"אני זוכרת את התנוחה של כל גופה"

משך שלוש שעות יוהאן (כהן) זעק מכאבים. כשהלכתי לסגור את התריס פחדתי להתקרב אליו כי ראיתי על הפנים שלו חור גדול בלחי. אחרי כמה זמן שהוא צעק מכאבים המחבל פנה אלינו ושאל אם הוא מפריע לנו ושאולי אתם רוצים שאני אהרוג אותו ודי. חשבנו שהוא בסדר, הוא היה כל כך הרבה זמן פצוע שחשבנו שהוא לא ימות, שהוא יצא מזה, לכן לא רצינו שיהרוג אותו. הוא שאל וכולנו צעקנו ביחד 'לא, אל תהרוג אותו'. חצי שעה לאחר מכן הראש שלו היה שמוט והוא כבר הפסיק לצעוק".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

יום רביעי בערב, בית הקפה רימון בירושלים. שתי החברות הצעירות, זרי סיבוני ואנדריאה שמאק, יושבות אחת ליד השנייה ובפעם הראשונה, אחרי חמישה ימים, משחזרות את מה שעבר עליהן ב"היפר כשר" בצרפת. הן מדברות בלהט בצרפתית, מנסות להשלים את התמונה, מרכיבות את הפאזל ממה שראו עיניהן במשך חמש שעות של הסיוט הגדול ביותר שאפשר, אם אפשר, לדמיין, שבהן הוחזקו כבנות ערובה. 

הן מנסות להיזכר בכמה שיותר פרטים. שפתן מהירה, במהירות שאפילו שרה אבן צור, חברתן מלפני שנים בבית הספר, שכעת משמשת להן מתורגמנית, מתקשה לעקוב אחריה. למרות המראות הקשים, היריות, הדם, האיומים על חייהן, הן נשארות כמספרות המנסות לדווח במהדורת חדשות את שהתרחש. 

עד לסוף השיחה, אז זרי מתחילה אט־אט לדמוע, מרכינה את ראשה ואומרת: "יש רגעים שחשבתי שהכל באשמתי, אם פיליפ (ברהאם) לא היה עומד מולי אז אולי הוא היה יורה בי, ואם יוהאן לא היה מסדר עגלות, אולי זה היה אחרת. אני מרגישה אשמה שלא עזרנו לו. הוא נפגע וסבל שלוש שעות ואנחנו היינו שם ולא קרה לנו כלום וגם לא הצלחנו לעשות כלום. יש מחשבות על למה הוא ולא אנחנו, למה ניצלנו ולא הוא".

"הוא הרג וחיכה. וירה שוב"

זרי ואנדריאה נחתו בישראל בתחילת השבוע היישר מהתופת בפאריס. הן ביקשו להשתתף בלוויית חברם לעבודה יוהאן כהן. בנות 22 בלבד אך נראה שאירועי יום שישי שעבר ביגרו אותן בשנים רבות. סיבוני היא הדברנית מבין השתיים, היא גרה ולמדה בישראל בארבע השנים האחרונות ומדברת עברית טובה. היא שימשה קופאית כשהמחבל נכנס ובהמשך המחבל אף השתמש בה לסגור את תריס החנות ולקרוא לאנשים המתחבאים למטה. המחבל הפעיל אותה פעמים רבות, כך שלרגעים מסוימים במשטרה הצרפתית אף חשדו כי היא החברה של המחבל הנמצאת איתו. 

סיבוני נולדה בצרפת, שם התגוררה עד גיל 18, ואז הגיעה לארץ ללמוד בסמינר בירושלים. היא עלתה לישראל והמשיכה ללימודים במכללה החרדית בירושלים, שם סיימה תואר ראשון, ולאחרונה חזרה לצרפת לתקופת החגים כהפסקה מהלימודים. 

את מקום מגוריה, פרטים על משפחתה, כמו גם את פרצופה, היא מפחדת לחשוף מחשש להתנכלות לה ולמשפחתה בצרפת. לדבריה, האירועים האנטישמיים בצרפת הפכו כבר לדבר שבשיגרה. "בשנים האחרונות המצב הולך ומחמיר. אנחנו חיים ברובע שמלא בערבים מוסלמים. הם יושבים בקבוצות ולא עושים כלום, יורקים, מקללים, לפעמים גם יש מכות. איפה שאנדריאה גרה היה בלאגן גדול במיוחד במהלך צוק איתן - שרפו פחים, שברו מסעדה וסגרו יהודים בתוך סופר ולא נתנו להם לצאת, אבל זה היה אירוע קטן יותר. 

סיבוני עובדת בהיפר כשר שלושה חודשים, זו חנות אחת מתוך רשת עם מספר לקוחות גדול יחסית. לדבריה, יום לפני האירוע הקשה בחנות חשדו באופנוע שמסתובב בחוץ ואף פנו למשטרה: "סגן המנהל סיפר שיום קודם הם ראו מישהו קצת חשוד שמסתובב עם אופנוע, הם פנו למשטרה והיא סירבה לטפל בזה. כרגע קשה לדבר עם המנהל כי הוא בבית חולים אחרי ששני כדורים פגעו בידו. כשנתתי עדות אחרי האירוע אמרתי למשטרה 'אתם מבינים מה עשיתם? סירבתם לעקוב, איפה האחריות?' הם אמרו שאי אפשר היה לעקוב כי אם היו עוקבים שם היו צריכים להעמיד שוטרים ברשתות הלא כשרות כי אחרת זו אפליה".

באותו יום שישי סיבוני מספרת שבכלל לא רצתה להגיע לעבודה. "עבדתי משמרת כפולה יום קודם לכן והייתי עייפה. קופאית אחרת היתה בחופשת מחלה ולא רציתי להשאיר את אנדריאה לבד כי יום שישי זה יום עם הרבה לקוחות".

סיבוני היתה בקופה ואילו אנדריאה סידרה מוצרים על המדפים. לדבריהן, בשעה אחת נכנס המחבל, כשהוא לבוש שכפ"ץ, חולצה שחורה, סוודר פתוח, נעליים צבאיות, ובתוך התיק שלו היתה פצצה. "הוא הראה לנו את הפצצה, השתמש בה ובשני נשקי קלצ'ניקוב כאיום עלינו". 

לדבריה, אנשים רבים נכנסים ויוצאים מהסופר, כך שהיא לא מסתכלת על כל אחד שנכנס. "בדיוק עמדו בקופה אבא עם תינוק בן שנתיים, ופיליפ ברהאם. בקופה השנייה היתה אישה שיוהאן ביקש להחזיר את העגלה שלה, ואז היה 'בום' כל כך מהדהד שהחנות רעדה. היתה לי שריקה באוזן מרוב עוצמה, ומסתבר שזה היה מהיריות".

"יוהאן היה עם הגב לדלת וככל הנראה הסתובב לראות מאיפה הגיע הרעש, ואז נורה בלחי", ממשיכה סיבוני בתיאור המטורף, "הוא נפל ונשען בישיבה על העגלות עם יד על הלחי, צעק מכאבים וקרא לעזרה לפטריס, מנהל החנות. הוא אמר 'תעזור לי, זה כואב'. המנהל רץ לעזור ליוהאן, הספיק להגיד משהו על כך שהוא קורא למשטרה, לא סיים את המשפט ונורה ביד. בשעות שאחרי לא הבנו איפה פטריס, הוא כנראה הצליח לברוח מהדלת". 

השריקה באוזן של סיבוני היתה כתוצאה מכדור שחלף לידה ופגע בפיליפ ברהאם שנפגע בראשו. "היו רק שלושה לקוחות בקופה, המחבל לא ירה הרבה, הוא הרג וחיכה ושוב ירה. הוא ירה בכיוון של הקופה, וזה שעמד מולי חטף את הכדור. לא ראיתי את ברהאם נופל, רק כשהמחבל אמר ללכת ראיתי את הגופה על הרצפה".

לדבריה של סיבוני, "עוד לא קלטתי שאלו כדורים שהורגים, חשבתי שאולי אלו כדורי סרק, להפחדה. כשיוהאן נפל הבנתי שקרה משהו והתחבאתי מתחת לקופה. ראיתי אותו כל כך סובל, חשבתי שאם אצא יכאב גם לי, לא חשבתי מעבר. אני עדיין לא מבינה איך נכנסתי מתחת לקופה כי הכל היה מלא ארגזים, התקפלתי מתחת לקופה אבל הרגל שלי הציצה. הוא קלט אותי ואמר 'את עדיין לא מתה, את לא רוצה למות', וירה שוב".

ההרוג יוהאן כהן // צילום איי.אף.פי

"העיניים שלו היו חלולות" 

סיבוני ושמק מגלגלות את האירועים בבלבול, מנסות להבין אחת מהשנייה איפה בדיוק היו בני הערובה ומה עשה המחבל. "הוא קיבץ את כולם לריבוע פנוי. בחנות היו הרבה אנשים אבל כשהתאספנו היו רק חמישית מהם. אחת הנשים העמידה פני מתה, אך בהמשך המחבל זיהה שהיא לא וצירף אותה אלינו. המחבל שלח אותי להביא את כל האנשים מהמרתף ומהמחסן למטה", מספרת סיבוני, "יש שם מקרר ענק והרבה ארגזים. הוא אמר לי 'אם את לא חוזרת בתוך עשר שניות אני יורה בה', וסימן על אנדריאה".

 אנדריאה אומרת כי מרוב ההלם ומהירות הדברים כלל לא הבינה שחייה נמצאים בסכנה מיידית. "לא היה לי זמן לחשוב, לא פחדתי שזרי לא תחזור. סמכתי עליה, הוא גם אמר שהוא לא הורג נשים והאמנתי לו". בהמשך מעידות הבנות שהמחבל סיפר שיש לו תשע אחיות ולכן האמינו לו שהוא לא מתכוון להרוג נשים. 

במקררים מצאה סיבוני כעשרים אנשים ומסרה להם את מה שהמחבל אמר, ורק זוג קשישים ויואב חטאב נענו לבקשה בפעם הראשונה. בהמשך נשלחה שוב סיבוני לקרוא לאנשים, ואז שאר האנשים שהיו בין המדפים במקרר יצאו מהמחבוא שלהם והצטרפו לשאר. מכולם ביקש המחבל את מכשירי הטלפון הניידים ותעודות הזהות שלהם.

רגע אחד קשה במיוחד התרחש כאשר המחבל ביקש מסיבוני לסגור את התריס בחנות. "בדיוק הגיע אדם, פרנסואה־מישל סעדה, וחשב שאני סוגרת את התריס בגלל שעת הסגירה. אמרתי לו בתחנונים "'תצא, תצא, תצא, אל תיכנס'", אבל הוא היה כל כך מרוכז ברצון שלו לקנות חלה לכבוד שבת, שלא קלט מה קורה. כשהוא נכנס הוא ראה מישהו עם נשק, ואז ניסה להסתובב ולצאת והמחבל ירה בו כדור בגב. הוא נפל עם הפנים למעלה. העיניים שלו היו חלולות, בלי רוח חיים, הידיים שלו רעדו כמה שניות כאילו קיבל שוק חשמלי. הוא היה היחיד שלא היה דם סביבו אחר כך".

המחבל ביקש את הטלפונים שלנו ורצה להתחבר לרשת אלחוטית כדי לצפות בחדשות, ובינתיים שוחח עם בני הערובה. "הוא סיפר שהוא בא כקורבן, בא להקריב את עצמו בשם אללה, בא למות בכל מקרה, כג'יהאד, אמר שבא להקריב את עצמו כדי להחזיר את הכבוד לנביא מוחמד", מספרת סיבוני, "ואז הוא אמר משפט שאני חושבת עליו הרבה. הוא אמר 'ההבדל בינינו המוסלמים לכם היהודים זה שאתם מקדשים את החיים, בשבילכם החיים יותר מדי חשובים. אנחנו מקדשים את המוות'. הוא חזר על המשפט פעמיים, 'אתם אוהבים יותר מדי את החיים'".

אנדריאה מספרת שהשעות שלאחר מכן עברו בנינוחות יחסית. "אחרי עשרים הדקות הראשונות שבהן הוא הרג היו לנו כמה שעות של שיחה, יכולנו לאכול, לשתות, הוא הכין לעצמו סנדביץ' ואפילו נתן לנו להתקשר בתנאי שנשים את השיחה על רמקול. כמעט התחלנו לבטוח בו שאולי יש לו לב למרות שזה לא היה הגיוני, שזה לא הסתדר עם מה שאמר. מצד אחד הוא דיבר על אי צדק, בעד עקרונות יסוד, ובמקביל הוא הרג אנשים, אז לא הצלחנו להבין מיהו".

אחד האנשים שעלו הוא יואב חטאב, שנהרג בניסיון להתנגד למחבל. "היו לו שני נשקים, אחד מהם היה מונח לידו". יואב התחיל לדבר איתו, ניסה למשוך את תשומת הלב שלו, ובאותו זמן ניסה לקחת לו את הנשק. "הכל קרה מהר מאוד", אומרת אנדריאה, "יואב בקושי הצליח לתפוס את הנשק שהיה מונח בצד, והמחבל הגיב ברפלקס וירה בנשק שהיה בידיו בשני כדורים בראשו של יואב".

הבנות מספרות על רגשות מעורפלים בכל הזמן שבו הוחזקו בחנות, "את אומרת לעצמך שזה סיוט, זה ייגמר, לא ייתכן שבאמת יש כאן מתים ובני ערובה. בכלל מתקשים להבין שאנחנו בני ערובה", מספרת סיבוני.

השיחה עם המחבל נמשכה. "לא היה לי אמון", ממשיכה סיבוני, "כל הזמן אמרתי לו 'אעשה מה שאתה רוצה רק תפסיק להרוג'. 'אני לא שקרן', אמר המחבל. 'אם הבטחתי שלא אהרוג יותר לא אהרוג', וכך היה. מצד שני, הוא כל הזמן דיבר על צדק, אבל הרגע הוא הרג ארבעה אנשים". 

"האבא שהיה שם היה מאוד גיבור, הצליח להרגיע את ילדו בן השנתיים שישב על הברכיים של אחת מבנות הערובה. הילד קיבל ממתקים אבל בכה שהוא רוצה ללכת הביתה, וכולם הרגיעו אותו שכך יקרה. האב היה זה שדיבר עם המחבל, שאמר לו 'אתם משתפי פעולה עם הממשלה כי אתם משלמים מסים, שבהם אתם נותנים כוח לצבא הצרפתי'. 

"אחת הנשים עוד אמרה 'אנחנו לא משתפים פעולה', אבל המחבל שאל 'אתם לא נוסעים אף פעם לישראל?' ואיש לא ענה".

הבנות מספרות שבמשך השעות הארוכות הטלפון במשרד לא הפסיק לצלצל. "הוא ביקש שאני אענה", אומרת סיבוני, "אלו היו כל מיני אנשים שרצו לבדוק שאנחנו חיים, גם עיתונאים התקשרו. אחד המתקשרים היה מוסלמי שהחל לקלל את המחבל, הוא אמר שבגללו יחשבו שכולם כמוהו, פחדתי לחזור על הקללות כי הוא ביקש שאגיד לו בדיוק מה אומרים המטלפנים אבל פחדתי להגיד לו את הקללות שלא יהרוג אותי אז אמרתי שזאת טעות במספר". 

סיבוני עוד הספיקה לדבר עם אביה ואמה: "התכתבתי עם אמי בטלפון. כתבתי לאבא שאני בסדר אבל יש המון דם, ושהוא הרג אנשים, שאני רוצה לצאת, ושאני מפחדת. הוא אמר 'אל תדאגי יהיה בסדר' ושיש רבנים שמתפללים עלי ואומרים שהכל יהיה בסדר".

סיומה של הדרמה בהיפר כשר היה מבעית. "הוא החל לספר לנו שישב ארבע שנים בכלא בגלל פעולות טרור, כי מצאו אצלו 24 כדורים. בשיחות עם המשטרה אמר להם המחבל שהוא דורש לשחרר את המחבלים מהפיגוע ב'שארלי הבדו', להוציא את כל כוחות הביטחון הצרפתיים מכל המדינות שבהן הם נמצאים ושרשת החדשות תפרסם את מה שבאמת קורה בסופר. הם דיווחו שיש רק ארבעה אנשים בפנים ואין הרוגים והוא צחק".

רגעי השחרור היו דרמטיים. "הוא הלך להתפלל בפינת החנות, והדיבורים בינינו היו שזה כנראה הרגע שבו הוא עומד להרוג את כולם, אחרי התפילה, והיו היסטריה ובכי. היו דפיקות בדלת, הוא צעק שאם ימשיכו לנסות להיכנס הוא יהרוג את כולנו. פתאום שמענו ארבע יריות, פיצוץ גדול, ואז שקט. 

"אני לא מבינה איך הוא לא הרג אותנו בדקה הארוכה הזו עד שהמשטרה נכנסה. השוטרים נכנסו משתי הדלתות, היו לפחות 30 יריות. התחבאתי מתחת לשולחן, עד שהמשטרה היתה בפנים ויצאנו בריצה החוצה. לא האמנתי שהמחבל מת, חשבתי שהוא עדיין מאחורינו, אפילו ביקשתי מהם לראות תמונה שלו מת".

את המשפחות הן פגשו רק שלוש שעות מאוחר יותר. " אמא שלי בכתה, זו היתה שבת לא רגילה, השולחן לא ערוך, אבל אמא רק חזרה כל כך הרבה פעמים על המשפט 'הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו'. 

הבנות לוקחות אוויר ומתחבקות. "אנחנו עדיין לא מעכלות. סיפרתי את זה הרבה פעמים, אבל רק אנדריאה ומי שהיה שם יכול להבין", אומרת סיבוני. 

"עדיין קשה לנו, יש ארבעה הרוגים שלא עשו כלום, חפים מפשע, למה בן אדם בא לקנות חלה לשבת וזה מה שקורה לו. כל הזמן התפללתי שיואב יהיה ההרוג האחרון, אני לא יכולה לכעוס על אלוקים ולהגיד לא עשית כלום, כי התפללתי וזה עבד, נשארנו בחיים. עדיין אני אומרת תודה להשם שהצלת אותי, אבל אחרים לא ניצלו וזה קשה. 

"כבר כמה ימים שאנחנו מוקפות אנשים, אבל בלילה הגופות חוזרות, הדם חוזר, אני זוכרת את התנוחה של כל גופה. אנחנו לוקחות תרופות לשינה ונפגשות עם פסיכולוגים. רק אחרי הלוויות הצלחתי לישון שבע שעות ברציפות, אולי בגלל סגירת המעגל".

על האפשרות שהיא ובני משפחתה יעלו לארץ אומרת סיבוני: "התגובה הראשונה שלנו היתה שתוך חודש כולם עולים. אני מקווה מאוד שהמשפחה שלי תעלה לארץ, כי באמת נפגענו". 

מחבל במצלמת המעגל הסגור מהיפר כשר // צילום: Xclusive Pix

"את ילדיי לא אקח לגלות חדשה"

מחשבות שלא מרפות ממני בימים אלו. אבי נחום ז"ל אמר "לא!" למשפחה המחבקת, הדואגת והאוהבת שחיה את חייה הנוחים והיפים בארה"ב. הדוד סמי בא במיוחד לפאריס לפגוש את אמא שלי לאחר שעבר את כל מדורי חיפושי הקרובים ומצא את אבי ואמי במחנה המעבר בהמתינם לעלות ארצה.

השנה היתה 1947. אבי ואמי שניצלו מציפורני הנאצים הארורים התחילו הכל מההתחלה. שני אודים ניצולים מאש, תינוקת אחת בת שנתיים ועוד תינוק שהוא פרי אהבתם, פרי איחודם, ממתינים במחנה המעבר, מחנה הפליטים, עד שיגיע תורם לעלות לאונייה שתיקח אותם לארץ ישראל, למקום מבטחים - לחדול מלהיות "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב".

ואז מגיע הדוד סמי ומתחנן בפני אבא שיבוא עימו לפתוח דף חדש בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות.

הדוד הבטיח בגד חם ללבוש ופת לחם לילדים, בית נאה לגור בו ופרנסה מובטחת. משפחה גדולה ואוהבת, תומכת ומצפה לקלוט לחיקה את הניצולים האהובים. אבא, מכונס בתוך עצמו, קרוע ושותק, כואב ודואג, מיטלטל בין החלום והשבועה לא לשכוח ולא לסלוח לבין הרצון לפת לחם ולקורת הגג לילדיו.

אבא מכונס ושותק. אמא מביטה בו בעיניים דומעות ומלאות תחינה: "קח אותנו למקום בטוח, אני עייפה ודואגת, קצתי בתלאות".

אבא מכונס וכבר לא שותק. מזדקף, מרים ראש, אוחז בידו האחת של הדוד סמי ובידו השנייה מחבק את אמא ואומר להם בביטחון: "את ילדיי לא אקח לגלות חדשה".

כשעלו לארץ בקושי מצאו קורת גג עלובה, עמלו קשה להשיג את הפרוטה והמחלות לא הרפו - אך בראש מורם, אותו ראש מורם שאמר לדוד סמי "לא", בנו את משפחתם כאן בארץ המובטחת ולא בגלות נוספת. אבא ואמא שילמו את המחיר, העדיפו את ארצם של היהודים על הנוחות ועל איכות החיים. בבחירה הזו של אבא הוא ראה את הנולד. הוא ידע כי הפוגרומים בארצות הנכר ישובו ויהודי יוכל להרגיש בטוח ולבנות את ביתו ומשפחתו רק כאן בארץ הזו.

ואכן, הדור החמישי להורי האהובים כבר אומר את דברו. ואני, מחשבותיי לא מרפות, מה היה קורה אילו היינו עכשיו בגלות אחרת, כפי שאבא קרא לזה, האם היינו נדחקים לארוז עתה את חיינו ולהתחיל שוב הכל מהתחלה? ילדינו מבוססים, מתפרנסים בכבוד ומגדלים משפחות לתפארת. האם היו צריכים להתחיל עכשיו ללמוד שפה חדשה? לבנות מחדש את מקור פרנסתם? לסייע לילדיהם להיקלט במערכות חינוך חדשות ובתרבות שונה? 

לא. הודות להחלטתו האמיצה של אבי, ילדינו לא נקרעים בין הנוחות ואיכות החיים לבין מדינת ישראל. את ההחלטה הזו הוא, בחוכמתו, קיבל עבורם. הם שילמו את המחיר ואנו קוצרים את הפירות ואומרים תודה, בימים אלו יותר מאי פעם. 

יהי זכרם ברוך! 

ציפי קורן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו