המילה הבודדת בולטת בחיינו רק כשהיא צורמת ודוקרת את המשפט שמסביבה, כשהזרות או הקיצוניות שלה מטלטלות את המילים שבאות לפניה או אחריה. כמעט באדישות אנחנו מתייחסים למילים - בשגרה היומיומית שלנו - כאל לבנים בחומה: הולכים צעד או שניים אחורה כדי להביט בהן סדורות במכלול הבנוי, אבל מתעלמים מהייחודיות של כל פרט במבנה. אנחנו מעדיפים מסרים מהודקים, לא סך חלקים; עניין של נוחות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
נחוצה רגישות מילולית בכדי להתעכב על סך המילה כיחידה, וטוב שידעה ההיסטוריה איש מילה ורגישות כקארל צ'אפק. הסופר הצ'כי, שפעל בין שתי מלחמות העולם, איגד בשנת 1920 טורים קצרים לספר שעסק "בבחינת הדרך שבה משתמשים בני האדם במילים מסוימות בשפה", כדברי המתרגם פאר פרידמן בהקדמתו לספר. בטורים, שחלקם נדפס בעיתון "נארודני ליסטי", חש צ'אפק בנוח לפרק ולהרכיב כרצונו את המילה הבודדת, רכושו של המרחב הציבורי המופקר; "הספר הוא שלך, אך המילה שייכת לכולם", כותב הסופר כמוטו לקובץ.
כתיבתו של צ'אפק, המוכרת לרבים מ"המלחמה בסלמנדרות" ומ"שנת הגנן", משלבת מבט אירוני מסוקרן על המהפכה הטכנולוגית המחדד תובנות חברתיות ואנושיות על משטרים. לכן אין זה פלא שביקורתו על מילים ועל צירופי מילים חותרת למחוזות שבהם דיקטטורים - מצרך נפוץ בתקופתו של צ'אפק - ממטירים קלישאות על ראשיהם של האזרחים. "אלמלא הקלישאה", כותב צ'אפק באחד הערכים בספר, "לא היתה דמגוגיה, לא היו שקרים ציבוריים ואף לא היה קל כל כך לעשות פוליטיקה שראשיתה רטוריקה ואחריתה רציחת עמים".
צ'אפק מתבונן בסרקזם על הרצינות המוגזמת של החיים, ודוגל בפואטיקה של יחסיות. הוא מדגים בפשטות מבריקה, לעיתים אפילו בשפה ארצית, כיצד המילה יכולה לשאת בתוכה מטען גורלי עבור שדה אחד, ועבור אחר אינה אלא כלי לשימושים בנאליים. מדוע, לדוגמה, המונח "אלה ימים רציניים", הנאמר בדרך כלל על ידי מדינאים בעיתות של מתח לאומי, רלוונטי בהחלט לימי המתנה להפצצה אווירית, אך "כשבונים בתים לאנשים, כשנולדים אנשים, כשאנשים חיים את חייהם, יוצרים, מייצרים, כשמתוודעים לדברים חדשים - זמנים כאלה כנראה אינם נחשבים לרציניים במיוחד"?
חירות המחשבה וחופשיותו של העט ניכרות בהחלט בספר, עדות לזמן ולטריטוריה הייחודיים שבהם פעל צ'אפק - בנה של צ'כוסלובקיה הדמוקרטית הסובבת דיקטטורות, רחשי מלחמה ושטחים מסופחים. אין זה מובן מאליו, לדוגמה, כשהוא מתעכב על ההבדל בין "אנחנו" ל"אני" וכותב כי "שום 'אנחנו' לא יגאל את נפשי, אם לא אתן אני לפחות כמה אגורות כנדבה". גם אם הוא מזכיר את התנשאות ה"אני" על ה"אנחנו", הוא מבהיר כי "'אני' היא בה־בעת מילה של המצפון ומילה של מעשה" - תובנה שיש בה מן האומץ בימים שלאחר מהפכת הקומוניזם של 1917.
העוגנים של צ'אפק ב"ביקורת המילים" אינם מפתיעים. כנאמן ומקורב (ומבקריו אף יאמרו כמעריץ עיוור) ל"אביה של צ'כוסלובקיה", הנשיא טומאש מסריק, ניכרת בטקסטים הקצרים שלו תפיסת "צ'כוסלובקיה הגדולה", מגדלור של הומניזם ותרבות, שדינו לצלול לתהום הנאצית עם הסכם מינכן בספטמבר 1938. זו תפיסה לאומית גאה, שלצד התובנות הבלשניות שאפשר להרוויח בקלות מקריאה בספר, מגדירה את התקופה מבעד למחשבה האינטלקטואלית.
ההפניות הספרותיות של צ'אפק הן כמעט תמיד לענקי תרבות אוניברסליים, אך גם לוקליים. הגרמנים חוזרים אל קאנט, אבל צ'אפק שב אל יאן נרודה ומיקולאש אלש הצ'כים; כשהוא מתייחס למהפכות, דימוי המהפכן הוא דווקא של יאן קוזינה, מנהיג מרד איכרים צ'כי במאה ה־17; ופראג עבורו היא מה שפאריס עבור פרוסט: גיאוגרפיה שמאפשרת הרהור והיזכרות; עיר שהיא זרז לפעולה מחשבתית.
זהו ספר חובה, במובן הליטרלי השימושי ביותר, עבור כל איש ואשת מילה: סופרים, עורכים, חוקרי לשון, ובעיקר פוליטיקאים, שאם יאמצו את הצד השני של המטבע, כפי שהוא תמיד מודגש אצל צ'אפק, מצבם אצל הבוחר ישתפר פלאים.
אנשי התוכן יתענגו על הדקונסטרוקציה שמבצע צ'אפק במטבעות לשון, למשל בשימוש הנבזי, לטענתו, במילה "לשחק": אם נפוליאון "שיחק תפקיד יוצא דופן" בהיסטוריה העולמית, כיצד גם לעובד העצלן אומר הבוס: "מספיק לשחק בזמן העבודה"? ואם המילה "אמת" מייצגת עבור רובנו עוצמה של מוסריות, מדוע בפועל האשליה היא "מתוקה", ואילו האמת היא "כואבת"?
המנהיגים שבינינו יוכלו, בזכות צ'אפק, לשכלל את נאומיהם לקראת ההתמודדות האלקטורלית הקרובה. שכן "המצב אינו יכול להימשך כך" - מונח שגור בפי כל פוליטיקאי מתחיל - מורכב הרבה יותר מההתרסה הפשטנית שהוא מציע. "למצב שאינו יכול להימשך יש לפתע כוח פלאי להימשך דווקא", מבהיר צ'אפק, "או שלבני האדם יש כוח פלאי לשאת את המצב הזה יותר מכל מצב אחר". ואם הנואמים שביניכם "מדברים בשם" קהל מסוים, אנא זיכרו כי "דיבור בשם הכלל הוא מהנה מאוד... הוא מעניק לדובר את האומץ לקבוע דברים שבהם היה מתבייש או מהסס לבטאם בקול כדעתו הפרטית שלו".
התרגום של פאר פרידמן מצ'כית ראוי לשבחים יוצאי דופן, כיוון ש"ביקורת המילים" נחשב לטקסט חריג של צ'אפק, כזה שכמעט אינו ניתן לתרגום. שיקול הדעת של המתרגם - אילו מונחים, מילים או משחקי מילים יועילו במשמעותם גם לקורא העברית - מושתת על זהירות ודייקנות. מלאכתו של פרידמן בספר הזה משולה לשיטוט בחדר שכל קירותיו מחופים במראות. דומה שהוא לכד, בו בזמן ובהצלחה יתרה, את כל בבואותיו של הטקסט.
ביקורת המילים וטקסטים נוספים על הלשון / קארל צ'אפק; מצ'כית: פאר פרידמן;
כרמל, 147 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו