לפני כיומיים נכחתי בפרמיירה של העונה החדשה של "לוד בין ייאוש לתקווה". במוזיאון תל אביב התיישבו להם מפונפני הברנז'ה לצד חמולת אזברגה, אנשי הגרעין התורני לצד ארגון מעריצי דב חנין, מאיר ניצן לצד יורם מרציאנו. ושם, במוזיאון, היה נדמה שהובן הפיצוח של הסידרה עמוסת התשבוחות והפרסים. היוצרים אייל בלחסן ואורי רוזנווקס הצליחו להכניס את כל החבורה הזו לאולם אחד והצליחו להכניס את עצמם לעולמם של הנוכחים בהקרנה. השניים כמו הפכו לטפט מתקלף על קיר בשכונת הרכבת והיו לחלק מהמרקם של העיר, אף שמדובר בשני תל־אביבים ששותים את הקפה שלהם, על סויה, דל, בואכה הבראסרי פינת כיכר המדינה. לא עניין של מה בכך לקבל כניסה שכזו לתוך הקרביים של עיר.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
העונה השנייה של "לוד" מתחילה בהילוך חמישי. מזמוזי העונה הראשונה נעלמו כלא היו. האגרוף המטאפורי לפניו של הצופה מונחת כבר בפרק הראשון, ואם לשפוט על פי הפרק השלישי, הטלטול לא מפסיק לרגע. זוהי עת בחירות בלוד, ומעבר לעובדה שזה מצטלם נהדר, הניסיון של הצוות שעוטף את הסידרה עושה את שלו. אם בעונה הראשונה המצלמה של עודד קירמה הביאה את לוד לכל סלון בישראל, העונה הזו נדמה שהסלון של כל אחד מהצופים מגיע ללוד עצמה. המוסיקה של אבי בללי, כמו תמיד, יושבת פיקס ומשמשת כוח שמתניע את העלילה, העבודה של מעצב הפסקול אופיר לוקיי עוטפת את הכל במרקם הנכון, והעורך בועז ליאון יוצר דרמה שבעונה הראשונה כבר דיברו עליה במונחים של פריים טיים בערוצים כמו 2 או 10.
אז "לוד" לא הגיעה לפריים טיים, ותודה לאל על כך. היא נשארת נאמנה לעצמה, היא מרשה לעצמה להוסיף עוד רובד ועוד רובד, שלצופה חסר הסבלנות בפריים טיים של ערוץ 2 לא היה סיכוי לשרוד. היא חושפת שכבות על שכבות של חברה ישראלית מתפוררת, עם גיבורים אפורים שמספרים את הסיפור שלנו כאן בדרך עוצרת נשימה. בעונה הראשונה רבים וגם אני התפתינו להגדיר את הסידרה כ"הסמויה" הישראלית. זה היה נמהר מדי. "לוד" היא יצירה מקומית, ישראלית, שלא מחפשת הסברים תיאולוגיים או מוסיקה דרמטית. "לוד" היא תוצר של עבודה סיזיפית בתוך שלוליות הבוץ של החצר האחורית של החברה הישראלית. כבודה של יצירת המופת האמריקנית במקומה מונח, אבל כאן אין לנו בלשים סטייל מקנולטי. פה יש לנו שוטרים עם משכורת נמוכה מדי, שעות ארוכות מדי והרבה עמבה על דש המדים. העיזבון מצטלם כמו שהוא, והוא הרבה פחות סקסי מכל חצר אחורית בארצו של הדוד סם.
העולם הדוקומנטרי הישראלי הוא כנראה הדבר הכי פחות גלאמור בתעשיית הקולנוע העולמית. כסף אין, יוקרה בטח שלא ואופק כלשהו תלוי ברצון שלך להתכלב, לשעבד את מי שאתה ולקחת איתך לתוך ההרפתקה הזו את כל הסובבים. המפיקים ברשתות הגדולות מסתכלים עליך בחצי עין, ואלו בערוצי הנישה רבים איתך על כל שקל. אבל ככל הנראה זו הדרך היחידה להביא אל המסך מוצר משובח כמו שתי העונות של "לוד בין ייאוש לתקווה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו