על כל הישגיו העצומים בשנתיים האחרונות באתלטיקו מדריד, אולי ההישג הייחודי ביותר של דייגו סימאונה הגיע בגמר הגביע הספרדי ב־2011/2012. כי בניצחון 1:2 בהארכה על ריאל מדריד הוא המאמן היחיד שאי פעם ניצח את ז'וזה מוריניו במשחק גמר יחיד. עשרה אחרים ניסו ונכשלו. והמאמנים המפסידים במשחקים הללו הם רשימה לא זניחה של יריבים שכוללת את אלכס פרגוסון, פפ גווארדיולה, לואי ואן חאל, דידייה דשאן, ארסן ונגר ורפא בניטס.
"מוטיבציה", אומרים הפרשנים, כאילו שהקבוצות היריבות במשחקי גמר הגיעו למעמד ללא רצון מיוחד להצליח. מרבים גם לעסוק כמובן בטראש טוק התקשורתי, שספק אם באמת מביא לאיזשהו יתרון במגרש. אבל אם מותר לי להציע הסבר אחר, הוא דווקא ההתמודדות עם מוטיבציה. גדולתו של מוריניו במשחקים החשובים היא ששחקניו מתפקדים וממלאים הוראות בצורה מדויקת דווקא בסיטואציה המלחיצה. קבוצות של מוריניו מראות לאו דווקא רוח לחימה אלא יותר חושי לחימה. תוכנית המשחק שלהן ברורה. במשחקים שבהם מחיר הטעות הוא הגדול ביותר, שחקניו של מוריניו טועים פחות מאחרים.
איך הוא עושה זאת? מכל הסיפורים סביבו אני אוהב אחד ששמעתי מעיתונאי פורטוגזי. מוריניו דווקא "שובר" את הקבוצה לא פחות מאשר הוא בונה אותה כיחידה. עם הקבוצה כולה הוא אולי מדבר על מוטיבציה, אבל את הטקטיקה הוא מנחיל לכל שחקן לחוד. לכל שחקן תרבות שונה וגם רמה אינטלקטואלית שונה. שיחה אל הקבוצה כולה תגרום לאחדים לא להבין או להתרכז באספקטים שלא קשורים לתפקיד שלהם ספציפית. את הדבר הזה עושה מוריניו לא רק בשיחות אישיות, אלא אפילו בהודעות אי־מייל.
זה מן הסתם לא ייחודי למוריניו אבל במשחקי גמר זה בולט במיוחד. בשני הגמרים של ליגת האלופות שבהם אימן מוריניו קבוצותיו למשל היו בפיגור עצום בהחזקת הכדור, והיריבות השיגו בדיוק בעיטה אחת למסגרת - בשני המשחקים ביחד. בשום משחק גמר גם לא תמצאו קבוצה של מוריניו מבצעת כמות יוצאת דופן של עבירות.
הניצחון שלשום על טוטנהאם בגמר גביע הליגה הלא חשוב במיוחד אולי לא היה היוקרתי והזוהר ביותר בקריירת האימון של מוריניו, אבל היה מאפיין. גארי קאהיל נשלח במשימה טקטית מפתיעה ואישית לחלוטין מההגנה לקישור ושם חיבל במשחק היריבה, שמן הסתם די האמינה בכוחה אחרי ניצחון מדהים 3:5 על צ'לסי בליגה. לביטחון הזה של טוטנהאם, או לחשש מסוים של צ'לסי מול יריבה שהיכתה בה, לא היה שריד בוומבלי.
מוריניו. מנחיל את הטקטיקה לכל שחקן לחוד // צילום: GettyImages
הפספוס של הניקס
אנתוני מייסון, שהלך לעולמו השבוע בעקבות מחלת לב, השתייך לאחת מאותן קבוצות אן.בי.אי גדולות ואבודות בהיסטוריה, שאיתרע מזלן להיות חלק מעידן מייקל ג'ורדן. אבל בעוד ההיסטוריה של הכדורסל נוטה לראות בחסד קבוצות כמו יוטה של סטוקטון־מלון, שהפסידה שני גמרים, או את פניקס של צ'רלס בארקלי, מפסידת גמר 93, הניו יורק ניקס של 92 ו־93 אולי היו הקרובים ביותר להדיח את מייקל ג'ורדן, אבל כאילו נשכחו.
אולי כי הקבוצה הזו לא היתה בדיוק כמובטח. כשפט ריילי הגיע מלוס אנג'לס ציפו במדיסון סקוור גארדן לאיזושהי וריאציה של השואו טיים שלו בלייקרס. מה שהם קיבלו היה משהו מפחיד בהרבה. שחקנים כמו ג'ון סטארקס ומייסון עצמו נאספו מליגות זוטרות. צ'רלס אוקלי הקשוח הפך למנהיג הקבוצה לצידו של סופרסטאר מאוד לא תקשורתי כמו פטריק יואינג. הם יפסידו לג'ורדן במשחק שביעי ב־92, ובסידרה של 93 למרות יתרון 0:2 ויתרון הביתיות. את הגמר של 94 ליוסטון בשבעה משחקים. ולמייסון יהיה שם של בריון מפחיד.
האירוני הוא שאחרי שהיה חלק מטרייד תמורת לארי ג'ונסון, כחלק ממהלך שאמור היה להפוך את הניקס לאטרקטיבית ולהתקפית יותר, ניו יורק הבינה שבאיזשהו מקום היא פיספסה אותו. בשארלוט נבחר לחמישייה השלישית של הליגה, צבר כמה טריפל דאבלים, הוביל כדור ושיחק כמין סמול־פורוורד בגוף של פאוור פורוורד. כעבור כמה שנים במיאמי אפילו הגיע לאול־סטאר. ניו יורק מספידה אותו עכשיו כמי שגדל שם והיה חלק מקבוצה גדולה של הניקס, אבל אולי באיזשהו מקום גם היתה עיר שראתה אותו בצורה חד־מימדית קצת, ששמה עליו חותמת של בריון כשהיה כדורסלן מעולה באמת.
מייסון מול ג'ונסון. הטרייד שהוביל לפספוס של הניקס // צילום: אי.פי
"שחור הוא טבח, לבן שף"
בארצות הברית מתנהל בשבועות האחרונים מעין עימות בין צ'רלס בארקלי לדריל מארי. מארי, המנג'ר של היוסטון רוקטס, בוגר MIT, ונחשב לגורו של ניתוח סטטיסטי - "אנליטיקס". כל אותו תחום ספורטיבי שפורח בעקבות הסרט־ספר "מאני בול". בארקלי טוען שאלו שטויות ועכשיו חצה את הגבול אל תוך שדה היחסים הגזעיים. "כששחור מבשל הוא טבח, כשלבן מבשל הוא שף. סטטיסטיקה זה לשחורים, אנליטיקה ללבנים".
בארקלי כמובן פרובוקטור ולא ראוי לערב ענייני גזע בנושא שכזה. אבל הוא נוגע בנקודה שמציקה לרבים. ההתייחסות לשחקן כמשהו שניתן לניתוח. לספורט כמדע ולאו דווקא כאומנות או אמנות. לשחקנים כ"כלים". לעובדה ששחקן, בייחוד בשיטה האמריקנית, נשפט יחסית למחירו ולא לפי איכותו. וגדל דור של אוהדים, שחקני פנטזי ששחקן של 12 נקודות למשחק הוא נפלא בעיניהם אם הוא מרוויח מיליון דולר לעונה, וסוג של נוכל אם הוא מרוויח 12 מיליון.
ולמרות שאנחנו ב־2015 והנשיא כבר שחור, יש כאן תחושה לא נעימה. מנהלים עם תואר מ־MIT נוטים להיות לבנים ושחקנים נוטים להיות שחורים. קצת מזכיר את הימים שבהם לא היו בטוחים אם הקווטרבק יכול להיות שחור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
