מי אתה משה כדורי?

מושב בית מאיר הוקם ב־1950 על חורבות הכפר הערבי בית מחסיר, שננטש על ידי תושביו במלחמת השחרור. תנועת הפועל המזרחי ועולים חדשים מרומניה ומהונגריה עלו על הקרקע והחלו להכשירה.

היסטוריה רבה מתחבאת במושב היפה: הוא נמצא על דרך בורמה, אשר דרכה הועברה במהלך המלחמה האספקה לירושלים הנצורה. במלחמת השחרור ב־1948 התנהלו באזור קרבות עזים על השליטה בדרך המובילה לירושלים. בסיום המלחמה הצליח הצבא להשתלט על שטח רציף משער הגיא ועד ירושלים ולאפשר את פתיחתו לתעבורה של פרוזדור ירושלים - דרך צרה אשר חיברה את ירושלים אל השפלה ואל מישור החוף.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הסכם שביתת הנשק שנחתם בין ישראל לירדן השאיר במשך 19 שנה את ירושלים המזרחית תחת שלטון הלגיון הירדני ואת ירושלים המערבית כמובלעת בהר הצופים, בשליטת ישראל. ירושלים המערבית אמנם הוכרזה כעיר הבירה, אך הפכה לעיר מנותקת ומבודדת.

בספרה "אדמה אהובה" (הוצאת ישראלים, 2013) מתארת היאלי גרוס, סופרת ומתעדת, את תחילת ההתיישבות בפרוזדור ירושלים: "בתום המלחמה חלשו משלטים צבאיים על קווי שביתת הנשק בהרי יהודה. הגבולות עדיין לא היו יציבים וראשי המדינה והצבא דנו בעניין יישוב שטחי הספר. במאי 1948 סוכם שהסוכנות תהיה אחראית להקמת היישובים... באזור יהודה הם הקימו קיבוצים למרגלות ההרים. לוי אשכול, ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות, הנהיג מהלך חריג ונועז בתפיסתו ובהיקפו... הוא החליט לבסס את ההתיישבות החקלאית החדשה על גל העלייה ההמוני... עד אז כמעט לא הוקמו יישובים בהר. הגישה הקשה ובעיקר המחסור במים ובאדמות חייבו היערכות מחודשת". 

בית מאיר, כמו יתר היישובים באזור, הוקם על פי תוכנית ממשלתית במטרה ליצור רצף יישובים מהשפלה לירושלים, אשר יחלשו על הכביש הראשי שנוסעיו סבלו מירי ומהתנכלויות חוזרות ונשנות מצד ערבים. בתקופה זאת המתיישבים החדשים סבלו מתנאים קשים מאוד. המציאות הביטחונית באזור היתה מורכבת ומסוכנת, והתושבים סבלו מתקריות יומיומיות של ערבים חמושים אשר פרצו לבתיהם וניסו לחזור לבתים ולאדמות שנטשו. "היתה הוראה לשומרים לא לשאול הרבה. כל מי שפוגש חשוד, אם הוא לא אומר את השם שלו, מותר לירות בו, כי זה היה מסוכן", מספר צבי אדלשטיין, ממייסדי מושב בית מאיר. "איש לא יצא מהבית בלילה. המסתננים היו מסתובבים פה כל לילה ויורים בכל מי שפגשו. לילה אחד נורה פה אחד התושבים ונפצע קשה. גם עלי ירו צרור מעל הראש".

אותר בעקבות רישום ישן. קברו של כדורי בגבעת רם // צילום: דודי ועקנין

ירי בליל הסדר 

ב־21 באפריל 1951, שנה לאחר עלייתו של בית מאיר על הקרקע, התיישבו התושבים כל אחד בביתו, כדי לחגוג את ליל הסדר. יצחק קלי ז"ל, תושב בית מאיר והמפקד הצבאי באזור, החליט לא לקבוע הפעם תורנות שמירה. "לא יכולתי לדרוש משום בעל בית לעזוב את משפחתו בליל הסדר. קיבלתי החלטה נועזת. הלילה הזה נחשב ליל שימורים ביהדות ולכן הלילה לא תהיה שמירה רגילה, אבל כל חבר יציץ מדי פעם החוצה מביתו", כך סיפר לילדיו. "בערך ב־12 בלילה שמעתי נביחות של כלבים. זה לא מצא חן בעיניי והתחלתי להתלבש במהירות. בעוד אני נועל את נעליי, אני שומע את כלבי נובח, ואז שמעתי כמה יריות. השכן שלנו הרג ערבי שהסתובב במושב. בלילה היחיד שבו לא היתה שמירה מסודרת על ידי החברים היתה דווקא שמירה מצוינת מלמעלה. הנה לכם 'לא ינום ולא יישן שומר ישראל'".

אותו ערב נחשב מיתולוגי בדברי הימים של המושב. בנו של קלי, יעקב, מחזיק היום במוזיאון מיוחד שפתח בבית מאיר, "המחסן של סבא" - אוסף מיוחד ועצום בגודלו של חפצים מאותה תקופה, כולל כלי הנשק ששימשו את השומרים היהודים. גם יעקב מספר כי המצב הביטחוני באזור החמיר כל כך עד שלשומרים ניתנה פקודה לירות ללא שאלות בכל חשוד. יעקב שמע את הסיפור מפי אביו כמה פעמים במשך השנים. "אבי נהג לספר לנו על הערבי שהם הרגו. זה שהם תפסו סוף סוף מסתנן נחשב בעיניו להצלחה. אני זוכר שכשהיינו ילדים, הזהירו אותנו לא להסתובב לבד בחוץ בגלל המסתננים". כשהוא נשאל למה הם חשבו שהוא ערבי, הוא משיב: "לפי ההתנהגות והלבוש שלו".

גם אדלשטיין, בן 80 כיום, זוכר היטב את היום ההוא שבו הצליחו התושבים לפגוע באחד המסתננים בפעם הראשונה: "הייתי אז בן 17. ישבנו אני ושני אחיי וערכנו את הסדר, כשלפתע שמענו יריות. יצאנו החוצה, זה היה לא רחוק מאיתנו, וראינו שם הרוג אחד שנורה על ידי אחד השכנים. הסתכלתי וראיתי את האדם הזה עם סמרטוט על הראש, כמו שהערבים היו הולכים אז. שאלנו את השכן מה קרה, והוא סיפר לנו שהאיש הזה עבר בחצר שלו, הוא קרא לו לעצור, התחיל לדבר איתו ושאל אותו 'מי אתה'. הוא ענה לו בערבית, והשכן לא הבין אותו וקרא לו להתקרב. כשהוא שם את היד בכיס, השכן חשב שהוא עומד להוציא סכין, אז הוא ירה בו".

בהמשך התברר כי אותו "מסתנן" חדר לחצרו של אותו שכן רק כדי לקטוף כרוב מהגינה. "אחר כך הבנו שהוא היה משוגע", כך סיפר קלי לילדיו.

יעקב קלי, בית מאיר: "אבא שלי נהג לספר לנו על הערבי שהם הרגו. העובדה שהם סוף סוף תפסו מסתנן נחשבה בעיניו להצלחה". כשהוא נשאל למה הם חשבו שהוא ערבי, הוא משיב: "לפי ההתנהגות והלבוש שלו" // צילום: דודי ועקנין

בשולי בית העלמין

גופתו של האיש הועברה לבית החולים הדסה, אשר שכן אז ברחוב הנביאים בירושלים. בכיסו נמצאה תעודת עולה על שם אליעזר קליינמן, שהוצאה ב"שער העלייה" - מחנה עולים שהוקם סמוך לנמל חיפה ושימש מחנה מעבר לעשרות אלפי העולים החדשים שהגיעו לאחר קום המדינה בגל העלייה ההמוני מאירופה ומיהדות ארצות האיסלאם. תחילה סברה המשטרה כי זהו שמו של ההרוג, אך כשהצליחה לאתר את המשפחה לאחר כמה ימים, התברר כי אותו קליינמן חי וקיים. במשטרה העריכו כי קליינמן איבד במחנה את תעודת העולה שלו והיא נמצאה שם על ידי אותו אלמוני אשר החליט לשמור אותה אצלו.

יומיים לאחר מותו נקבר האלמוני בבית העלמין בשייח' באדר בירושלים (לימים גבעת רם) בקבר ללא שם וללא מצבה. משום שלא ידעו אם מדובר ביהודי או בערבי, נקבר האיש בשולי בית העלמין, צמוד לגדר. בית העלמין נמצא מעל גן סאקר ולמרגלות בית המשפט העליון, ליד האנדרטה של חטיבת הראל. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת השחרור השתמשה חברת קדישא במקום כאתר קבורה זמני, לאחר שאזור הר הזיתים נותר בשליטת הירדנים והגישה אליו נאסרה. בסוף 1951 הושלמה הקמתו של הר המנוחות אשר הפך לאתר הקבורה המרכזי של ירושלים. 

פתרון לתעלומת זהותו של ההרוג האלמוני הגיע רק לאחר תשעה חודשים. נערה בת כ־17 נכנסה לתחנת משטרת ירושלים ודיווחה על היעדרותו של אביה. השוטרים הראו לה אלבומי תמונות של הרוגים בלתי מזוהים, והנערה זיהתה מייד את אביה כהרוג מבית מאיר. באחד העיתונים נכתב שהיא זיהתה אותו באמצעות שתי נקודות חן שהיו על פניו. שמו, כך התברר, היה משה כדורי, אך לא ברור אם כדורי היה שם משפחתו או שמו הפרטי. בעיתונים "הצופה" ו"חרות" מאותה התקופה נקראת הנערה בשם ג'בלה משה, ואילו בעיתון "על המשמר" מאותה תקופה מכונה הנערה ג'בלה כדורי.

עוד באתר: האינטלקטואל היהודי האחרון בנורבגיה

כך או כך, הנערה סיפרה לשוטרים שהמשפחה, אשר מתגוררת במעברת הר טוב (לימים העיר בית שמש), סברה כי האב נמצא בחיפה ולכן לא חיפשה אותו בכל אותה התקופה שבה נעדר. הסבר זה מתיישב עם המנהג באותן שנים לעזוב את הבית וללכת לחפש פרנסה במשך חודשים ארוכים. ייתכן כי כאשר בני המשפחה הבינו כי האב נעדר יותר מדי זמן, הם לא מיהרו לגשת למשטרה. לפי סיפורים מאותה תקופה, יש להניח שבקרב עולים מארצות האיסלאם ובעיקר מעיראק היו קיימים חשדנות בסיסית וחוסר אמון כלפי המשטרה, על רקע האירועים שחוו בארצות מולדתם, ולכן לא מיהרו בעת צרה לבקש עזרה מהמשטרה.

לפי שמו של כדורי, הוא היה ככל הנראה עולה חדש מעיראק או מכורדיסטן. בעוד כדורי הוא שם אופייני באותה תקופה לעולים מעיראק, משה הוא שם המזוהה עם עולים מכורדיסטן. אף שזוהה על ידי בתו, נותר קברו ללא מצבה. נשאלת השאלה מדוע. יתרה מזאת, במשך שנים הופיע באתר "לעד" של הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה והשירותים החברתיים שמו של אליעזר קליינמן כמי שנפל בפעולת איבה בבית מאיר. גם באנדרטת חללי פעולות האיבה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, הונצח שמו של אליעזר קליינמן וכך גם באתר של המועצה האזורית מטה יהודה. באתר נכתב כי "ימים ספורים לאחר עלייתו, נהרג אליעזר מיריות שומר בכפר היהודי בית מחסיר, לאחר שחשבוהו בטעות לערבי כששוטט בכפר". 

עד לפני שלושה שבועות ותיקי בית מאיר עצמם כלל לא ידעו כי ההרוג האלמוני לא היה מסתנן ערבי אלא יהודי, תושב מעברת הר טוב, שככל הנראה היה בדרכו לירושלים ונכנס לבית מאיר רק כדי לנוח ולאכול משהו. צעדה ברגל לירושלים היתה פעולה שגרתית ומקובלת עבור האנשים שהתגוררו באזור, אשר הפרוטה לא היתה מצויה בכיסם ולא יכלו להרשות לעצמם להשתמש בתחבורה הציבורית הדלילה שהיתה באזור. העובדה כי היה מדובר בערב ליל הסדר ובעולה חדש מארצות האיסלאם, שכפי הנראה רצה לקיים את מצוות העלייה לרגל באחד משלושת הרגלים, מתיישבת עם סברה זו. 

מצא את הצאצא 

מי ששמו לב לכך ששמו של קליינמן מופיע באתר המועצה האזורית מטה יהודה הם אריאל ועמיחי ברגר, שני אחים מבית מאיר, שהחליטו לבדוק את הסוגיה. אך כאשר הם פנו לוותיקי המושב ושאלו אותם על אודות פעולת איבה שהתרחשה בליל הסדר ב־1951, זכרו כולם רק את האירוע שבו נורה ונהרג מסתנן ערבי. השניים החליטו לרדת לעומקו של הנושא ופנו לדורון לייטנר, צעיר חובב תעלומות היסטוריות, וביקשו את עזרתו בהשגת פרטים על האירוע ועל זהותו האמיתית של ההרוג. לייטנר ערך מחקר משלו והצליח לאתר באמצעות רישומים ישנים של חברת קדישא בירושלים את בית העלמין שבו נקבר כדורי. באמצעות מפה שקיבל הצליח לאתר את מיקומו המדויק של הקבר.

הוא שלח אי־מייל לאתר "לעד" והסב את תשומת ליבם של מפעיליו לכך ששמו של קליינמן מופיע באתרם כחלל פעולת איבה. בעקבות פנייתו ולאחר בדיקה הוסר במאי אשתקד שמו של קליינמן מהאתר.

עם זאת, באנדרטת חללי פעולות האיבה בהר הרצל עדיין מופיע שמו של קליינמן. בביטוח הלאומי אמרו ללייטנר כי עדכון האנדרטה מתבצע אחת לשנה, כמה ימים לפני יום הזיכרון. הם גם ציינו כי אם תימצא משפחתו של כדורי, תישקל הכרה והנצחה שלו כחלל פעולת איבה באתר האינטרנט ובאנדרטה בהר הרצל. הכרה בכדורי כחלל פעולות איבה תאפשר לצאצאיו לתבוע את המדינה לשם קבלת גימלה. בשלב זה נכנס לסיפור גם בית ספר שדה כפר עציון. "מאז מציאת שלושת הנערים החטופים, פונים אלינו גופים רבים כדי שנסייע להם בפתרון תעלומות ובמציאת נעדרים מתקופת קום המדינה", מסביר מנהל בית הספר, ירון רוזנטל.

עמיחי נועם, מדריך בבית הספר, מוסיף כי "בית הספר עוסק בשנים האחרונות באינטנסיביות בחקר ההתיישבות בהר יהודה בשנות ה־50 ובחקר תופעת ההסתננות בתקופה זו. דורון פנה אלינו, סיפר על פרשת משה כדורי שהתגלגלה לידיו ושאל אם נוכל לסייע".

בבית הספר מתכוונים להעתיק את קברו של כדורי לקבר מסודר בהר המנוחות ואף לערוך ביום הזיכרון הקרוב טקס גילוי מצבה, בתקווה שצאצאיו יקראו את הכתבה הזאת, ייצרו קשר ויגיעו לטקס. בבית הספר מעריכים שמשפחתו של משה כדורי עברה להתגורר במבני הקבע שהוקמו עבור העולים בעיר בית שמש, וייתכן אפילו שצאצאיו מתגוררים שם עד היום. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו