ממשלת אחדות לאומית אינה ייצור טבעי בסתם־שנים־של־חול בחיי דמוקרטיה. היא נועדה למצבי חירום. ישראל חוותה אותה לראשונה בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים ביוני 1967 והיא הביאה בחובה הישגים ניכרים מייד עם צירופם של שר הביטחון משה דיין מרפ"י ושל שני מנהיגי גח"ל (לעתיד הליכוד) מנחם בגין ויוסף ספיר. הצירוף יצא לפועל בשעת מצוקה ונסתיים רק מקץ יותר משלוש שנים.
ב־1988-1984 הקימו שמעון פרס ויצחק שמיר עוד ממשלת אחדות, שנאבקה בהצלחה בולטת באינפלציה המאיימת על קיום המשק. היא התנהלה בשיטת הרוטציה, שבמהלכה יזם פרס גם את הנסיגה לרצועת הביטחון בדרום לבנון - צעד חשוב, אם כי לא מספיק לתיקון תוצאות המלחמה. תועלתה היתה רבה לאין־ערוך מנזקה.
הייתי ונשארתי בדעה כי נחוץ לחדשה ב־2015, מקץ 27 שנים. מדיניותו של בנימין נתניהו נקלעה למצב שבו לא השקיעה דייה בהארכת המשא ומתן עם הפלשתינים על ידי הפסקת הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות והתעמתה בחריפות עם הנשיא ברק אובאמה.
נתניהו היטיב להכיר את הרגישויות בארה"ב, אבל בשותפותו עם אביגדור ליברמן ונפתלי בנט מצא עצמו במצב שבו נובטים זרעים מדאיגים של תחילת חרם כלכלי ואקדמי על ישראל ברחבי העולם המערבי; שבו קרובה מועצת הביטחון לאשר הצעה צרפתית הקובעת מתווה לכינון פלשתין ומסתמן סירוב אמריקני להטיל עליה וטו; ושבו היתה שלשום עליית מדרגה מדאיגה בהחלטתו של אובאמה להעריך מחדש (Reassessment) את מדיניותו במזרח התיכון בתגובה לנאומו של נתניהו בוושינגטון בעניין איראן ולהודעתו המדאיגה כי פלשתין לא תוקם במהלך כהונתו כראש הממשלה, ובכך היפנה עורף לנאומו בבר־אילן ב־2009.
אובאמה גם לא חסך את הערותיו הביקורתיות שמא התבטאות נתניהו על ההצבעה המאסיבית של ערביי ישראל מעידה על כוונה להדירם מן הקלפי. זו פעם ראשונה שאמריקה הרשמית מטילה דופי קל בדמוקרטיה הישראלית.
ממשלת אחדות יכלה לנפק לנתניהו שליחים נינוחים לשיכוך חמתם של משרדי החוץ הזועמים במדינות המערב. לא חשוב מה נאמר בין הצדדים במערכת הבחירות, מעתה ואילך יכלו יצחק הרצוג וציפי לבני לפתוח דלתות בארה"ב ובאירופה. הן הרצוג כראש ממשלה ברוטציה, או שר חוץ אצל נתניהו, והן לבני בזכות קשריה והיכרותה עם ההנהגה הפלשתינית.
לא שברמאללה מעוניינים בשלום. אבו מאזן היה שותף־יזם למיגור המשא ומתן עם אהוד ברק ב־2000 ועם אהוד אולמרט ב־2009. אין לו עניין בהסדר אלא במתח מתמיד עם ישראל תוך התחזות כאילו פניו לשלום. אך התגובה המילולית הישראלית מעוררת במערב תחושה קשה שגם נתניהו אינו מעוניין בו. ממשלת אחדות היתה מסייעת לרכך רושם זה ולעכב מהלכים כלכליים ואקדמיים, ואולי גם ביטחוניים, שיפגעו בישראל.
יש בממשלת האחדות עוד יתרון. מאז נבחר אולמרט ב־2006 ועד לרגע זה מופעלים לחצים על ראשי הממשלה למיניהם להצר את צעדי בג"ץ ולכופף את שלטון החוק. שלשום כבר נתן ח"כ יריב לוין ביטוי לכך שהליכוד יתחיל למשול ביד רמה וישנה את בית המשפט העליון.
עד כה נעזר נתניהו רבות מאז 2009 בדן מרידור ובבני בגין ובמיכאל איתן ובגדעון סער, ובשותפיו הקואליציוניים ציפי לבני ואהוד ברק, כדי להדוף את המתקפה הזאת. הם היו התואנה כי אינו יכול להשיג הסכמה לצעדים המסוכנים שמתכננים יריב לוין, נפתלי בנט ואיילת שקד.
צעדיהם נגד בג"ץ יזיקו לישראל ברחבי העולם. עליונות בית המשפט היא הנכס האחרון שנותר לישראל להתגדר בו בזירה הבינלאומית. נשיאות העליון בעבר ובהווה, דורית בייניש ומרים נאור, חוו זאת במסעות האחרונים שלהן לחו"ל. בחוגי המשפט מגונן עדיין בג"ץ על מעמדה של ישראל היפה כפי שנראתה פעם. אך עתה אין מי שיגונן עליו בממשלה הבאה מפני הלחץ על נתניהו להצר את מעמדו וצעדיו, לבד מבני בגין.
תפיסה זו, המצדדת בממשלת אחדות למרות המגרעות שהיא נושאת בחובה להתנהלות הדמוקרטית התקינה, שנויה במחלוקת מהותית. אך ממילא הפכה לבלתי רלוונטית עם פרסום תוצאות האמת. היתרון הממשי של הליכוד שבר את התיקו שעליו הוכרז עם פרסום מדגם הבחירות הראשון בשלושה ערוצי הטלוויזיה. כאשר ההפרש ביחסי הכוחות בין הסיעות הגדולות הוא בשיעור של 24:30 אין בליכוד מי שיסכים לרוטציה בראשות הממשלה; ואין בעבודה מי שיסכים לאחדות בלי רוטציה; ואין על מה לדבר. הממשלה החדשה יוצאת לדרכה בעוד לפניה מבחנים מאיימים והיא נטולת שכפ"ץ, והקשיים רבים, אבל תהיה, לפחות, שקיפות מזככת.
הליכוד ינהל את מדיניותו כאוות נפשו ולפי הבנתו. ממשלתו תתקוטט עם אובאמה, ועם בג"ץ ועדות השיפוט לפרס ישראל ועם חלק ניכר מהתקשורת, ודבר לא יקהה ולא יכהה את תוצאות מדיניותו. אם יזכה להישגים - תודה לו האומה "שטופת דמע וקסם", כביטויו של נתן אלתרמן; ואם ייכשל יבינו גם מנהיגיו ותומכיו כי יש צורך בסיבוב פרסה ובחזרה אל העקרונות הישנים.
בבחירות שלשום לא נולדה ממשלת אחדות לאומית, אך מובטחת בהירות.
גדעון לוי. למרות שאמר שיש "להחליף את העם", איני רוצה להיפרד ממנו // צילום: אי.אף.פי
את מי צריך להחליף?
כתומך מובהק באיחוד כוחות לאומי, חרף מחלוקות חריפות לשם שמיים, קראתי במיאוס את מאמרו המתנשא של גדעון לוי ב"הארץ", שלפיו בעקבות הבחירות ראוי היה להחליף את העם. כבר שמענו דבר הבל דומה מפי יצחק בן־אהרן כאשר עלה מנחם בגין לשלטון ב־1977. גם הוא רצה להחליף את העם.
היום אין צורך בהיסטוריון מקצועי להוקיר מה עשה בגין למען השלום והביטחון והשכבות החלשות בהשוואה לנאומי הסרק של מי שהיה אז הצאר של ההסתדרות. לוי של 2015 חוזר על המנטרה העקרה.
למרות זאת איני רוצה להיפרד מלוי. איני רוצה להחליף אותו באיש ולא לשלחו מעל פניי. הוא שייך, הוא בשר מבשרנו. אבל אם ייגזר עלי לבחור בין אחיי הכתומים, השוגים בעיניי בעמדתם המדינית, לבין לוי - לא יתעורר בליבי כל ספק. אין בעיה. אני נשאר גלוי ראש בקרב חובשי הכיפות הסרוגות.
עמוס ידלין. קצין אחר קצין היפנו למפלגת העבודה עורף // צילום: גדעון מרקוביץ
כבר לא "מפלגת הביטחון"
פרשנים וחוקרים אקדמאים ועיתונאים התפרנסו במרוצת השנים היטב מכתיבת "ניירות" העוסקים בשאלה מדוע לא עולה בידה של מפלגת העבודה לחזור לשלטון. היא התאמצה וחיזרה והתאפרה והחליפה את שמות משפחתה (מפא"י, עבודה, מערך, ישראל־אחת, המחנה הציוני), אבל כמעט תמיד נותרה כושלת ומדדה מאחור.
לסיבות הרבות שנסרקו ונותחו ראוי להוסיף אחת שנראית לי מרכזית: העבודה מתרחקת מן השורש היהודי. הן מערכים המצויים בליבת הקונצנזוס היהודי בישראל, הן מן המסגרת המאפיינת את התנהלותם.
בישראל יש משמעות עמוקה למונחים "בית" ו"משפחה". אפילו מפלגת המונים מחוספסת או מקום עבודה ענק הם כאלה. כאילו רבבת עובדים יכולים להיתפס כ"משפחה", או מוסר עבודה ארוך וקר כאילו היה "בית". העבודה - אשר בעבר עמדה בשתי רגליה במורשת היהודית, שמנהיגיה החילונים דוד בן־גוריון וברל כצנלסון שאבו את עולם הדימויים שלהם מהלשון המסורתית - התרחקה מכל אלה כאילו המסר הסמוי העולה מהם הוא צרות אופק, "שטעטל", עולם ישן.
מבחינה זו יאיר גרבוז ויהושע סובול אינם לבד. הם הפינה המרוחקת, הקיצונית, זו שגורמת נזק על ידי שושלת ארוכה של מתרחקים מן השורש. לא שמישהו מתכוון לומר דבר מה אוהד על קמעות. אבל הלעג להן, ובוודאי למזוזות, משדר לא מין חילוניות נאורה לגיטימית, אלא ניכור.
ההמחשה לכך מצויה בהשתקפות הביטחון הלאומי במיקוח הציבורי והפוליטי. איכשהו העבודה בגלגוליה השונים היתה מפלגת הביטחון. ממנה יצאו השמות הגדולים של דוד בן־גוריון ומשה דיין ויצחק רבין ואהוד ברק ונשזרו בפעילותו של שמעון פרס במשרד הביטחון. כאשר השמאל הקיצוני רצה לסנוט בממשלה הוא האשים את העבודה ב"ביטחוניזם". הדבר מעולם לא הזיק לה.
בוויכוח הראוי מאוד על כיבוש יהודה ושומרון במלחמת מגן, שנחשבה צודקת גם בעיני הפרופסור ישעיהו ליבוביץ - השתבשו המינוחים. מי שהתנגד להמשך האחיזה בחבלי מולדת אלה התגלגל בלי לחוש בכך להתנכרות ולתחושת זרות כלפי הביטחוניזם שפיתחו אבות האומה מאז הקמת המדינה.
בתהליך שנמשך שנים ארוכות חדלו קצינים בכירים להצטרף עם שחרורם למפלגת העבודה ומוסדותיה - אלא פנו לפתע, אחד לאחד, לעבר מפלגת הליכוד. הבולטים שבגל הראשון הזה היו עזר ויצמן ואריאל שרון, ואחריהם לא הגיעו לעבודה רפאל איתן ואמנון ליפקין־שחק ושאול מופז ומשה (בוגי) יעלון, שהוא עדיין איכשהו חבר קיבוץ בדרום הנגב, וגם אבי דיכטר ויוסי פלד.
קצין אחר קצין, יוצא מוסד ושב"כ אחרי יוצא מוסד ושב"כ, היפנו לה עורף, איבדו בה עניין ובתהליך ממושך שחקו את דימוייה של העבודה כמפלגת הביטחון הלאומי. הם העבירו עימם את הדימוי לליכוד ולבית היהודי ולישראל ביתנו, ולכל מה שמצוי מימין לעבודה.
הדברים הגיעו כדי כך, שבפועל אין איש ביטחון בצמרתה של המפלגה המבקשת מהאזרח להפקיד את הנהגת המדינה בידיה. מי היה מאמין כי במפלגתם של בן־גוריון והנוהים אחריו המועמד לתפקיד שר הביטחון - במקרה זה עמוס ידלין - אינו מבצבץ בשורה הראשונה של המועמדים לכנסת? שאינו נכלל ברשימה אלא מופיע ככוכב לוויין המסייע לה מחוץ למערכת המפלגתית? מין קבלן משנה עם חשבוניות במקום שכר קבוע?
כל סטודנט לתואר ראשון יכול לכתוב עבודה סמינריונית קלה על כמה מדוברי העבודה התבטאו בנימה המזדהה עם צה"ל ולוחמיו, וכמה עסקו רק במתיחת ביקורת (מוצדקת)? הביקורת תאפיל על השבח, והיא נתפסת בלב הישראלי החרד קודם לכל לביטחון הלאומי והאישי כמשהו מנוכר, כאש זרה. מפלגה המבקשת להרכיב את הממשלה חייבת שבשורותיה יימצאו מי שבביוגרפיה שלהם מצויים פרקים המעידים כי בכוחם להתמודד עם כל הסיכונים והאיומים.
הקרב הזה נמשך מאז הודחה ממשלתו של אהוד ברק ב־2000 (כשכיהן לאחר מכן כשר הביטחון בממשלתו של בנימין נתניהו נחשב כבר במפלגת העבודה עצמה כנטע זר). העבודה לא שיקמה את עצמה. זו אינה הסיבה היחידה לכישלונותיה, אבל אחת המרכזיות שבהן.
הלב איבד את המרצ
כל האמור לעיל חל גם על מרצ. היא לעולם אינה מותחת ביקורת נטו על הצד הערבי בסכסוך האזורי. גם כשהמציאות מרקיעה שחקים ודוקרת עיניים, נוהגת המפלגה לציין כי הפלשתינים נהגו שלא כשורה, ומייד חוזרת למתוח ביקורת על הממשלה ועל זרועות הביטחון במדינת ישראל. כאילו תמיד ישראל אשמה בכל חיכוך (הצד הערבי היה נושא לביקורת נטו רק פעם אחת ויחידה: כאשר הרשימה המשותפת סירבה לחתום עם מרצ על הסכם עודפים בבחירות לכנסת ה־20).
ראשת מרצ זהבה גלאון אחראית לכך, אם כי בפועל החלה מגמה זו כבר לפני שנים רבות. בעבר הרחוק, כאשר מפ"ם - זו שהיתה בעלת זיקה לקיבוצי השומר הצעיר - תמכה עדיין במדינה דו־לאומית, היא לא משכה ידיה מהשתתפות פעילה בהגנת היישוב העברי ("המאבק הצמוד") בשורות הפלמ"ח, והמשיכה גם עם כינון צה"ל.
למרצ היתה בעבר הרחוק סידרה ארוכה של אישי ציבור (בעיקר מקיבוצים), שהיו להם פרקים ביוגרפיים מזהירים בהגנה על ביטחון המדינה. רובם ככולם היו קרובים לתנועה הקיבוצית, וחלקם כבר פרשו כי הגיע זמנם. כאלה היו חיים אורון ורן כהן ואבשלום וילן ומוסי רז, וחלקם לא רק אינם מצליחים לחזור לזירה הציבורית בגלל עמדותיה ומאפייניה של המפלגה, אלא שלא הגיעו לצמרתה ממלאי מקום מן הדורות הצעירים של בוגרי צה"ל.
הם נטע זר במרצ. המפלגה השמאלית הקטנה עוסקת בשורה של נושאים חשובים בתחום זכויות האזרח והיתר השימוש בסמים קלים, אבל בעניין שלעולם מעסיק בגלוי ובתת־מודע את הישראלי השכיח - מרצ אינה איתם. היא אינה שם.
גלאון הירהרה לרגע בפרישה - אך לבסוף נחתה על חמישה מנדטים. בכל מקרה, כדאי שתשאל עצמה כמה מעדה בקרב בוחרים צעירים העושים ימים ולילות בשדות חשוכים בלי שמרצ בליבם.
נבון ולא אנושי
נפתלי בנט היה ילד הפלא של הבחירות הקודמות. גם הפעם ניבאו לו 18-17 מנדטים. עוד פולחן אישיות. עד שבנימין נתניהו החליט לסגור איתו חשבון על 2013 ולחזק את עצמו על חשבון הבית היהודי. בעוד בנט מכריז בכנס סבן בניו יורק כי יש ביניהם שביתת נשק ולא יורים בתוך הנגמ"ש - נתניהו השאיר אותו מאחור בסיבוב.
סביר להניח כי בנט רותח. אבל הוא (ואיילת שקד) למדו כנראה ממייסד תנועת הצופים באדן פאול: "הצופה אינו נופל ברוחו ובצר לו מצטחק". בכל הסכסוכים ביניהם נהג בנט על פי העצה הצופית. הוא מצטחק.
היה מדהים שלא הביע צער על אובדן שליש מסיעתו. בוודאי כשלא הודה בטעותו. מייד בהיוודע התוצאות נהג כמנצח וכמי שטרוד מעבר לראש בהקמת הממשלה הבאה. הוא מן האסכולה הזאת - לעולם אינו מודה בטעות ואינו משקיע זמן במרורים על כישלונו, ואני מוכן להמר כי איש לא ראה אותו מזיל דמעה בפומבי. לכל היותר בחשאי, במחשכים. כה נבון וכה לא אנושי.
אביגדור ליברמן. זכותו לטעון לחפות של חברי מפלגתו. אבל במילון שלו זה כנראה לא מספיק
האדנות של ליברמן
איני שש להפעיל חוק או אמצעים מנהליים נגד אישי ציבור העושים שימוש מוגזם וגס בחסינות המוענקת להם, ובכלל בחופש הדיבור. אך אין הדבר פוטר אותי מלהעיר על התנהגות בלתי הולמת של השר אביגדור (איווט) ליברמן. גסות רוחו גובלת באדנות מקוממת. ראיתיה בימים אלה פעמיים:
• ליברמן נשאל באורח לגיטימי על חקירת המשטרה הענפה נגד "ישראל ביתנו". זכותו המלאה להכחיש, לטעון לחפות המעורבים כל עוד לא הוכח אחרת. אבל במילון של ליברמן זה לא מספיק. מייד הופכת צמרת המשטרה לחבורה של "סוטי מין". מקומם.
• לא פחות מכך האדנות הצורמת, המביכה כל יהודי עם זיכרון היסטורי, למשמע הזעם הצרחני שלו בפנותו ללא כל התגרות אל הח"כ החדש איימן עודה. בוגד? מרגל? יהודים זוכרים מי דיבר אליהם כך בהיותם מיעוט; יהודים אינם מדברים כך; ליברמן רע ליהודים.
בזמן שבחרתם
יש חיים אחרי הבחירות. היו גם לפני, אבל מי זוכר? למשל, בפרשת שתי הכרעות הדין העוסקות באהוד אולמרט. בעוד כמה ימים תמלא שנה מאז פסק דוד רוזן את דינם של נאשמי הולילנד. רובם הגישו ערעור.
חמישה ישבו בדין. הם האזינו לתביעה ולכל הסניגורים. הדיון נסגר לפני חודשים רבים. אין ראיות חדשות. אין בקשות חריגות. אין חריקות במערכת. כמה זמן לוקח לשופטי העליון המנוסים, שקראו את החומר עוד בטרם נפתח הדיון בערעור, למסור מה הכרעתם? ואחר כך הם תוהים מדוע אבד אמון הציבור בהם.
במקביל, שיחות הטלפון של שולה זקן, שנשמרו על הטלפון הנייד שלה, גרמו לחידוש הדיון בפרק אחד במשפט מעטפות הכסף של משה טלנסקי. עדותה של זקן הוחזרה לשופטי המחוזי. שלב העדויות והסיכומים הסתיים כבר לפני כחודשיים. אך אין קול ואין עונה ואין דובים ביער.
להפך, ראש ההרכב השופט יעקב צבן - שזיכה את אולמרט בסיבוב הקודם - הודיע מייד כי "הפעם זה ייקח הרבה זמן". מה החידוש, מתי הדיון אצלם לא "לקח הרבה זמן"? בעיקר שלא נעים להם שמא הם צריכים לחזור בהם מפסק הדין המזכה.
שאלתי במערך הדוברות של בתי המשפט וקיבלתי מעורכת הדין איילת פילו תשובה מלאה זו: "בבית המשפט המחוזי - התיק בפרשת טלנסקי נמצא בעבודה; בבית המשפט העליון - תיק הולילנד הוא הליך מורכב. התיק נמצא בעבודה".
ולתשובה הדלילה־ריקה הזאת נוספה הערה: "נבקש כי תגובת הדוברות תפורסם במלואה. במידה ולא - נבקש לעדכננו". מעליב קצת את האינטליגנציה של המתעניינים, לא? קיצוץ בתגובה כזאת הוא כניסיון לחלק את האין־כלום. בכל זאת, בתי המשפט חייבים תשובה לציבור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו