ברנדט אלפרן לא גדלה תוך חיבור עמוק לשורשיה היהודיים; אמה היא נוצרייה וסבה וסבתה היהודים, ניצולי שואה, גידלו את אביה כחילוני גמור. "לאחר מותם, ובעיקר מותה של סבתי ב־2007, פתאום התעורר בי רצון לחקור את העבר", מספרת אלפרן, צלמת ילידת בודפשט המתגוררת בה. היא נסעה לבקר בסרבוגארד, עיר הולדתו של סבה. כשחיפשה את בית הכנסת שבו נהג להתפלל בחגים, גילתה להפתעתה כי כיום הוא משמש חנות רהיטים גדולה. "העובדה הזו עוררה בי רגש שאני לא יכולה להסביר. מצד אחד, הקהילה היהודית בעיר כבר לא קיימת וטוב שהחלל מאויש איכשהו; מצד שני, יש בזה משהו מוזר, קצת צורם, עצוב אפילו".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
על מנת לנצור את הרגע והתחושות שהוא מעורר, צילמה אלפרן את האתר וכעבור זמן סיפרה על החוויה לרונן דורפן, כתב "ישראל היום" המתגורר בבודפשט. השיחה הזו הובילה את השניים למסע לאורכן של הונגריה, סרביה ובוסניה, אשר תועד בכתבה במוסף זה ב־2012 כשדורפן אחראי לטקסטים ואלפרן לתצלומים. הם איתרו מבנים מפוארים, ששימשו בימים ההם גרעין רב עוצמה של קהילות משגשגות, מרכז תרבותי־חברתי ודתי, וכיום מתפקדים כמוזיאונים, כספריות, כאולמות קונצרטים אך גם כמועדון סיף, כחנות אסיאתית או כמועדון לילה.
אולם מה שנראה כהתנסות נקודתית התברר כנקודת פתיחה בלבד. "הרגשתי שאת המסע הזה, שהוא חיצוני כפי שהוא פנימי, עוד צריך להמשיך", מספרת אלפרן. מילגה מטעם הארגון הצרפתי לתרבות יהודית־אירופית איפשרה לה לצאת למסע נוסף, שכלל הפעם 14 מדינות, 22 ערים ויותר מ־30 בתי כנסת, והפך לתערוכה מסוקרת במוזיאון לאמנות בת זמננו בבודפשט; מילגה נוספת מטעם ממשלת הונגריה איפשרה לה לצאת למסע מעמיק במדינתה שלה.
עם הזמן הפרויקט, הקרוי Used Stones, החל לצבור תאוצה ועד כה הוצג בתערוכות ברחבי אירופה ואף בארה"ב, וכעת גם בישראל: היום בצהריים תושק "אבנים משומשות" בפאב העוגן בחיפה, כתערוכת רחוב בשער פלמר סמוך לנמל, כחלק מאירועי "החג של החגים" בשיתוף מנהלת עיר תחתית חיפה.
הטלאי הצהוב נתלש
בשיחת סקייפ לבודפשט נשמעת אלפרן, בת 27 בלבד, נרגשת, אבל גם מתורגלת בכיוון שתפסו חייה בשנתיים האחרונות - המסעות הממושכים, התערוכות הגדולות, ראיונות עיתונאיים והצורך להמשיך כל הזמן הלאה אל היעד הבא.
"זו תהיה הפעם השלישית שלי בישראל", היא מספרת. "הראשונה היתה כחלק מפרויקט תגלית. ב־2007 חזרתי לסמסטר במסגרת חילופי סטודנטים לתואר בצילום עיתונות ובעריכה. נקשרתי לכאן; זו היתה אחת החוויות היפות והמסעירות; אבל אין ספק שאני גם מתרגשת להגיע לחיפה עם הפרויקט, לאחר שעשה כזו כברת דרך ונטען בהרבה משמעויות".
לפני שהתחלת בפרויקט נהגת לבקר בבתי כנסת בחגים עם המשפחה?
"בכלל לא. מעניין שאחרי שהתחלתי לצלם גם התחלתי להגיע לבתי כנסת בראש השנה וביום כיפור. רציתי לראות את החללים כשהם מלאים ועובדים ומתפקדים במסגרת המטרה שנבנו לכבודה. זו חוויה שיש בה עוצמה משלה, לאחר כל אותם מבנים שאני מבקרת בהם. מעניין מה סבתא שלי היתה אומרת על זה".
בניין שאינו בשימוש כיום. בית הכנסת באלברטירשה, הונגריה
אלפרן, האמצעית מבין חמישה אחים ואחיות, היתה הנכדה הקרובה ביותר לסבה ולסבתה. היא מספרת כי בני הזוג נפגשו עוד לפני המלחמה, הוא בן 18 והיא בת 16 - והתאהבו. עם פרוץ המלחמה והגזירות שהוטלו על יהודי הונגריה הם נשבעו לחכות זה לזה. "סבתא נתנה לסבא תמונה שלה והוא נשא אותה על שרשרת לאורך המלחמה כולה". סבה נשלח למחנה עבודה ואילו סבתה הועברה לגטו וניצלה בעור שיניה - בעזרת חייל ברגע של טוב לב - מרכבת למחנה השמדה שלא היה אפשר לדחוס לתוכה אנשים נוספים. "היא היתה בהירת שיער, ולכן כשתלשה את הטלאי הצהוב וצעדה מתחנת הרכבת, אף אחד לא עצר בעדה. היא ואמה הסתתרו בבודפשט בעזרתם של אנשים טובים ועם תום המלחמה סבי, ששרד, וסבתי נפגשו שוב והתחילו לבנות את החיים מחדש".
השואה היתה נושא שמדברים עליו בבית?
"לא. אפילו לא מילה. כמו אצל הרבה משפחות זה היה נוכח באוויר, אבל לא נושא ששואלים על אודותיו. ופתאום אחרי מותם הבנתי שאין גם את מי לשאול, שאני ממש רוצה לדעת ולשמוע את הסיפורים אבל לעולם לא אדע בדיוק מה קרה. זה מעציב אותי מאוד; אבל זה לא יוצא דופן, ודאי לא בהונגריה. בהונגריה גם לא מקובל לשאול מישהו אם הוא יהודי או לדבר על היהדות שלו; זה לא טאבו, פשוט לא שאלות ששואלים. ואני הייתי קרובה אל סבי וסבתי וביליתי איתם הרבה זמן. אני מניחה שזה חלק גדול מהמוטיבציה האישית שלי בסיפור הזה".
חיוכו של גזען
הפרויקט של אלפרן נע על קו התפר שבין עבודה והנאה; זה חלק גדול מקסמו. "במובנים מסוימים אני כמו כל תרמילאי אחר באירופה, נעזרת במסע הזה כדי להכיר אנשים חדשים ועל הדרך את עצמי", היא אומרת, "בצד הסייג הברור, שאני מסתובבת עם מצלמה אנלוגית, ציוד צילום, מחשב. זה לא תמיד קל". ואכן, אלפרן היא פרויקט של איש אחד - היא מבצעת את התחקיר, מצלמת את התמונות, כותבת את הטקסטים. הסוד שלה הוא לשמור על אותו קו תפר ולהניח למסתורין ולספונטניות להיות חלק מההתרחשות. "אני אף פעם לא מארגנת את הטיול מראש, אלא מגיעה לעיר או לעיירה שידוע לי שיש בה בית כנסת ולרוב מתחילה את התחקיר באחד מבתי הקפה או בספרייה; משוחחת עם אנשים, לומדת להכיר את המקום".
כיום משמש סטודיו לאמנות. בית הכנסת באיסט וילג' מנהטן
סגנון העבודה הזה מניב שני סוגים של טקסטים: טקסט המדבר על ההיסטוריה של המקום, על בית הכנסת וסגנונו האדריכלי, ולצידו סיפור קצר, שבו היא מספרת בגוף ראשון כיצד התגלגלה למקום, מה עבר עליה עד שהצליחה להיכנס לבית הכנסת ומה חוותה בתוכו. "לפעמים העניינים מסתבכים; למשל, לא פעם מדובר במבנים מתפוררים שנעולים זה שנים ואף אחד לא יודע איפה המפתח. אבל בסוף איכשהו הכל מסתדר, נקרא לזה השגחה עליונה", היא צוחקת.
יצאת למסע רחב היקף בהונגריה. זה שינה את השקפתך עליה?
"בוודאי. זה שינה גם אותי - נערה עירונית שפתאום מבקרת במחוזות כפריים, נידחים. הונגריה מתגלה באופן אחר לגמרי כשחורשים אותה לעומק ולשמחתי ההתרשמות חיובית; שלא כפי שאומרים, האנשים התגלו כנחמדים, מסבירי פנים וחפצים לעזור ולספר לי על העבר. בעיירה אחת סיפרו לי כמה מתגעגעים שם ליהודים, כי הם בנו חצי מהעיירה ומזכירים את ימי הפריחה והשגשוג שלה; זה היה משמח לשמוע התבטאויות כאלה, בזמן שהמפלגה השנייה בגודלה בהונגריה היא מפלגה שחרתה על דגלה את הגזענות (מפלגת יוביק; נ"ה). בעיירה אחרת בדרום הונגריה מנהל הספרייה נרתם לעזור לנו וכשנכנסתי לחדרו כדי להודות לו, גיליתי שהוא מלא במזכרות ובדגלים מהרייך השלישי. זה היה די מבהיל, אבל בסיכומו של דבר אפילו הגזען התגלה כאדם נחמד למדי", היא צוחקת שוב. "היות שקודם לכן לא ביקרתי בעיירות קטנות ובכפרים, שמחתי על ההתנסות. חשבתי שהיא תהיה מדכדכת, אחרי הכל רבים מהתושבים עניים, קשה להם".
עם הזמן הרחיבה אלפרן את טווח החיפושים: לצד בתי הכנסת שבמזרח אירופה - צ'כיה, סלובקיה, סרביה, רומניה או פולין - ביקרה גם בבתי כנסת באנגליה, דנמרק, איטליה, צרפת, גרמניה, הולנד ואף ניו יורק. "חשוב היה לי להראות שהפרויקט לא מצטמצם לשואה בלבד, אלא מדבר על תהליך רחב יותר שהחל הרבה לפניה והמשיך הרבה אחריה", היא מסבירה. "לעיתים מדובר במבנים צנועים, פונקציונליים; לעיתים במבנים גדולים ומפוארים שמציגים את החידושים האדריכליים של התקופה. היהודים בנו רבים מבתי הכנסת לקראת סוף המאה ה־18 או תחילת המאה ה־19 - התקופה שבה הרגישו כאזרחים רצויים ברובה של אירופה, שהרגישו חלק אימננטי מהערים שבהן גרו. מהמבנים האדירים האלה, שרבים מהם עומדים כיום מתפוררים, נטושים, נשקפת קהילה שבנתה אותם כדי להישאר".
מחפשת קורת גג לסיפור
לא צריך לחוש קרוב לדת כדי ש"אבנים משומשות" תעורר בך רגשות סותרים. מצד אחד, התמונות והטקסטים של אלפרן, המתעדים את בתי הכנסת בלבושם החדש כגלריה אופנתית ולחלופין תחנת מכבי אש, משטרה, מכון לניקוי יבש, מסגד, כנסייה או בר אופנתי, לוכדים את עקרון ההתחדשות, הדינמיות, העובדה שלאותם מבנים נמצא שימוש ששוב מלכד בתוכו אנשים. מצד אחר, קשה שלא לחוש את הריקנות, את עקבותיו האילמים של העבר.
הפך למחסן. בית הכנסת בקלוז', רומניה
"זה אכן מעורר תגובות מגוונות, כי מצד אחד ברוב המקומות הללו כבר אין קהילות יהודיות", מסכימה אלפרן. "בהונגריה, לדוגמה, יש קהילה יהודית כיום בבודפשט בלבד, אם כי מדובר בקהילה השלישית בגודלה באירופה. כך שטוב שבתי הכנסת הללו, שממילא אין אפשרות לכנס בהם אפילו מניין כיום, לא יעמדו בודדים ומתפוררים. מצד אחר, קשה שלא לראות את המבנים שאיכלסו בעבר קהילה מלאה ותוססת כמעין קליפות ריקות, אתרים חרבים".
בינתיים הפרויקט של אלפרן מצוי בתנופה, שמתרחשת כמעט מעצמה ובמקביל שמה כצלמת מזמן לה תערוכות מגוונות שמשיקות לפרויקט שלה, לפעמים באופן רופף: בקיץ הציגה תערוכה בגרמניה; זה עתה חזרה מניו יורק, שם השתתפה בתערוכה קבוצתית שתיעדה את הפזורה ההונגרית בעיר; בינואר תציג תערוכה במוזיאון האתנוגרפי הלאומי בבודפשט. "אני לא מתכננת; המוזיאונים והגלריות מוצאים אותי ואפילו אין לי זמן לחשוב מה אני עושה כי הפרויקט קורה ורץ די מעצמו", היא אומרת.
כל תערוכה משתנה בהתאם לחלל, לאווירה ולתמונות החדשות שהיא צוברת במסעותיה, אך התערוכה בישראל, היא מעידה, היא חוויה יוצאת דופן עבורה. "מעולם לא הצגתי בחוץ, ברחוב, כך שזו עתידה להיות הרפתקה שאני מצפה לה ומלבד זאת אני שמחה מאוד לחזור שוב לחיפה".
לאן את רוצה לקחת את הפרויקט הזה בעתיד?
"הייתי רוצה להפוך אותו לספר; עוד לא פעלתי בכיוון ואני צריכה לגייס מימון, אבל כך אוכל לכנס את כל הסיפורים והתמונות תחת קורת גג אחת קבועה, ולומר לעצמי שהשלמתי את הפרויקט, שאני יכולה להמשיך הלאה".
העבודה בשנתיים האחרונות על "אבנים משומשות" שינתה גם אותך?
"שאלה שאצטרך לחשוב עליה", היא חושבת רגע, "וכנראה אוכל לענות עליה רק אם אעצור. יצאתי למסע ארוך, פקחתי עיניים כדי לראות, נעניתי לאתגר בכל פעם מחדש. דברים כאלה מבגרים אותך. אבל החשוב ביותר הוא המפגש עם האנשים. ואם לא כל אותם אנשים, ממי שמנהל איתך שיחה על הדרך עד זה שהופך עולמות כדי למצוא עבורי מפתח לבית כנסת ששנים לא דרכו בו, דבר מכל זה לא היה קורה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו