדברים שם וגם או בעיקר לדבר עם מבוגרים. לכן אני מניחה שיצא שאיה מקשיבה הרבה לאחרים, גם כדי לאפשר לעוד דמויות בגילה להתבטא וגם כי היא טיפוס כזה שמתבונן, מביט מהצד". 

רבות מהדמויות שיצרת, גם בספרים הקודמים, הן "מביטות מהצד".

"נכון, אבל באמת מעניין לבחון דמויות שלא רק עושות אלא גם מסתכלות. זה קשה, כי דמות לרוב מתאפיינת במה שהיא אומרת ובעיקר בפעולה שלה; איך אפשר לבטא הרהורים?" 

"אוהבת חד־פעמיות"

סטטיסטית, "קשה" היא המילה שחוזרת הכי הרבה פעמים בשיחה עם נאמן - עניין נדיר בהתחשב בסופרת שספריה חוו הצלחה בקרב הביקורות והקהל. "קשה לי לכתוב", היא אומרת בכנות. "לכן מראש לא באתי בגישה של בואי ננוח ונכתוב ספר נוער. על זה נערמים קשיים טכניים שקשורים להעדפות שלי.למשל, אני מאוד אוהבת דמויות שמופיעות באופן חד־פעמי ואז נעלמות, כמו מתיו מקונוהיי ב'הזאב מוול סטריט'; הוא חד־פעמי, אבל צריך להיות בשר ודם ולעזור בדרכו לרקום את העלילה". 

זו הסיבה שאת לא נשמעת מחוץ לספרים, בניגוד לכותבים אחרים?

"בין היתר. עלו אפשרויות לכתוב לעיתונים, אבל כשאני חושבת על זה ישר רובצת עלי תחושה של פרו־סמינריון. נראה לי שרוב הכתיבה נעשית אצלי קודם בראש; אני לא מאלה שכותבים המון ואז מקצצים; לפעמים מרגיש לי שכל מילה נחצבת מתוך העור".

בימים אלה עובדת נאמן על תחקיר לספר הבא, שוב שונה מכל מה שעשתה עד כה. מדי פעם היא מקבלת עליה עבודות עריכה ומוזמנת למפגשים עם קהל, בייחוד לכבוד "היינו העתיד", הרומן שהפך לתופעה ולא רק בקרב קיבוצניקים או קיבוצניקים לשעבר, ושבקרוב יפורסם בתרגום לצרפתית בהוצאה היוקרתית Actes Sud. נאמן מסכימה להגדיר את "היינו העתיד" כהצלחה, "זה היה מין תאונה טובה", היא אומרת. 

בגלל זה פנית לאחר מכן לכיוון אחר?

"לא, אבל תמיד מביך אותי כל עניין השיווק. אני לא יכולה להביא את עצמי לכתוב פוסט על ספר חדש; אני רוצה לשתף אבל לא מסוגלת. ברור שאחרי שעבדתי על 'היינו העתיד' שש שנים בדם ויזע שמחתי לתגובות הטובות, אבל משהו בי עצור, מתקשה ליהנות. אז אני משתדלת לעשות מה שמושך אותי בלי לחשוב על זה יותר מדי". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו