שובו של הג'קסון

(מייגן קונר, "אובזרבר")

אם רק סמואל ל. ג'קסון היה נלהב ומרתק בחייו האמיתיים כפי שהוא עובר דרך טוויטר. אילו רק היה חמים ורגיש כפי שהוא נראה דרך כל התפקידים שהוא גילם בחייו.

אבל הסמואל ל. ג'קסון שאני פגשתי היה הרבה יותר שקט ומרוסן. שרוע על ספה, הרגליים מונחות על שולחן קפה, בסוויטה של בית המלון ארבע העונות בבוורלי הילס, הוא בקושי מצליח לאגור את כוח הרצון הדרוש כדי ללחוץ את ידי כאשר מציגים בינינו. במשך חמש הדקות הראשונות של הראיון שלנו, הוא יונק מסיגריה אלקטרונית ומשליך תשובות לעברי כאילו היה מחלק קלפים. בנקודה מסוימת, כאשר אני לא מתקדמת מהר מספיק, הוא קוטע אותי.

ואז הוא הלך להשתין. במשך חמישים הדקות שבילינו יחד, הוא נעלם פעמיים בלי לומר מילה מחדר האורחים של הסוויטה אל בית השימוש לשהיות ארוכות. אני לא יודעת אם להיעלב. בפעם הראשונה שהוא עשה זאת, היינו בעיצומה של שיחה על בריקסטון - קראתי איפשהו שכאשר ג'קסון מגיע לעיר חדשה, הדבר הראשון שהוא עושה זה לחפש "קהילה שחורה". כאשר נפגשנו בתחילת נובמבר, ג'קסון בדיוק סיים ארבעה סרטים בלונדון.

עשיתי את הטעות ושאלתי אותו איזו קהילה שחורה הוא ביקר.

"איפה את חושבת?" הוא נועץ בי מבט. "נו, תגידי" הוא אומר.

אז אני מאתרת את המקום הקרוב ביותר לשכונת המגורים שלי בדרום מערב לונדון, שמפורסמת בזכות התרבות השחורה שלה. 

"כן. בריקסטון", הוא אומר, כאילו אני משחקת אותה טמבלית.

"קול!" אני מתלהבת. "גרתי ממש ליד, בקלאפהאם! במשך שנים".

"גרת ליד בריקסטון אבל לא בה, הא!" הוא צוחק, מוסיף "למה?", ואז הוא חומק במהירות ונעלם בשירותים לעוד סיבוב השתנה. אבל מרחוק, מעבר לדלת השירותים הסגורה, אני שומעת אותו רוטן. "יכולת לחיות בבריקסטון, את יודעת!" הוא אומר, "לא היה אכפת להם!" 

אני מרגישה שזה יהיה מוזר מדי לצעוק משהו בחזרה מעל לקולות השתן הקולח.

אשתו: הוא מנותק רגשית

הוא עוף מוזר, סמואל ל. ג'קסון. ואני לא אהיה האדם הראשון שאומר את זה. אשתו זה 40 שנה, השחקנית לטניה ריצ'רדסון, אמרה פעם כי הבעיה עם בעלה היא שהוא "מנותק רגשית". על המסך, הוא סלב מוכר שאהוב בזכות חמימותו ושנינותו; אבל כאשר אינו בצילומים, הוא כנראה אפילו לא מצליח להכריח את עצמו לומר לאשתו בטלפון שהוא מתגעגע אליה. 

ריצ'רדסון הודתה כי לפעמים במהלך חיי הנישואים שלהם היא חשה "נטושה".

כאשר אני שואלת אותו בנוגע להיעדר החיבה שלו, ג'קסון מהנהן. "אני מנהל שיחות טלפון קצרות מאוד. 'אוי, אני מתגעגעת אליך!'" הוא מחקה ואז מזיז את ראשו לשלילה. "אנחנו לא עושים את זה. היא אומרת 'אוי, אני מתגעגעת אליך' ואני עונה 'הו, אוקיי'".

איך אתה יכול לעשות את זה?

"זה לא מספיק טוב?" הוא שואל.

ובכן, זה לא ממש נחמד.

"אז אני צריך להגיד 'גם אני מתגעגע אליך?' אני לא חושב שצריך לומר דברים מתוך ציפייה לתגובה".

ואז, הוא פותח במונולוג בשני קולות: "'הו, אני אוהב אותך! אני אוהב אותך!' 'אוי, גם אני אוהבת אותך!' 

'את תנתקי!' 

'לא, אתה תנתק ראשון!' 

'לא, את תנתקי ראשונה', פפפשששטטטט... נו באמת".

הוגן למדי לומר, שכשאתם פוגשים אותו, סמואל ל. ג'קסון ממש לא משחק את משחק הנימוסים. הוא לא מברך אותך כשאת מגיעה, גם לא אומר "סילחי לי, אני חייב לגשת לשירותים". אולם הוא כן זקוק לקצת ליטופי אגו.

אחרי שהראיון הסתיים ואני מקשיבה להקלטה, אני מבינה שבעצם לא ממש הצלחנו להתקדם לשום מקום עד שדיברנו על הסרט החדש שלו. ברגע שאני מזכירה את "קינגסמן: השירות החשאי" - סרט ההמשך של מת'יו ווהן ל"קיק אס", המבוסס על קומיקס באותו שם - הוא מתאושש באופן ברור מאוד ונראה נמרץ יותר.

"אז אתה מככב בסרט מאוד בריטי המבוסס על קומיקס..." אני אומרת.

"ובכן, מה שנכון נכון!" הוא שואג בצחוק, כאילו שיחררתי הרגע איזה פאנץ' ליין מדהים. לכו תבינו אותו.

בדמותו של ניק פורי. תשעה סרטים תוצרת מארוול

סרט כזה הוא גרגר חול זעיר יחסית בקריירה של ג'קסון. כשחקן עם הרווחים הגבוהים ביותר בעולם, הוא עשה יותר ממאה סרטים (וזה מרשים עוד יותר, אם זוכרים שאת הפריצה הבינלאומית שלו השיג בסרט "ספרות זולה" כשכבר היה בן 46). הוא גם השחקן היחיד אי פעם שהצליח לסגור עיסקה בהיקף ענק של תשעה סרטים - בגיל 66 הוא עושה את הסרט השביעי במסגרת החוזה שלו עם מארוול, שמייצג רק חלק אחד ממערך היצירה שלו: גילום תפקידו של ניק פיורי בסרטי הקומיקס. זה היה אחלה מזל, אני טוענת. "רק ניסיתי להבין איך אוכל להישאר בחיים מספיק זמן", הוא נד בראשו, כשהוא מתחיל להתחמם.

עם כל העבודה שהוא עושה בשביל מארוול, היה סביר להניח שספרי קומיקס כבר נמאסו עליו, אבל ג'קסון אומר שקינגסמן (שמבוסס על קומיקס של אייקון) הוא עניין קצת שונה. הוא רצה לעבוד עם מת'יו ווהן. משכה אותו גם ההזדמנות לככב לצידם של קולין פירת' ומייקל קיין (הוא וקיין, שחולקים אותו סוכן, מבלים יחד לעיתים קרובות): "זה והעובדה שמדובר כאן במעין מקום שבו הקומיקס פוגש את ז'אנר סרטי הריגול. הם לוקחים ילד רגיל, והופכים אותו לג'נטלמן מרגל".

הוא אומר שתמיד רצה להשתתף באחד מסרטי ג'יימס בונד. "אבל אני לא מאמין שאוכל אי פעם להיות בסרט של בונד, כך שהרגשתי שזו ההזדמנות לגלם תפקיד של נבל גדול בנוסח סרטי בונד".

הדמות שהוא מגלם, ולנטיין, מיליארדר אינטרנט המשחק אותה כוכב היפ־הופ (הוא לובש בגדי אופנת רחוב מגניבים ומושלמים ומגיש לאורחים שלו מגשים מהודרים שבהם המבורגרים של מק'דונלדס) היה עבורו הזדמנות ליצור את אותו נבל.

כמה השפעה היתה לך?

"התאמנו חלק גדול מהבגדים לספר, "אבל שינינו את כל הצבעים כדי להפוך אותם לספציפיים עבור הזדמנויות שונות. הוספנו בגדי קשמיר ואריגים שונים, ויצרנו חרוזי תפילה שיתאימו לכל אאוטפיט", הוא יורד לדקויות אדירות של פרטים לא חשובים בנוגע לבגדים שלו. והוא רק מתחיל.

אז עד כמה חשובים הבגדים?

"אני אוהב בגדים. אני מתלה נהדר".

למעשה, אומר ג'קסון, ברוב הפעמים הוא מכניס לחוזים שלו סעיף שקובע שהוא יכול לשמור את האאוטפיטים שהוא לובש בסרטים.

אז מה הוא לובש בזמן הראיון, אתם בטח מתעניינים. "ארמני, ארמני, ארמני", הוא מצהיר, כשהוא מצביע של סט בגדים בצבעי כחול צי - אפודה, כובע ומכנסיים. "ואלה?" הוא אומר־שואל על נעליו, תוך שהוא מרים את הרגליים שלו. "הם אדידס. שערות סוס", הוא מודיע ומרשה לי ללטף אותן.

מתוך "קינגסמן: השירות החשאי". מגלם מיליארדר אינטרנט המשחק אותה כוכב היפ־הופ

לא מאחר לעולם

לדברי קולגות שלו לשעבר, הפרטים הזעירים חשובים מאוד לג'קסון. הוא מה שהם מכנים קפדני ודקדקני: לעולם אינו מאחר, אף פעם אינו שוכח שורה בטקסט (רחמיי על העיתונאי שבטעות חשב שהוא לורנס פישבורן בראיון חי בטלוויזיה בשנה שעברה) והוא עובר תהליך הכנה לקראת כל סרט באמצעות כתיבת "ביוגרפיית דמות", שמחזיקה כל כך הרבה דפים עד שחובה לכרוך אותה.

כאשר אני שואלת אותו בנוגע לביוגרפיות, ג'קסון מנפנף אותי, כמו שהוא נוהג לעשות. אז אני שואלת אותו במיוחד על אודות ולנטיין. מה היה בביוגרפיה שלו? "סוג האוכל שהוא אוכל, רקע ההשכלה שלו, ההורים, אילו חברים היו לו, איך הוא התחיל לעשות כסף, איך הוא עשה את ההון שלו, מה הוא עשה איתו..." זה נשמע כמו רשימה אינסופית: "מה מעניק לו ביטחון, איך הוא הצליח לפלס את דרכו בעולם, במיוחד בהתחשב בעובדה ש... את יודעת, אנשים..." 

אנשים מה?

"ובכן", הוא עוצר לרגע. "את יודעת שבחרתי לגלם אותו עם ליקוי דיבור, עם שִׂפְתוּת (הגייה לא נכונה של אותיות שורקות דוגמת ס' וש')". 

הפרט הזה אכן לא נעלם מעיניי. בסרט, השִׂפתות של ולנטיין משמש למטרות קומיות. אבל כאשר אני שואלת מדוע הוסיף את ליקוי הדיבור הזה, ג'קסון אומר שזה בגלל ההתנסות האישית שלו. "עשיתי את השִׂפתות כי אנשים נוטים לבטל אנשים שיש להם פגמים. בדרכים מעניינות. ובמיוחד, את יודעת... אנשים שיש להם פגמים בדיבור".

הוא מושך בכתפיו בסגנון הרגיל שלו, "אני גימגמתי בילדותי. אנשים צחקו עלי כשדיברתי. אנשים חכמים". בינתיים נזכרתי כי קראתי איפשהו שזו היתה הסיבה שהתחיל לומר את המילה מאדרפאקר - כדי להתגבר על הגמגום. הוא צוחק. "זה נכון חלקית. אבל למען האמת, פשוט התחלתי לסתום את הפה. קיבלתי כאלה ציונים טובים שהם לא הצליחו לעמוד בקצב.

"אבל זה מצחיק. אני זוכר את הפעם הראשונה שפגשתי את ג'ונתן רוס בטלוויזיה, ואפילו אני הרגשתי שדעתי מוסחת בגלל ליקוי הדיבור שלו. ביליתי יותר זמן בהתמודדות עם התגובה שלי מאשר בשיחה איתו. "היי, אתם צופים בתוכנית של ג'ונתן ווס", הוא מחקה את ליקוי הדיבור, "יייאא... לא, בווצינות?? אתה אוווח נהדווה".

הוא מסביר שבסרט קינגסמן עבד עם המפיקה ג'יין גולדמן, שנשואה לרוס. "וזה משהו שדיברנו עליו המון. היו לנו המון דיונים בנוגע לשִׂפתות שלי. את יודעת, האופן שבו ולנטיין היה אומר דברים. היא היתה אומרת 'לא. הוא לא היה אומר את זה כך!' ואני הייתי משיב: 'כן, הייתי אומר', וככה המשכנו עוד ועוד".

גדל אצל סבא וסבתא

מגמגמים מתחילים לעיתים קרובות את החיים ברגל שמאל. אבל אצל ג'קסון הנושא הזה כנראה נוגע עמוק יותר. ג'קסון גודל על ידי סבו וסבתו בצ'טנוגה שבטנסי, המתאפיינת בהפרדה גזעית עמוקה. הוא נולד לאב אלכוהוליסט שאותו פגש בדיוק פעמיים ולאם שראה פעמים ספורות בלבד לפני שמלאו לו תשע שנים. כילד יחיד מתאר את עצמו ג'קסון כביישן וחובב קריאה. "עודדו אותי לקרוא כאשר הייתי קטן", הוא זוכר. "קראתי כבר כשהייתי בן שלוש או ארבע. בלעתי ספרים".

זה היה, כך הוא אומר, משום שרצה לשפר את מעמדו באמצעות השכלה. אבל כשגדל החל לפתח את הגמגום. דודתו, שעבדה כמורה בצ'טנוגה, והיתה מודאגת מהביטחון העצמי הירוד שלו, רשמה אותו לטיפול בתרפיית דיבור ועודדה אותו לשחק; היא אף צירפה אותו למחזות שהעלתה בבית הספר שלה.

במבט לאחור, ג'קסון זוכר כי הרגיש "אהוב ומטופח", על ידי המשפחה שלו. "הייתי מאוד מרוצה במונחים האלה. אבל גם ידעתי שהתשוקות שלהם גדולות בדיוק כמו שלי - את יודעת - לרצות שאצא משם. כי הדבר היחיד שידעתי כשגדלתי היה שאני לא עומד לחיות במקום או בעיר הזאת. זו לא היתה אופציה בכלל".

הוא זוקף לעברי אצבע. "הם פשוט היו צריכים לדאוג שאשאר בחיים כדי שאוכל לצאת משם". הוא צוחק. "משום שהם זיהו את המורד שבי. הם חשבו לעצמם 'עדיף שנפקח עין על הנער הזה'".

איך התבטאה המרדנות שלו בגיל כל כך צעיר, אני מתעניינת והוא מושך בכתפיו. "ובכן, שאלתי המון שאלות. סבא שלי היה שרת שעבד עבור כל האנשים האלה, שהיו ברובם גברים לבנים מבוגרים. כשאני הייתי בסביבה, הייתי עונה להם".

הוא לוטש בי את מבטו. "הייתי אחד מאותם ילדים שמסתכלים לאנשים ישר בעיניים, לוטשים בהם מבט. וכילדים צעירים שחורים", הוא מסביר, "זה ממש לא מה שהיינו אמורים לעשות. צריך להסתכל למטה, להוריד את הראש ולענות על שאלות. אבל אני הסתכלתי להם לתוך העיניים, ומייד אחרי זה גם הייתי מתחיל לדבר ולשאול: 'אז מי אתה? מה אתה עושה?' סבא שלי היה כועס עלי, 'סתום את הפה, לכל הרוחות!' אבל אני הייתי מתעקש: 'מה זה? מה פירוש הדבר? והם היו אומרים: 'ילד, אתה שואל יותר מדי שאלות'". 

"אבל אני פשוט רציתי לדעת. פשוט רציתי לזהות את האנשים בעולם הזה ומה היה להם, ולמה לי לא היה את זה. מדוע אדם שגילו רק חצי מגילו של סבא שלי היה יכול לקרוא לו בשמו הפרטי, ומדוע הסבא שלי היה צריך לקרוא לו מר משהו".

ג'קסון הצליח לצאת מהשכונה. הוא הלך למורהאוס באטלנטה - האוקספורד־קמברידג' של ארה"ב לגברים צעירים שחורים. בתחילת הדרך למד ביולוגיה ימית, אבל עבר לארכיטקטורה ואז לדרמה וקנה לעצמו מוניטין כמי שהיה מעורב בקרבות מוקדמים לשוויון בין־גזעי. בשנת 1969 הואשם והורשע במעורבות במחאה בקולג' והושעה למשך שנתיים. מאוחר יותר היה פעיל בתנועת הכוח השחור (ואף שימש אחד הסדרנים בלוויה של מרטין לותר קינג), אבל לא עבר זמן רב עד שאמו זכתה לביקור של אנשי ה־FBI, שאמרו לה שחייו בסכנה.

עם אשתו לטניה ריצ'רדסון ובתם זואי. מצאו אותו מחוסר הכרה על שולחן המטבח בבית // צילום: WireImage

היא שלחה אותו ללוס אנג'לס. ואז, בתום שנתיים שבהן הועסק כעובד סוציאלי, ג'קסון חזר לקולג' ופגש שם את רעייתו, לטניה, שעברה איתו לניו יורק. בשנת 1976 מצאו שני השחקנים המתחילים עבודה במחזות באוף ברודוויי.

במהלך העשור שלאחר מכן פיתח ג'קסון התמכרות לסמים ולאלכוהול. כאשר אני שואלת אותו על התקופה הזאת - זמן שבילה בצריכת בורבון ויין כבר משמונה בבוקר ובעישון מריחואנה כל הזמן עד להופעות שלו בערב - הוא מתאר את עצמו כמי שהיה "אלכוהוליסט מתפקד".

"נהניתי מזה", הוא מוסיף ומושך בכתפיו.

איזה מין שיכור היית?

"הו..." הוא נאלץ לחשוב על זה. "משעשע? היה לי ממש כיף. לפי רוב החברים שלי הייתי משעשע. אבל מדי פעם הייתי מקבל איזו שיחת טלפון בנוסח 'לא ידעתי שכך אתה מרגיש לגביי....'

אז היית שיכור מסוג של "אני אוהב אותך"?

"לא. הייתי אומר 'אתה אידיוט! לך תזדיין!' ואז הייתי צריך להסביר".

בשנת 1990 הלך לגמילה. הרכילות מספרת שריצ'רדסון ובתם זואי, כיום בת 31, מצאו את ג'קסון על שולחן המטבח, מחוסר הכרה. הוא היה פיכח מאותו יום.

אז מה היה המשקה האחרון שלו?

"טקילה", הוא זוכר מייד, באופן שבו זוכרים אלכוהוליסטים שנגמלו. "השתכרתי לגמרי במסיבת רווקים".

אתה מתגעגע לשתייה?

"לא. אני מניח שאחת השאלות הכי חשובות שלי כשהתפכחתי היתה: האם אני עדיין אהיה משעשע? אז כן, אני עדיין משעשע".

ג'קסון נהג לומר שיש קשר ישיר בין העובדה שנגמל לבין ההצלחה שלו. לפני שעזב את האלכוהול, ריצ'רדסון כינתה את המשחק שלו "חסר דם". הוא משוכנע כי המשחק שלו השתפר, אבל במובן מסוים די ברור שהעבודה פשוט הפכה להתמכרות החדשה שלו. 

שנת התאווררות בלונדון

עם ממוצע של חמישה עד שישה סרטים בשנה, ג'קסון מנפק כמויות אדירות של עבודה. אולם בגילו, ועם ההצלחה שלה זכה עד היום (שלא לדבר על הכסף), ברור שאין שום סיבה לעבוד בקצב שהוא עובד. ואולי דווקא כן.

ג'קסון מחייך. "ציירים קמים בבוקר ומציירים. סופרים קמים וכותבים. אני קם בבוקר ויוצר דמויות. אני אוהב ליצור. זה מתדלק אותי. והעובדה שאני עושה משהו היא שמונעת ממני להיות אני כל היום".

אם היית אתה כל היום, זו היתה בעיה?

"זו יכולה להיות בעיה. כן. אני מעדיף לעבוד".

בשנה האחרונה נדמה שהוא בכלל לא לקח הפסקה או סתם חופשה. במשך רוב השנה הוא שהה בלונדון. "הגעתי לשם באוקטובר 2013", הוא משחזר. "עשיתי את 'קינגסמן'. עזבתי לחופשת חג המולד. חזרתי בינואר, עזבתי, עשיתי עוד סרט, חזרתי שוב, עשיתי את סרט 'הנוקמים' החדש, ומשם עברתי ישר אל סרט 'טרזן'".

אתה נהנה לעבוד רחוק מהבית?

"אה. אני נכנס ויוצא. זו הדרך שבה זה עובד".

בין לבין הוא נפגש לארוחות ערב עם אנשים דוגמת מגי סמית' ומייקל קיין, ומשחק גולף. "הפטפטן הוא די טוב, למעשה", הוא צוחק ומתכוון לשותפו למשחק הגולף - הקומיקאי אלן קאר. 

והוא ימשיך לשחק גולף עכשיו, גם כשחזר ללוס אנג'לס (הרי עבודה ליד מגרש גולף היא אחד מהסעיפים שהוא דוחף בחוזי הסרטים שלו, עם כיסא מסאז' חשמלי) אבל הוא מתגעגע לאנשים. "רק כשחזרתי לכאן בשבוע שעבר ונהגתי בסביבה, הבנתי שראיתי יותר אנשים ביום אחד בלונדון מאשר בשבוע שלם בלוס אנג'לס".

עם כריסטוף ואלץ וקוונטין טרנטינו, במהלך קידום "ממזרים חסרי כבוד" // צילום: אי.אף.פי

זה טוב מאוד, אם כן, שג'קסון כל כך עסוק. יום למחרת הראיון היה אמור להתייצב בלוס אנג'לס להקראה של הפרויקט הבא שלו, "שמונת השונאים" - סרט חדש של קוונטין טרנטינו שמתוכנן לצאת בעוד כשנה.

"זה עומד להיות כייייף!" הוא מודיע. "ובכן, למעשה זה עומד להיות מרושע. אלה שמונה אנשים מרושעים מאוד עם שמונה אקדחים".

איך אתה מרגיש בנוגע לחבירה המחודשת עם טרנטינו?

"מתרגש! תמיד!" הוא מנפנף בידיו, "אנחנו מדברים כל הזמן".

וכמובן, יש עוד פרויקטים בקנה. "אני נוטה להתעקש מול הסוכנים שלי ותמיד לדעת מהם שלושת הסרטים הבאים שאעשה, לפני שמגיע זמנם".

לכל הרוחות, אתה משגע גם את הסוכנים שלך?

"מובן שכן!" הוא אומר בגאווה. "זה הרבה לחץ, למצוא עבודה בשבילי".

משא ומתן על תסריטים

לא משנה אילו תסריטים נותנים לו, הוא אומר, בסוף בכלל ימצא משהו. "הם פשוט נותנים לי ערימות של דברים ואני בוחר אחד ואומר: 'נהלו מו"מ על העיסקה הזאת'. את יודעת, אנחנו פשוט מניעים דברים. אם זה סיפור טוב, אני יכול להגיד: 'הם רוצים שאגלם את הטיפוס הזה. אני לא אוהב את הטיפוס הזה. האם אני יכול לגלם את הטיפוס ההוא?' והם יבדקו אם כן".

"ואז", הוא מוסיף, "בפעמים אחרות, כאשר מגיע הזמן לעשות סרט, זה יכול להיות סרט שרציתי לראות כשהייתי ילד. ככה עם 'טרזן'. תמיד רציתי להיות בסרט הזה. והנה ההזדמנות. אז כן! תנו לי להיות חלק מזה".

הוא מחייך. "זה הדבר שמתניע אותי. אני עדיין עושה את הסרטים שדמיינתי שאני עושה כשהייתי ילד".

בילדותו הלך לראות הרבה סרטים בקולנוע. בעבר סיפר כי בילה שם את כל היום לבדו. האם הוא הרגיש אי פעם לבד? נדמה לי שזוהי התלונה השכיחה ביותר של ילדים יחידים.

"לא. ממש לא", אמר ג'קסון. "את יודעת, בנקודה מסוימת, הגיע הזמן שבו חברים הלכו הביתה. אני גרתי בשכונה עם הרבה ילדים. תמיד הגיע הרגע שבו אני הייתי צריך להפסיק וללכת לקרוא את הספר שלי. להיכנס לתוך העולם שבראש שלי. כבר לא רציתי לרוץ ולקפוץ ולשמוע את הרעש שהם עושים".

מאוחר יותר, כשאיש הפרסום של ג'קסון נכנס לחדר כדי לבשר לנו שהראיון צריך להסתיים, ג'קסון היה מאושר במיוחד. המילים האחרונות שלו עדיין מתנגנות בראש שלי. "הו, היא גמרה", הוא צעק בזמן שקם מהכיסא והלך אל עבר הזמן השקט שלו.

(מאנגלית: אסנת נאור)

•    •    •

התפקידים הגדולים  | ישי קיצ'לס

חמישיית ג'קסון

קדחת הג'ונגל, 1991  

סרטו של ספייק לי עוסק ברומן ניאופים בין־גזעי שנרקם בין גבר שחור לאישה היספאנית, אך עלילת המשנה, שבה מגלם ג'קסון ג'אנקי שקרן שמאמלל את משפחתו, מספקת לסרט את כל רגעיו החזקים והבלתי נשכחים. התפקיד - שאותו עשה ג'קסון מייד עם שחרורו ממכון גמילה, לאחר יותר מעשור של התמכרות לקוקאין, להרואין ולאלכוהול - עדיין נחשב לאחד משיאיו של השחקן, ובפסטיבל קאן של אותה שנה אף יצרו קטגוריה מיוחדת המיועדת ל"שחקן המשנה הטוב ביותר", אך ורק כדי לתת לו פרס על עבודתו.

ספרות זולה, 1994

התפקיד האייקוני שהביא לג'קסון את התהילה (ואת המועמדות היחידה שלו לאוסקר עד כה). הדיאלוגים הווירטואוזיים של טרנטינו כאילו נכתבו עבורו, ומלבד The Dude, כוכב "ביג לבובסקי", קשה לחשוב על דמות קולנועית משנות התשעים שזכתה שיצטטו אותה יותר. רוב התפקידים שעשה ג'קסון בשנים שלאחר מכן התבססו על תדמית ה"באד מאת'רפאקר" שפיתח עם טרנטינו, ורובם גם דרשו ממנו להרים את הקול בזעם אימתני, בדיוק כפי שעשה במהלך המונולוג המפורסם, "יחזקאל 25:17". 

פרש, 1994

דרמת הפשע העצמאית של הבמאי הישראלי לשעבר בועז יכין, שיצאה במקביל ל"ספרות זולה", פינקה את ג'קסון בתפקיד אופי נוסף שאיים לגנוב את ההצגה. בתור אביו השיכור של נער רחוב נבון בשם פרש, שמוצא את עצמו לכוד בין שתי כנופיות של סוחרי סמים, ג'קסון מביא למסך סמכותיות, קשיחות וחוכמת חיים. והסצנות היפות שבהן הוא משחק שח עם בנו למעשה מעניקות לילד את כל הכלים הדרושים על מנת לשרוד ולגבור על יריביו. סצנת הסיום, שבה ג'קסון יורד על פרש וגורם לו לבכות, עדיין שוברת את הלב.  

מת לחיות 3, 1995

החלק השלישי בסידרת "מת לחיות" אולי אינו מושלם כמו החלק הראשון, אבל ג'קסון, שמגלם את הסייד־קיק העצבני של ברוס וויליס, ונאלץ להיגרר אחריו בחוסר חשק בכל רחבי ניו יורק בניסיון לעצור מזימת טרור שטנית, עושה עבודה שצריכה להילמד בכל בית ספר לסרטי פעולה. חילופי הדברים הסרקסטיים בינו לבין וויליס קורעים מצחוק בכל פעם מחדש. ההחלטה של ג'קסון לקפוץ ראש אל תוך ז'אנר האקשן פתחה בפניו עולם שמספק לו פרנסה עד עצם היום הזה.

ים כחול עמוק, 1999

ג'קסון עשה המון סרטים טראשיים בחייו ("נחשים על המטוס", "גבר, גבר", "ג'אמפר", "סול מן", "The Spirit", אם למנות רק כמה), אבל אף אחד מהם אינו מתקרב לקרסוליים של סרט הכרישים הטורפים "ים כחול עמוק" - B Movie היסטרי שבהחלט ראוי לתואר "טראשטרפיס". ג'קסון אמנם לא מופיע בסרט ליותר מכמה דקות, אבל הוא מותיר את חותמו על היצירה כולה. וסצנת המוות שלו - שבה כריש ענק טורף אותו בפתאומיות באמצע נאום מוטיבציה סוחף שהוא מגיש לחבריו המפוחדים - היא, ללא ספק, אחת מסצנות המוות הטובות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.

התפקיד האייקוני שהביא את התהילה. מתוך ספרות זולה // צילום: The Picture Desk

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו